לרגע אחד, על רקע הרחש הקל שעבר בקהל המוסקבאי, אפשר היה לדמיין את חנה רובינא עומדת בצד ומחליפה צבעים. זה קרה בסוף המערכה הראשונה של "הדיבוק", שנייה לפני ירידת המסך להפסקה. הגיבורה לאה'לה, בגילומה של אפרת בן צור, מסיימת להתפתל על הבמה בהשפעת שד האהבה שהשתלט עליה, ובאקט של אובדן שפיות משולב במרד נשי היא מפשילה את שמלתה. בום. חזה חשוף. חושך.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
את המחווה הדרמטית הזאת מבצעת בן צור בכל הצגה של "הדיבוק", מאז עלתה בבכורה בתיאטרון גשר בתחילת השנה. אבל כאן, באולם תיאטרון מייקובסקי המפורסם שבמרכז מוסקבה, לא הרחק מהכיכר האדומה וכחצי קילומטר מהכנסייה שבה התחתן המשורר אלכסנדר פושקין, דרש העירום המפתיע רגע של הסדרת נשימה.
אפרת, הרגשת את המתח באולם?
"האמת? לא ממש. אני בכלל לא רואה בזה עירום. לאה'לה פשוט נחנקת וחייבת לנשום. זה רגע של חרדה מאוד עמוקה שלה, והיא מרגישה צורך להשתחרר מהשמלה, מהצווארון הסוגר".
חששת מתגובת הקהל הרוסי?
"בוא נגיד שבמוסקבה, ממש כמו בתל אביב, אמרו לי אותו משפט: 'איזה ציצי יפה יש לך'".
חנה רובינא לא היתה מרשה לעצמה.
"אני לא תלמידה צעירה למשחק שאומרת 'וואו, רובינא מסתכלת עלי עכשיו'. אני שמחה להיות חוליה בשרשרת של מורשת ומסורת, אבל אני מתמקדת בכאן ועכשיו".
ובכל זאת, ממוסקבה ומה"הדיבוק" צמח התיאטרון הישראלי. הרבה מטען היסטורי מונח על כתפייך.
"המחשבה הזאת, 'עכשיו אני חוזרת למקורות המעיין', לא מסתובבת לי בראש. מצטערת. אני מודעת למיתוס, אבל לא עסוקה במה שהיה. ראיתי רק תמונות ישנות בשחור־לבן, כמו כולם".
92 שנים אחרי שהוצג לראשונה על ידי שחקני הבימה במוסקבה, חזר "הדיבוק" בחודש שעבר לבירה הרוסית. הפעם בלי להסמיק, בלי להתנצל ובלי לציית לחוקי משמרות הצניעות. במשך שלושה ערבים העלה תיאטרון גשר את עיבודו המדובר למחזה המיתולוגי של ש. אנ־סקי, ואיתגר את הקהל המקומי בעלילה הנודעת: אהבתם הלא ממומשת של בת הגביר לאה ורוח אהובה המת, חנן, שנכנסת בה בליל כלולותיה לאברך אחר.
העיבוד של רועי חן מוסיף חומרים שהיו גורמים לבמאי המחזה המקורי, יבגני וכטנגוב, שבץ: אדמו"ר נוגע ברגלי אישה, רמזים למשיכה של אב לבתו, ואינספור מתים רוקדים. רק דבר אחד נשאר כמו במקור: הזעקה שזכתה לאינספור מחוות, חיקויים ופרודיות: "דיבוק, צא!"
אם לשפוט על פי התגובות והביקורות במוסקבה, בן צור וסשה דמידוב, המגלמים את לאה'לה וחנן, רשאים להשמין יחדיו מנחת. מייד בתום הערב הראשון זרמו למשרדי התיאטרון הרוסי אינספור בקשות להזמנות דחופות לחזות בפלא הבימתי. בטלוויזיה המקומית הפך הביקור לאייטם תרבותי מסוקר, ובפייסבוק ובבלוגים פשטו ההמלצות מפה לסטטוס. הקהל המוסקבאי חיבק את האורחים מישראל בהנאה גלויה לקול תרועות השופר בסצנת גירוש הדיבוק הסורר.
"במוסקבה, ממש כמו בישראל, הברנז'ה התיאטרונית שומעת על משהו מסקרן - וישר רוצה לקבל הזמנות", מסבירה לנה קריינדלין, מנכ"לית גשר, "המון שמעו שבחים על ערב הבכורה, וגם הם רוצים. זה בא בגלים, ולפי כמות הפניות, יצרנו שיטפון".
"הדיבוק" על הבמה במוסקבה. התקשורת גילתה התעניינות עצומה // צילום: דניאל קמינסקי
דיבוק השתלט על ההכנות
זה לא התחיל כל כך חלק. ריבוי התקלות והעיכובים לפני הגאלה העלה את ההשערה שעל הביקור כולו הוטלה קללה, אולי מצד רוחות צעירי הבימה מ־1922, שהתקשו לעכל את התעוזה הישראלית בטיפול במיתוס. רשימת המפגעים הלכה והתארכה וגרמה למנהל האמנותי הכל יכול, יבגני אריה, במאי העיבוד המחודש, לסנן שוב ושוב את הגידוף האהוב עליו: "בלאט!"
תחילה התברר שהנהלת מייקובסקי צימצמה את הזמן שהוקדש לבניית התפאורה ביממה. אח"כ גילה אריה שסדרי כניסת השחקנים לבמה הופרו בשל הבדלי מידות בין אולם הבית לזה הרוסי. כיתובי התרגום היו דהויים מדי ובלתי קריאים. והכי חמור - סשה דמידוב, שפותח את המחזה כשהוא ישוב מעל קוביית מתכת בגובה שיאתגר קופצי בנג'י, נעלם מעיני יושבי השורות האחרונות.
24 שעות בלבד לפני הגעת המכובדים לגאלה, אריה היה מוכן לנתץ את כל המרפסות ואת כל מושבי הקטיפה באולם היפהפה, בן 128 השנים. "שום דבר לא הולך לנו חלק. מלא בעיות. כך זה היה מהרגע שהגענו לכאן", הוא מרעים. התאורה לא מספקת, הסאונד ממשיך לתעתע, ואפילו תפאורת המצבות רועשת מדי כשגוררים אותה על הרצפה המחוספסת.
אולי דיבוק זדוני השתלט בכל זאת על ההכנות?
"בשלב הנוכחי זה בהחלט נראה ככה".
תספיקו להתארגן בזמן?
"מהניסיון שלי, יש קסם גדול בתיאטרון: כשמגיעים לרגע עליית המסך, הכל מסתדר. נקווה שהחוק הזה יתפוס גם הפעם. לפחות אני מתנחם באקוסטיקה הנפלאה במייקובסקי, שאין מה להשוות אותה לנגה ביפו".
אין מתאימה ממוסקבה לארח הצגה על רוחות ודיבוקים. בשנים האחרונות, תחת שלטונו של ולדימיר פוטין, אחז בעיר שד אובססיבי של הפגנת עושר בזבזני: מכוניות יוקרה בכל פינה, קניוני פאר, מלונות שילעגו לכרטיס אשראי שאינו פלטינום, מסעדות שתובעות הלוואה בשוק האפור לפני תפריט המתאבנים. וחשוב מזה: ברחובות העיר משוטטות אלפי נשמות תועות ומיוסרות, קורבנות עשר שנות שלטון האימים הסובייטי - למשל במשכן ארגון הקג"ב האימתני ברחוב לוביאנקה.
לפני הנסיעה עוד חשש יבגני אריה מהלא נודע במוסקבה. בעידן של התגברות גילויי אנטישמיות, ומול תופעות של שנאת ישראל בעולם, הוטרד המנהל האמנותי מהאפשרות ש"מישהו בקהל יקום ויפריע", או שמחוץ לתיאטרון תיערך הפגנת מחאה. "מוסקבה של היום היא עיר שקשה לחזות. היא השתנתה בשנים האחרונות, הפכה למאוד לאומנית. יש בה אנרגיות שלפעמים יכולות להיות לא נעימות".
שקלתם להצמיד אבטחה לשחקנים?
"לא יודע לגבי אבטחה, אבל ברור לכולנו שצריך לשים לב ולהיזהר. זאת לא עיר קלה".
בשדה התעופה של מוסקבה מרימה נטשה, אחראית הנסיעה, מחברת ירוקה מעל ראשה, כסימן לעוקבים אחריה. "לא יכולת להביא איתך דגל ישראל?" עוקצת אחת השחקניות מאחור. ואחר משיב: "לא נורא, שיחשבו שאנחנו דאעש". השחקן אלכס סנדרוביץ', שמגלם בהצגה דמות של שען מת, מפנטז על פרובוקציה היתולית משלו: "להגיע לשדה התעופה בסוף הביקור, עם כל תלבושות החרדים מההצגה, ולהדליק את הנוסעים מסביב".
לא כולם יאהבו את זה.
"בא לי. שחקנים אוהבים דרמות".
הדרך משדה התעופה למרכז העיר מזדחלת להכעיס, ובשעות הבוקר העמוסות אפשר לבלות שלוש שעות בפקק האינסופי. סשה דמידוב בוחן מהאוטובוס כל מבנה משופץ. גלעד קלטר, שבהצגה הוא מגרש הדיבוקים, האדמו"ר עזריאל ממירופול, לוגם מבקבוק הליקר שמועבר מיד ליד. "בסוף נעשה את הגאלה באוטובוס", הוא נאנח. כשעוברים ליד מבנה מגודר אומר דורון תבורי הוותיק: "זה בטח מטה המוסד".
לפנות ערב מתייצבים השחקנים לקבלת פנים רשמית במעונה של שגרירת ישראל במוסקבה, דורית גולנדר, במתחם מגורים נאה שהגישה אליו, בהתאם לדרישות האבטחה, נסתרת. מיטב מנהלי התיאטרונים במוסקבה, לצד ספונסרים ותורמים ותיקים של גשר, באו לתת כבוד לאורחים מישראל. פטיפורים הוגשו כיד המלך, אבל הנאומים נסכו שעמום על השחקנים. אפרת בן צור שיחקה עם בתה בת ה־5, אנה, שהתלוותה לטיול ("אני שחקנית, אבל לפני הכל אמא"), תבורי כמעט נרדם ("ככה אני תמיד באירועים רשמיים") ורק דמידוב הפנים את המעמד והקפיד להצטלם עם השגרירה.
גולנדר דיברה על הכבוד ואיחלה לנוכחים "ערב חופשי לעשות מה שתרצו, כי אנחנו פה במטרה ליהנות ולהכיר". מנכ"ל תיאטרון מייקובסקי, ליאוניד אושרין, הוסיף מילות הערכה משלו, וכולם התפנו לנגוס במתאבנים ולהביט בשקיעה המוסקבאית מהמרפסת, למרות מזג האוויר הצונן של אמצע ספטמבר.
"קשרי התרבות בין רוסיה לישראל חזקים ביותר, והם מעל לכל פוליטיקה בעיניי", מסבירה גולנדר. "גשר מגיע למוסקבה במעמד של תיאטרון־על שמכירים ומוקירים אותו מאוד ברוסיה. הקהל ממלא את האולמות ויוצא נשכר מההיצע שמגיע מישראל. שוחרי התרבות הרוסים יודעים לכבד דברים יוצאי דופן כשהם רואים אותם".
בביקור של "הדיבוק" במוסקבה, 90 שנה אחרי, יש סגירת מעגל.
"נכון. והסמליות הגדולה היא בכך שנושא יהודי, ועוד מיסטי, עולה על במה ברוסיה בצורה חופשית. זאת בניגוד לתחילת הדרך, שבה נדרש אומץ רב להעלות מחזה יהודי בתקופה מטורפת של משטר סובייטי רודני ולא סובלני".
לא מורגשת כאן עלייה בגילויי אנטישמיות? יחס שלילי לישראל?
"ממש לא. אנטישמיות היתה, ישנה ותמיד תהיה, ואכן יש תופעות מצערות, אבל חייבים להודות שברוסיה האנטישמיות פושה הרבה פחות מאשר במדינות אחרות באירופה. כאן ישראל זוכה ליחס מצוין. הרגשנו את זה גם במהלך צוק איתן. אין שום סיבה להרגיש כאן לא בטוחים כיהודים או כישראלים".
שחקני "גשר" בכניסה לתיאטרון מייקובסקי // צילום: דניאל קמינסקי
הקהל אהב והתחבר
ערב הגאלה. תחילה היה נדמה שלא יגיעו מספיק מוסקבאים לצפות בבכורה, אבל לקראת השעה היעודה, 19:00, כבר השתרכו תורים ארוכים ליד דוכני אוזניות התרגום הסימולטני. השאלה המסקרנת שריחפה מעל היתה איך יעכל הקהל המקומי את המרק היהודי המהביל, שמורכב מלחשים, מצומות, מחרמות וממנייני תפילה. לא בדיוק חומרי קינוח אינסטנט.
ולאדי גרקוב, 63, בנקאי, הגיע לצפות בהצגה מכיוון שהתעניין בנושא "האוניברסלי". על "הדיבוק" המקורי שמע בילדותו, והוא לא חושש שיסתבך בדקויות היידישקייט. "ליהודים אין מונופול על אהבה ועל כאב", הוא מתפייט. ביציאה מההצגה הוא מסכם: "היו כמה סצנות מאוד רגשיות, וגם התפאורה הרשימה, אבל היו פה ושם רגעים סכמטיים מדי, למשל בסצנת הקבצנים".
כחובב תיאטרון רוסי, יכולת להתחבר לנושאים האלה?
"שדים ומכשפות יש בכל התרבויות ובכל הדתות. היו בהצגה מושגים שפחות הכרתי, למשל הטבילה במקווה, אבל אני מתייחס לזה כאל פולקלור נחמד".
אלנה ינינה, 22, תלמידה למשחק, הגיעה להצגה בהמלצת אחד ממוריה, בתוספת משיכה אישית למיסטיקה. לטעמה, עלילת המחזה "מאוד חזקה" ותיאטרון גשר הצליח להביא בה שילוב של דרמה והרבה רגש. "בכל אישה בעולם, ולא משנה מאיזו דת היא באה, יש קצת מהדמות הראשית של לאה. כולנו יכולות להזדהות עם הצער שלה. הקשר שלה עם חנן הוא אהבה רומנטית שלא הצליחה להתממש, ולי זה נגע בלב".
גם לך יש חנן בחיים?
אלנה משחררת אנחה וממהרת אל הלילה הקריר. חנן שלה, אם הוא קיים, מחכה לה בבר מוסקבאי תוסס.
במהלך הגאלה ניכר היה שהקהל המוסקבאי מתרשם מההמצאות החזותיות של התפאורן סמיון פסטוך. כל רגע קומי זכה לעיכוב קל בתגובת הצחוק, בשל מגבלת התרגום הסימולטני. סצנת בית הקברות, שבה מתפלשת לאה'לה בעפר קברו של חנן, הפיקה מהצופים דומייה דחוסה, והמונולוג של אמה המתה, חנה, בגילומה המרטיט של נטע שפיגלמן, הוכיח שלרגשות אין גבולות גאוגרפיים. אחת הצופות אף יצאה מהאולם בוכייה ונתמכה על ידי חברתה. "יותר מדי אמוציונלי", הסבירה.
בבופה קבלת הפנים, בתום ההצגה, חילקו למכובדים דגים, וויסקי, סלטים ושטרודל תפוחים. השחקנית קטנת הקומה בת אל פאפורה, שמגלמת בהצגה את אחת מחברותיה של לאה'לה, יצאה מאוכזבת מהעובדה שלא הוגש שום מאכל ישראלי, "אולי איזו שווארמה". נועה קולר, שמשחקת דמות ססגונית מעולם המתים, דיווחה שציפתה ל"קהל מעט יותר נלהב בבכורה".
ד"ר נפתלי ואלווי, מנהל המרכז הבינלאומי לאונקולוגיה במוסקבה, שנע תדיר על ציר מוסקבה־ישראל, עבד בעבר בתיאטרון "טגנקה" המפורסם, שהשחקן־טרובדור הרוסי המיתולוגי ולדימיר ויסוצקי הופיע בו. "נושא היהדות דווקא הפך למאוד פופולרי ברוסיה בשנים האחרונות", הוא מפתיע, "היום להיות יהודי כאן זה כבוד. בעבר, בתקופת בריה"מ, יהודי נחשב למשהו סוג ב', עכשיו הוא סוג א'".
מה גרם למהפך?
"העלייה הגדולה ארצה בשנות ה־90. זה שינה את הדימוי של ישראל והיהודים בעיני הרוסים. ברוסיה רואים היום בישראל מעצמה של תרבות".
קהל רוסי יכול בכלל להזדהות עם חומרי "הדיבוק"?
"אני לא רואה שום בעיה בחיבור. תראה כמה אנשים באו לגאלה, בלי שעשו להצגה יותר מדי פרסום. תיאטרון גשר מגיע לכאן כנציג מנצח של התרבות הישראלית, וזה דבר נפלא".
את השעות החופשיות בעיר העבירו שחקני גשר בשיטוט באתרי סלפי הכרחיים, בביקורי קרובים (הרוסים שבחבורה), בשכשוך במרחצאות "בניה" ובקיטורים על החדרים הצפופים במלון. הכל הסכימו שמוסקבה יפה, אבל נשמתה מעורערת. נועה קולר: "זאת עיר שהיא לא מיוזיק פרנדלי, לא גיי פרנדלי, ובאופן כללי לא פרנדלי". השחקנית פירה קנטר, סבתה המצחיקה של לאה'לה בהצגה, מצאה פתרון והפכה את חדרה במלון לפינה אינטימית שמפיקה קריאות התפעלות. "אתה נכנס וכאילו נמצא בדירה ברחוב מאז"ה בתל אביב. היא שמה אפילו עציצים ותמונות".
"כאילו שאנחנו בהזיה"
השחקן אלון פרידמן מצהיר שזאת "החלטה מדהימה להעלות את הדיבוק שוב במוסקבה". פרידמן מגלם במחזה תלמיד ישיבה הומלס, ואת השפה הרוסית הבסיסית למד בעבודה בגשר. "אני מרגיש כאילו באנו להתכרבל כאן בחיק אמא. 'הדיבוק' הוא השליה שדרכה התיאטרון הישראלי התחבר לרחם. חבל הטבור הוא מוסקבה. זה כבוד גדול לשחק כאן. אני ישראלי לגמרי, אבל מרגיש כמו בטיול שורשים".
הנרי דוד, שהתפרסם בסידרת הדרמה "מרחק נגיעה", מגלם ב"הדיבוק" דמות שולית של "גיבן דוס", כהגדרתו, עם שורה אחת של טקסט ("ככה זה כשאתה חבר בלהקה הקבועה של גשר, לפעמים נותנים לך תפקיד ראשי ולפעמים אתה שיח ג'"). בילדותו התגורר במוסקבה, והפעם האחרונה שבה עלה על במה ברוסיה היתה בגיל 8. למרות כל אלה, דוד נראה אדיש לביקור, ואת רוב הזמן העביר בהתבודדות. אולי אחראית לכך "תקרית הבטן המצערת" שתקפה אותו בנחיתתו במוסקבה, ושבעטיה ויתר גם על האירוע בבית השגרירה.
לא גדלת על מיתוס "הדיבוק"?
"לא גדלתי על המיתוס. אני גדלתי על פורנו ועל סרטים הוליוודיים".
הופה. נכנס בך שד?
(צוחק) "גם אצלנו יש חצי פורנו. אפרת מתפשטת. יש ציצים".
ומה עם המטען הסמלי בחזרה למוסקבה? זה לא מזיז לך?
"אם נהיה יותר רציניים לרגע, הביקור הזה מרגיש קצת כמו חלום. דיברתי עם עוד שחקנים, וגם הם מרגישים את זה. כאלו אנחנו בהזיה. זאת תחושה מוזרה, אבל כל החומרים של 'הדיבוק' מוזרים".
ערב ההצגה השנייה. פירה קנטר גורסת קוביות סוכר לאבקה לבנה, שתדמה את המלח שהיא זורה סביב לאה'לה באחת מסצנות הגירוש המצחיקות. אפרת בן צור עושה חימום ומפיקה קול של ברבורה מבוהלת מול סכין שוחטים. פאולו מאורה, השחקן היחיד בגשר ששורשיו מברזיל, מלטף את הזקן שגידל במיוחד כדי שלא יזדקק לזקן מודבק. בצד זוללים כמה שחקנים גבינה לבנה ודג מלוח ("לא אמונה טפלה, אחרי הכל ההצגה יהודית").
הלילה צפויים להתייצב עשרה כותבי ביקורות, ובראשם מרינה דוידובה, המבקרת מטילת האימה של העיתון "איזווסטיה" והעורכת הראשית של מגזין מקומי נחשב לענייני תיאטרון. המחזאי רועי חן מכנה אותה "רוצחת שכירה עם סכין בין השיניים. מומחית גדולה וחסרת רחמים".
אתה חושש ממה שתכתוב?
"אין לי שליטה וממילא אני לא יכול לשנות כלום. שתצפה בהצגה ושתכתוב מה שתרצה. אם הייתי יכול לשחד אותה הייתי עושה עכשיו מגבית מהירה בין השחקנים" (צוחק).
"תיאטרון גשר מגיע לכאן כנציג מנצח של התרבות הישראלית, וזה דבר נפלא" // צילום: דניאל קמינסקי
הכל מתחיל ונגמר באהבה
בסוף הערב ריגל חן, הדובר רוסית, בין הנוכחים בקהל ועקב אחרי שיחות תגובה אקראיות. "שמעתי שאומרים שההצגה מאוד חזקה. מישהו אמר שלדעתו זו טרגדיה רוסית קלאסית". ואגב, המבקרת דוידובה טרם פירסמה את גזר דינה. בגשר כוססים ציפורניים.
סשה דמידוב עומד מחוץ לתיאטרון ומדבר עם אישה מיסתורית. כשהיא הולכת הוא מחזיר לעצמו נשימה. "הייתי מאוהב בה עד מעל הראש כשהיינו בני שלוש בגן. היא באה להזכיר לי. וואו, איזו התרגשות. הוציאה אותי מריכוז לגמרי".
דמידוב מכיר את תיאטרון מייקובסקי מהשנים שבהן גילם בו תפקידים קטנים כשחקן מתחיל. "שיחקתי כאן לפני שעליתי לישראל, בשנים 1990-1987. אני חוזר, בעצם, לבמה שאני מכיר. מאוד משמח אותי להופיע מול שחקנים גדולים ומפורסמים, שהכירו אותי כשהייתי ילד. אני כאילו אומר: תראו מה נהיה ממני בשנים שחלפו מאז".
איך הרגשת על הבמה הזאת 23 שנים אחרי הפעם האחרונה?
"במייקובסקי עבדו לאורך ההיסטוריה שחקנים מאוד גדולים. אפילו שרה ברנאר הופיעה כאן. יש במסדרונות הרבה נשמות של אגדות, וגם הבמה חיה, מלאה. ספגה המון. בתיאטרון כזה קל יותר לשחק, כי אתה מוצא את הוויברציה הנכונה, את המפתח. שחקן תמיד יעדיף תיאטרון ישן לעומת במה חדשה. בתיאטרון שהוא מוסד יש קסם שכאילו מחכה לך. הקירות מדברים אליך, האולם משתף איתך פעולה".
והצלחת למצוא כאן את המפתח שלך?
"קשה לי להעיד, אחרים צריכים להגיד. מבחינה אנרגטית הרגשתי משהו מאוד חזק, חוויה אמיתית. אנשים באו אלי אחרי הבכורה ואמרו שההצגה מדהימה. שזה משהו שהם אף פעם לא ראו".
איך אנ־סקי היה מקבל את "הדיבוק" בגירסה שלכם?
"לדעתי הוא היה חושב שזה נפלא. אולי אפילו מודה שהתכוון לעשות אותו דבר בעצמו, רק שמגבלות התקופה לא איפשרו לו. אני בטוח שהוא מסתכל על ההצגה בלי אגו, ואוהב אותה. הוא הרי מת, ולמתים אין אגו".
אתה שקוע חזק בלימודי קבלה. העיבוד הנוכחי רוחני מאוד, אבל יש רגעים שבהם הוא נוטה לבוטות.
"העניין המרכזי כאן הוא האהבה, שבלעדיה הכל מתפרק. אהבה יש בכל מקום, ולכל דבר: לאישה, לילדים, להורים, למדינה. אני לא חושב שהטיפול שלנו בוטה. אני אוהב את 'הדיבוק' של היום יותר מזה שכתב אנ־סקי. פה יש משהו אופטימי. האהבה נכנסת דרך כל העולמות ומחברת את כולם, חיים ומתים".
אורי יניב, שמגלם את החתן מנשה, שבליל חתונתו ללאה חודר אליה הדיבוק, מספר על תקרית מבדחת שאירעה לו אחרי ירידת מסך. "כמה צופים ניגשו לנחם אותי על שלאה נטשה אותי מתחת לחופה. הם לקחו את זה אישית, למרות שאם תשאל אותי - בשבילם זה הכל פולקלור אינדיאני. אין להם מושג מה זה 'חרם' ומי היה הבעל שם טוב. אבל הם נהנו, כי בסופו של דבר הרוסים הם קהל שמאוהב באהבה".
חצי שעה לפני עליית המסך על ההצגה האחרונה עורך יבגני אריה שיחה מסכמת. "נצא וניתן את המיטב, כרגיל, שיזכרו אותנו לטובה". בסיום ההצגה, כשפועלי הבמה מזדרזים לפרק את התפאורה, הוא מרשה לעצמו להרפות את שרירי הפנים. "סוף סף אפשר לשחרר אנחת רווחה".
בצדק רב. התגובות הכלליות משבחות.
"החוויה היתה בהחלט חיובית. אני חושב שעשינו את זה".
אז אפשר להכריז רשמית שהדיבוק יצא?
"הוא עשה לנו הרבה צרות בהתחלה, אבל בסוף ניצחנו אותו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו