אחרי צוק איתן: איך להימנע מהפתעות בעתיד

חשבון הנפש והסליחה ירדו יחד לעולם. צמד, ערך אחד אחרי משנהו, בדבוקה. הקיץ החם של תמוז ואב שייך יותר לחשבון הנפש הקולקטיבי, רק באיחור מה גם לסליחה.

ישראל נגררה למלחמה על לא עוול בכפה. מאז מלחמת המגן ב־67' היא לא היתה כה חפה מאחריות, אפילו חלקית, לפרוץ האש כפי שאירע בצוק איתן. כל יום ניפק לכך הוכחה נוספת. אך האם ערכה את חשבון הנפש והפיקה את המסקנות הנכונות?

מסיבוב לסיבוב היא למדה כי אינה יכולה לחזות את מועד תחילת המערכה. בוודאי לא ביום הכיפורים לפני 41 שנים. אך גם לא במלחמת לבנון השנייה לפני שמונה שנים, וכמובן לא ב־50 ימי המערכה בעזה. לא במזרח התיכון הישן, על אחת כמה וכמה גם לא בחדש.

לפיכך צה"ל מצא את עצמו במלחמה רחבה - עד כי הרמטכ"ל בני גנץ ממליץ להעניק ללוחמיה את עיטורי צוק איתן - לאחר תקופה של שביתת אימונים, הן בחילות היבשה, ואפילו בחיל האוויר. למרבה המזל ההשבתה היתה עדיין טרייה, קצרה, וצוק איתן - שנוהל באחריות ובריסון אך תוך הנחתת מהלומות כבדה - הסתיים בהישג מובהק.

חשבון הנפש חייב להתפרס עתה על פני תחומים רחבים, שלא נודעו כמותם בעבר. מה תעשה ישראל כדי שלא תופתע? שלא תנוח על זרי הדפנה של כיפת ברזל בלי לגלות את הערנות הדרושה להבטיח כי לא ממתינה לה הפתעה מרה בסיבוב הבא? אפילו ביוזמה לשיתוק כיפת הברזל?

דומה שלא. בקשת הסליחה הקולקטיבית מתחילה ביום הכיפורים הזה על הקלות הבלתי נסבלת שבה מחקנו בחולות של עזה את עקבות השאננות שקדמה ל־50 ימי הלחימה; שכל אחד חזר מייד לאחר הפסקת האש לעמדותיו הקודמות ואינו רואה את המתבקש; יאיר מכה באורי, וניסן מכה ביאיר, והכל עברו במהירות לסדר היום על המלחמה ו־70 קורבנותיה כדי לשוב לנוסחאות הנוחות והחמימות של המציאות הישנה, שחלפה ולא תשוב עוד, והדבקות בה עלולה להיות הסיבה לבקשת הסליחות ביום הכיפורים הבא.

עדיין לא מאוחר לא רק לבקש סליחה, אלא גם לעשות חשבון נפש ולהסיק מסקנות מעשיות. אם זה ייעשה, יהיה טעם של מעש בפיוט הנפלא - "ועל כולם, אלוה סליחות - סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו."

שרק נהיה ראויים לסליחה.

להציל את המשטרה

המשטרה אובדת עצות. כל יום והניצב שלו. הקצונה בכחול מצטיירת ככחולה מאוד, מאגר שופע של עודף בהורמונים. מי שעסק בהטרדה מינית ודרגתו רק תת־ניצב או סגן־ניצב מושעה בלי לעורר עניין. רב־פקד? פקד? מפקח? לא סופרים אותו.

נראה שנפרצו שם כל הסכרים. מח"ש ממלאה את תפקידה. החוק ברור. לעיתים מתעוררת שאלה קשה, ומה אם התקיימו יחסים אסורים מחוץ לנישואים בין בכיר לבין שוטרת שאינה כפופה למרותו, ואיש מהם אינו מעוניין להרוס את משפחתו ולהתלונן? האם אנו עדים למשהו בנוסח "מדוע חרבה ירושלים? מפני שעמדו על הדין?"

אך לא רק עניינים שבינו לבינה מפוררים מדי יום את צמרת המשטרה. עתה מוכרחים כבר להציל את המשטרה מפני המינויים השגויים של השנים האחרונות בשורה של עניינים שאין להם קשר להטרדות מיניות.

מי שסבר כי שר כיצחק אהרונוביץ' המגיע משורות המשטרה יודע לבחור את הבכירים הראויים, התאכזב. מבכור שלום שטרית עד אהרונוביץ' לא היו זעזועים כאלה בעיצוב הפיקוד העליון.

המשטרה נראית עתה כלאחר רעש אדמה. השב"כ נקלע למצב דומה לאחר חשיפת פרשת קו 300. אז נמצא לארגון החשאי עם הצמרת המסוכסכת פתרון יעיל: יוסף הרמלין שעמד בראשו בעבר - נקרא שוב אל הדגל בתפקיד המבוגר האחראי. הוא כיהן שנה והחזיר לשב"כ את הביטחון העצמי. הרגיע את היחסים בצמרת. בחר ביעקב פרי כיורשו, ומסר לו שב"כ אחר, מתוקן, רגוע.

למשטרה יכלו להיות כמה מועמדים ראויים מבין הלשעברים. האחד הוא אבי דיכטר, שכיהן בעבר כשר לביטחון הפנים וקודם לכן כראש השב"כ ומכיר את המערכת על בורייה; והאחר הוא ניצב בדימוס יעקב בורובסקי, שקנוניה מנעה את מינויו לפני כעשור. רק ששניהם מזוהים מבחינה ציבורית־פוליטית. גם יובל דיסקין יכול היה למלא את התפקיד בהצלחה, אלמלא יחסיו העכורים עם ראשי השלטון. הם מסתכמים באי אמון.

לפיכך המעשה הנכון הוא לפנות ל"לשעברים". נא לרענן את השמות - יאיר יצחקי, דוד כהן, יואב סגלוביץ', אריה עמית, יוסי סטבון וכל מי ששכחתי. מהם יבוא עזרם של כחולי המדים.

השר יצחק אהרונוביץ'. לא היו זעזועים כאלה בפיקוד // צילום: אורי לנץ

הצילו את הכבוד

נפתלי בנט ואיילת שקד איימו להפיל את הממשלה אם לא יאושר בכנסת חוק לריסון בג"ץ. איומי סרק, דברי הבל. נראה אותם. זו הזדמנות לבנימין נתניהו לעשות מה שבנט אוהב לבטא באנגלית - to call the bluff.

בנט ויריב לוין ודומיהם אינם מבינים מה היא דמוקרטיה ברצותם להגביל את חובתו וזכותו של בג"ץ לבטל חקיקה פסולה. מחר, בין מנחה ל"מפטיר יונה", כדאי שיעיינו במנשר המזהיר של מנחם בגין על עליונות שלטון החוק, שנכתב בנתניה ב־1951. כמו חדש.

לפני 53 שנים נחת בארץ המרגל הסובייטי ד"ר רוברט סובלן. הוא נמלט מארה"ב. האמריקנים דרשו את הסגרתו, ודוד בן־גוריון נחפז לשתף פעולה עימם ואף מנע מעורך דינו ארי אנקוריון לבקש סעד מבית המשפט. לוין ייטיב לעשות אם יקרא מה הטיח בגין בבן־גוריון - שעקיפת ההליך המשפטי מבזה אותו אפילו בעיני האמריקנים אשר תבעו את הסגרתו של סובלן.

מפני שאין לך אדם אשר אינו ראוי ליומו בבית המשפט. הוא הדין גם במסתננים מאפריקה. אמנם רובם ככולם מהגרי עבודה. אבל העובדה היא שגם יהודים באמריקה נפלו קורבן לתעמולה העוינת כאילו מדובר בגירוש פליטים.

להערכתי, בג"ץ הציל את כבודה של ישראל, ולדעתי הישג גדול רשם בנימין נתניהו במותחו את הגדר לאורך גבול מצרים, ששמה קץ לבעיה. אין עוד מסתננים. הרדיפה אחריהם מיותרת. אך אם הכנסת סבורה אחרת, עליה לנקוט צעדים הנהוגים בדמוקרטיות מכובדות.

לא לגרש ולא לעצור לשלוש שנים בלי משפט. על הכנסת לקבוע בחוק הוגן ותקני שכל מסתנן ייעצר מייד בהגיעו לארץ ויתאפשר לו להופיע בפני שופט. המיעוט שיוכיח כי הוא אכן פליט פוליטי יורשה להישאר בישראל, והרוב יעמוד - כחוק - בפני הברירה לצאת מייד את הארץ או להיכלא למשך שבע שנים למזער. כחוק, לא במחטף ולא במעצר מינהלי, ולא במאסר בלי משפט.

דוגמה רעה

שלשום ביקשתי לשאול את שרת הבריאות יעל גרמן מדוע היא אוהבת את המורשע בהפרת אמונים שלמה לחיאני. היא לא מצאה עניין לענות לי. גרמן יודעת למה. היא רשאית לאהוב אותו כאוות נפשה, אך לפרסם הצהרת אהבה דווקא ביום שבו בית המשפט מרשיע אותו ומטיל עליו קלון, זה מהלך פגום המעיד על חוסר טעם וזלזול בחוק. דוגמה רעה לציבור הרחב.

פרשת לחיאני החלה כחקירה במשרד מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס. משבושש ראש העיר בת ים להגיב על שאלותיו של יעקב בורובסקי והתעורר חשד פלילי, הועבר תיקו למשטרה. לפיכך ראוי שגרמן תטה אוזן לתגובה ששיגר שלשום מבקר המדינה בדימוס לינדנשטראוס, העומד עתה בראש עמותת שקיפות בינלאומית, על רפיסותו של פסק הדין בעניין לחיאני: "...לא ייתכן שנבחר ציבור שמעל באמון הציבור יחזור לכהן במשרה ציבורית בשנית. אנו קוראים לחברי הכנסת לשנות את החוק כך שלא יאפשר (למורשעים; ד"מ) לכהן שוב במשרה ציבורית ללא מגבלת זמן". בעקיצה לשופט בני שגיא הוסיף כי "ראוי שתהיה מערכת ענישה מחמירה".

הרתעה לא תצמח מפסק הדין הזה. גם לא יכולה לצמוח. שכן המשגה היסודי לא היה בטעות המשנית של השופט, אלא בעיסקת טיעון בלתי סבירה, שהפרקליטות עשתה עם לחיאני. כמו זו שהיא רוקחת (שוב בטעות) גם בפרשת הרב יאשיהו פינטו.

הדיינים שדנו בדיין

פעמיים זיכה בית המשפט העליון את חברתי ד"ר אילנה דיין מתביעת הדיבה שהוגשה נגדה, והכפיל בכך את שביעות רצוני. בערעור הראשון בפני הרכב שבראשו המשנה לנשיא בדימוס אליעזר ריבלין נקבע כי מה שפירסמה בתוכנית "עובדה" היה בבחינת "אמת לשעתה". בדיון המורחב בפני תשעה שופטים בראשות הנשיא אשר גרוניס היא זוכתה תוך כדי ביטול המונח "אמת לשעתה". במקומו הרחיבו שמונה מהשופטים את מתחם תום הלב של העיתונאי.

בכל זאת מן השניים נראה לי הראשון נבון וסביר ומציאותי יותר מהמאוחר. זה עניין החורג מן הדיון בעניינה של דיין ואפילו ממקצועות התקשורת בכללם. מפני שבלי "אמת לשעתה" אין חיים ציבוריים ומדעיים וכלכליים:

• רופא מטפל בחולה בהסתמך על מחקר, שקבע מה הוא לחץ הדם הנורמטיבי. הוא משתמש בתרופות כדי לאזן את לחץ הדם שלו. אחר כך נוספו כלים ופורסם מחקר נוסף ויותר מדויק המוכיח כי לחץ הדם הנורמטיבי הראוי אינו זה המקובל, אלא בשיעורים חדשים. האם יאמר כי הרופא שגה בטיפולו הקודם, או שלהפך, הוא פעל על פי "האמת לשעתה"?

• היסטוריון כתב על המלך הורדוס וארכיאולוג חפר במצדה והשניים פירסמו את ממצאיהם. אחר כך מתגלים מקורות חדשים או נחפר נדבך נוסף בארמון המלך, והם משנים את המסקנות. מה להבין מכך? שבתחילה הם שיקרו וטעו ולא הבינו, או שזו היתה "אמת לשעתה"? אין מחקר מדעי ורפואי והתקדמות אנושית ואמנותית בלי "אמת לשעתה".

• לשופטי המחוזי בירושלים היה ספק קל אם אפשר להרשיע את אהוד אולמרט בפרשת מעטפות הכסף של משה טלנסקי. הם זיכוהו. עתה באו ההקלטות של שולה זקן, וייתכן כי ישכנעו אותם להרשיעו. האם פירוש הדבר שפסיקתם המזכה בשלב הראשון לא היתה "אמת לשעתה"?

יותר משכנע: רומן זדורוב הורשע ברצח תאיר ראדה. עתה הגיע מנהל המכון הפתולוגי ד"ר חן קוגל והציג נתונים בקשר לסכין שבאמצעותה בוצע הרצח, ועורר ספק אם זדורוב הוא הרוצח. האם פרוש הדבר שהשופטים טעו בהרשעתם, או שהיתה זו "אמת לשעתה"?

נכון שפעמים רבות "האמת לשעתה" היא גם האחת המוצקה, היציבה, שאין בלתה. אך במהות, בכל רגע ורגע, בכל תחום ותחום, "האמת לשעתה" היא השמן המניע את גלגל החיים הציבוריים התקינים. הן במשפט, הן בתקשורת, בכל תחום. הזיכוי של דיין הוא רק נקודה ופסיק באמת האנושית הזאת.

אילנה דיין. בעירעור הראשון נטבע המונח "אמת לשעתה". בדיון המורחב המונח הזה בוטל. הראשון נראה לי סביר ומציאותי יותר // צילום: משה שי

"בתוך עצמו הוא גר"

היה היו שלושה משוררים בני דור אחד לערך. ישבו בבית הקפה "כסית". הטוב שבהם היה דוד אבידן. גם יהודה עמיחי היה בעל יכולת גבוהה. נתן זך היה השלישי בטרויקה. לא רע.

הוא היה חיצון. לפני שנים רבות התנפל על נתן אלתרמן. איש לא הבין. לא חשוב, ממילא חזר בו בפה מלא או חלקי, מי זוכר?

לאחרונה הוא גם מדינאי בעיני עצמו. אחרי שלא ראה פסול בירידה מהארץ לברלין - הודיע השבוע ב"מה בוער" לרזי ברקאי בגלי צה"ל כי יישובי עוטף עזה הוקמו כדי להכעיס את הפלשתינים ברצועה. מי שהגיע בעליבותו לשם - לא מצפים ממנו שיבקש הלילה ומחר סליחה.

הוא מנותק. כבשירו של שלום חנוך, "אדם בתוך עצמו הוא גר".

נתן זך. אחרי שלא ראה פסול בירידה מהארץ לברלין - הודיע כי יישובי עוטף עזה הוקמו כדי להכעיס את הפלשתינים. הוא מנותק // צילום: משה שי