ביום שישי, 2 בדצמבר 1977, נחת ראש הממשלה מנחם בגין בנמל התעופה הית'רו שבלונדון. הוא חש ברע, צלע בהליכתו ונראה שפוף, אבל בעיניו היה מבט של ניצחון. הוא, מפקד האצ"ל המיתולוגי, שלחם עד חורמה בשלטון המנדט בארץ ישראל ושכּונה בלונדון "טרוריסט", מגיע לביקור מדיני בבריטניה.
כשנועד עם ראש הממשלה ג'יימס קלהאן במעונו, זה היה עבורו יותר מסתם ביקור. הוא דאג שאנשי לשכתו יצלמו אותו בפתח הבית ברחוב דאונינג 10; שם סגר מעגל שנמשך עשרות שנים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אבל מיחושיו של בגין הכריעו אותו, והוא הצטווה על ידי רופאיו לנוח בחדרו במלון. כל פגישותיו בוטלו. כשהתאושש מעט קרא לעוזרו הנאמן ומנהל לשכתו, יחיאל קדישאי, וביקש ממנו להביא דף ועט.
בגין נטל את הדף, נייר המכתבים של אשתו עליזה, וכתב: "Proposed principles" ("עקרונות מוצעים"). במסמך שנפרס על פני 14 סעיפים, שטח את תוכניתו לכינון אוטונומיה פלשתינית, שאותה התכוון להעלות בפני נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, במסגרת המו"מ המדיני עם מצרים, שהיה אז בראשיתו.
"הערבים הפלשתינים, תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, ייהנו מאוטונומיה מלאה", כתב בסעיף הראשון, ובסעיף אחר ציין כי תינתן להם בחירה חופשית בין אזרחות ישראלית או ירדנית. "על מנת להעניק אוטונומיה מלאה לתושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, הממשל הצבאי הישראלי והמינהל האזרחי שלו ייסוגו, ברגע שהרשות למינהל עצמי (מועצה מנהלית) תיבחר באופן חופשי על ידי התושבים ותחליף את הממשל הצבאי הקיים".
הטיוטה ההיסטורית הזאת, כמו גם שלושה מסמכים נוספים מתקופת כהונתו של בגין ז"ל כראש ממשלת ישראל, נחשפים כאן לראשונה. במשך כשלושים שנים היו המכתבים האלה מונחים בארגז במחסן דירתו של יהודה אבנר (86), שהיה מנסח המכתבים הדיפלומטיים של בגין בשפה האנגלית. "אף אחד לא באמת ניסח עבור בגין את המכתבים או את הנאומים", צוחק אבנר, "אני רק נסכתי בהם נופך 'שייקספירי'".
ב־1983 העביר קדישאי ז"ל את המסמכים לאבנר וביקש ממנו "לשמור עליהם בינתיים, שלא ילכו לאיבוד". "שמתי אותם בארגז קטן, עם עוד ספרים, ואיחסנתי אותם בחדרון בדירתי ששימש מחסן", מספר אבנר. בינתיים התפטר בגין, ואבנר מונה לשגריר ישראל בלונדון בעקבות ההתנקשות בשגריר שלמה ארגוב, שהציתה את מלחמת לבנון.
המכתבים הנדירים, בעלי הערך ההיסטורי, פשוט נשכחו במחסן. גם קדישאי שכח מקיומם, ולא ביקש אותם בחזרה עד יום מותו. רק לפני כמה חודשים, כשאבנר ורעייתו ביקשו להעביר את חדר העבודה בביתם לחלל גדול יותר, הם נתקלו בארגז ונדהמו למצוא שם את המסמכים האבודים. יהודה מיהר להעבירם למרכז מורשת בגין בירושלים (ראו מסגרת).
יהודה אבנר עם בגין. "אף אחד לא ניסח עבורו את המכתבים, אני רק נסכתי בהם נופך 'שייקספירי'" // צילום: יעקב סער, לע"מ
• • •
אנשים בודדים נחשפו לטיוטה הראשונית של הסכם האוטונומיה שניסח בגין, אז ראש ממשלה טרי שכיהן כחצי שנה. עם שובו מלונדון הוא כינס את היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק, את שר החוץ משה דיין ואת מזכיר הממשלה אריה נאור, ושיתף אותם בפרטים.
נאור (74), אחד האנשים הקרובים לבגין, נזכר כי כשהנושא עלה לדיון בפורום המצומצם, דיין נחרד מסעיף 9, שבו נכתב: "תושבי ישראל יהיו זכאים לרכוש קרקעות ולהתיישב בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. תושבים ערבים של יהודה, שומרון וחבל עזה, שבהתאם לאפשרות תשלום שתינתן להם יהיו אזרחים ישראלים, יהיו זכאים לרכוש קרקע ולהתיישב בישראל". שר החוץ חשש כי אדמות יהודים יירכשו על ידי ערבים, ודרש למחוק את הסעיף. בגין התווכח, ולבסוף ויתר. המסמך עבר כמה גלגולים והתרחב ל־26 סעיפים, עד שהגיע לידיו של קרטר.
"בגין לא רצה מדינה פלשתינית ביהודה, שומרון ועזה, וכדי למנוע את הקמתה היו לו שני עקרונות: הקמת האוטונומיה - והקמת התנחלות בכל מקום אפשרי", אומר פרופ' נאור. "לכן, המסמך הזה היה בעיניו האלטרנטיבה האמיתית היחידה מול רעיון המדינה הפלשתינית. עד עכשיו הוכח שהוא צדק".
בגין הציע לפלשתינים לקבל אזרחות ישראלית, לבחור ולהיבחר לכנסת, ליהנות מחופש תנועה מלא. הוא לא חשש מבעיה דמוגרפית שעלולה לפגוע בזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית?
"מאז מלחמת ששת הימים הוא היה עקבי בתזה שצריך להחיל את החוק הישראלי על השטחים, ולא לכפות - אלא לתת לפלשתינים אופציה לאזרחות ישראלית. הוא יצא מנקודת הנחה מבוססת שהם לא יממשו את הזכות הזאת ולא ירצו בה. הוא האמין שאפשר לשמור על הרוב היהודי הברור במדינה על ידי עידוד העלייה מבריה"מ ומאתיופיה, וגם עלייה של יהודים ממדינות המערב, שתתאפשר אחרי ביטול הגישה הסוציאליסטית והקמת שוק חופשי.
"בצד הימני הניצי של המפה רצו לספח את יהודה, שומרון ועזה, אבל מה היו עושים אז עם כל הערבים שגרים שם? מגרשים אותם? ההצעה הזו היתה היחידה שהתאימה לבגין - לא סיפוח ולא נסיגה. הוא אמר: יש לנו זכות ותביעה לריבונות בארץ ישראל המערבית, אבל ביודענו שיש תביעה אחרת - תביעה, ולא זכות - אנו מוכנים להשעות תביעתנו".
בסעיף 14 הוא מדבר במפורש על נסיגה ישראלית.
"על עזה הוא לא היה מוכן לוותר, והוא אמר גם שהביטחון ביהודה ושומרון חייב להיות בידי ישראל. מה שנכתב זה שתהיה רק נסיגה של הממשל הצבאי ושל המינהל האזרחי, והכוחות הנותרים ייערכו מחדש באזורי ביטחון מוגדרים בתקופת המעבר - ומעבר לה. זו נסיגה בלי נסיגה, כי השליטה והבקרה הישראלית נשארו גם בלי לשלוט צבאית בכל עיר ועיר".
נאור מספר כי בבית הלבן אימצו בחפץ לב את מסמך בגין, אבל הנשיא המצרי, אנואר סאדאת, הביע פחות התלהבות. "הוא אמר לבגין: זאת ההצעה שלך, אני אביא הצעת נגד משלי, ואז ננהל מו"מ. בסופו של דבר, גם סאדאת לא רצה מדינה פלשתינית, ותוכנית בגין שונתה בקמפ דיוויד ל'עבודת מסגרת לשלום במזרח התיכון', מין כותרת בלי הרבה תוכן. ההבדלים בינה לבין מה שישראל הציעה היו בעיקר סמנטיים".
סאדאת מאזין באוזניות לנאומו של בגין בכנסת, ב־1977 // צילום אי.אף.פי
• • •
חודשים מורטי עצבים עברו על הקברניטים בירושלים ובקהיר בין החתימה על הסכמי קמפ דיוויד, בספטמבר 78', לבין החתימה על הסכם השלום, במארס 79'. האווירה המפויסת התחלפה במילים קשות, בהקשחת עמדות ובאווירת משבר.
הנשיא קרטר, שחשש לגורל ההסכם, הציע לקיים ועידה נוספת, אולם הוא לא הזמין אליה את ראשי שתי המדינות - אלא את בגין ואת ראש ממשלת מצרים, ד"ר מוסטפא חליל. בגין נפגע, והביע את התנגדותו הנחרצת במכתב תגובה, ששיגר לקרטר ב־27 בפברואר 1979 ושמתפרסם כאן לראשונה.
כך כתב בגין: "ברור כי לא הושגה כל התקדמות לקראת הסכם בין הצדדים בסוגיות התלויות ועומדות. למעשה, מצרים הקשיחה את עמדותיה... שהופכות את הסכם השלום לחסר משמעות כל כך, עד כדי היותו בלתי מתקבל על הדעת מבחינת ישראל...
"ברור לחבריי ולי שפגישה ביני לבין ד"ר חליל לא תהיה יעילה, ואולי אף תזיק - כפי שלמדנו מהצהרותיו לציבור של הנשיא סאדאת, ולפיהן הוא עומד בעקשנות על דרישותיה של מצרים. לכן, עלי להודיעך בצער, אדוני הנשיא, כי איני יכול לעזוב מחר לפגישה המוצעת בקמפ דיוויד.
"אני כמובן מוכן להיפגש איתך, כנהוג בינינו, ובהתאם לרוח הידידות המסורתית שלנו... אהיה מוכן לצאת לפגישה כזו בכל עת בעתיד הקרוב".
התוצאות למכתב האסרטיבי של בגין לא איחרו להגיע: כעבור יומיים הוא הוזמן לפגישה עם קרטר בבית הלבן, ואחריה גם הנשיא האמריקני ביקר בישראל. הסכם השלום עם מצרים נחתם במדשאות הבית הלבן שלושה שבועות אחרי שיגור המכתב.
"חליל היה הרוח החיה שמאחורי המו"מ המדיני", אומר נאור. "סאדאת דיבר רק במונחים של חזון, וכשבגין התמקח איתו על הסעיפים ועל תתי הסעיפים בהסכם, סאדאת היה יוצא מכליו. בכל הדברים הללו חליל היה מעורב. אבל הוא בסך הכל היה מספר 2 של סאדאת, כמו שדיין היה מספר 2 של בגין. הוא לא היה האיש שיכול לקבל החלטות, ולכן בגין לא רצה את הפיסגה איתו".
הסירוב של בגין השתלם לו.
"בהחלט. הוא הגיע לבד לוושינגטון, בלי נציג מצרי, ודן באופן אישי עם נשיא ארה"ב בנושאים הקשורים לניסוח חוזה השלום. בגין לא חשש להתעמת עם קרטר, היה ביניהם עימות תמידי. העימות החריף ביותר נרשם זמן קצר אחר כך, בביקור של הנשיא בישראל. קרטר העלה את נושא הצבת קציני הקישור המצרים בעזה, ובגין רתח. קרטר אמר לו: 'בסופו של דבר, תהיה חייב לחתום על ההסכם הזה'. ובגין ענה לו: 'בסופו של דבר, אהיה חייב לחתום על מה שנחליט לחתום'".
מערכת היחסים המורכבת עם ארה"ב עמדה למבחן גם מול הנשיא הבא, רונלד רייגן, שעימו רקם ראש הממשלה ידידות אמיצה.
• • •
יום ראשון, ערב חג השבועות תשמ"א, 7 ביוני 1981. בשעת בוקר החלו מזכיר הממשלה נאור והמזכיר הצבאי של בגין, תא"ל אפרים (פרויקה) פורן, להתקשר לכל שרי הממשלה ולהזמינם לישיבה דיסקרטית אחר הצהריים במעון ראש הממשלה ברחוב עזה בירושלים. היחיד שהבין מייד במה מדובר היה שר האוצר יורם ארידור. "זה הכור?" הוא שאל את נאור, ולא קיבל תשובה.
בשעות שלפני כניסת החג ישב בגין, ששימש אז גם שר הביטחון, בחדר העבודה שלו, עם עוזריו ויועציו. השרים הגיעו בזה אחר זה, ואנשי הביטחון דאגו "להעלים" את מכוניותיהם ולהחנות אותן במקום אחר, כדי לא לעורר חשד. השרים התמקמו בחדר הדיונים, מזכיר הממשלה דילג בין החדרים והמזכיר הצבאי ישב במשרדו, כשהטלפון האדום צילצל. "אשכול והנר, צ'רלי כולם", נאמר מן העבר השני של הקו. פורן, שענה לטלפון, הבין את הקוד: המשימה בוצעה.
פורן מיהר לבגין ובישר לו ש"מבצע אופרה" הושלם בהצלחה, והכור הגרעיני בעיראק הושמד. ראש הממשלה מיהר לעדכן את השרים, וחזר לחדרו כדי לקבל עדכון טלפוני מפורט יותר מהרמטכ"ל רפול.
ישראל ספגה ביקורת קשה בעולם לאחר המבצע. ארה"ב לא עמדה לצידה הפעם, ולא מנעה גינוי חריף נגדה במועצת הביטחון של האו"ם. הממשל אף הודיע על הקפאה לחצי שנה של אספקת מטוסי אף־16, שכמותם שימשו בתקיפה.
בוושינגטון זעמו על כך שאיש לא טרח לעדכן אותם, אבל לימים התברר שהעמדה הישראלית - ולפיה ירושלים לא תוכל להשלים עם פצצה גרעינית לעיראקים, בעוד חלון ההזדמנויות להפצצה הוא קצר מועד - הועברה לממשל קרטר. בחפיפה שנערכה בבית הלבן לאחר הבחירות לנשיאות היתה תקלה, והאינפורמציה לממשל רייגן נתקעה בדרך.
ב־13 ביולי, כחודש לאחר הפצצת הכור ושבועיים לאחר שבגין נבחר מחדש, שלח הנשיא רייגן לארץ את עוזר שר החוץ, רוברט מקפרליין, שהיה לימים היועץ לביטחון לאומי, כדי להביע את מחאתו על האקט הישראלי ולדרוש גילוי דעת על הפרת החוק הבינלאומי. בגין כתב טיוטה להצהרה המשותפת, שהאמריקנים אימצו לבסוף. וכך כתב בטיוטה, שמובאת כאן לראשונה, ושבאופן לא צפוי הפכה את הנזיפה על פניה:
"ממשלות ארה"ב וישראל קיימו דיונים נרחבים בעניין הפעולה הישראלית נגד הכור האטומי ליד בגדד. דיונים אלה נערכו עם הכנוּת והידידות המקובלות בין ידידים ובעלי ברית. ממשלות שתי המדינות מצהירות כי כל אי הבנות שעלולות היו להתעורר בעקבות הפעולה הנ"ל הובהרו, לשביעות רצונם של שני הצדדים".
בין בגין לנשיא רייגן שררו יחסים קרובים מאוד, על אף המחלוקות שהתגלעו ביניהם, ובראשן קריאת רייגן לנסיגה ישראלית מיידית מדרום לבנון. הנשיא ביקש מהמנהיג הישראלי לוותר על גינוני הכבוד הטקסיים ולפנות אליו בשם "רון". בגין סירב בתחילה. "ראשית, אתה נשיא ואני רק ראש ממשלה, ושנית, אתה מבוגר ממני", הוא אמר לו. אבל בסופו של דבר הסכים. חלק מהמכתבים שנמצאו במחסן של יהודה אבנר, שיועדו לרייגן, לא נפתחו במילים "אדוני הנשיא", אלא במילים Dear Ron - "רון היקר".
"מקורם של היחסים הטובים היה בתפיסת האסטרטגיה הגלובלית, שאותה ראו עין בעין", אומר פרופ' נאור. "הידידות הזאת היתה נהדרת כל עוד האינטרסים היו משותפים. ברגע שהיתה התנגשות, רייגן ידע לדפוק על השולחן ולנהוג כמנהיג המעצמה הגדולה בעולם".
בגין ורייגן בבית הלבן, ב־1981. "ידידות נהדרת כל עוד האינטרסים היו משותפים" // צילום: יעקב סער, לע"מ • • •
מערכת היחסים בין בגין לנשיא סאדאת היתה קרובה, אפילו חברית. "היתה ביניהם שותפות אינטרסים", אומר נאור. "נכון, שניהם ראו כל הזמן את ההיסטוריה לנגד עיניהם והבינו את חשיבות התהליך ההיסטורי, אבל מה שבאמת חיבר ביניהם היה נושא אחד: אחווה בין חולי לב. היו להם לא מעט חוויות להחליף".
ב־6 באוקטובר 1981 נרצח נשיא מצרים. "כשבגין שמע על כך, הוא ממש נכנס לשוק", משחזר נאור. "הוא יצא להלוויה, ואפילו הגיע אליה ברגל בגלל השבת. את אשתו של סאדאת, ג'יהאן, הוא פגש בניחום האבלים. שם הוא גם נועד עם היורש, חוסני מובארק, כדי לוודא שהסכם השלום עומד בעינו ושאין שינוי בתוכניות".
ב־25 באפריל 1982 השלימה ישראל את נסיגתה מסיני, ובכך הושלם יישומו של הסכם השלום ההיסטורי. דווקא באותו יום בחר בגין לשלוח מכתב אישי, בשמו ובשם אשתו עליזה, לג'יהאן, אלמנתו של סאדאת.
"ליבנו, מאדאם, יוצא ביום זה אלייך ואל ילדייך ונכדייך", כתב בגין באותו מכתב, שנחשף כאן לראשונה. "אנואר סאדאת, זכרו לברכה, היה צריך להיות איתנו כדי לראות את התהילה של מאמציו להשכין שלום ולהשיג פיוס בין העמים הטובים של מצרים וישראל.
"כדי להוכיח שהזיכרון שלו לא מת, אלא יחיה לנצח בליבם של נשים וגברים בעלי רצון טוב, עלינו לעבוד למען המטרה הקדושה - 'לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים, שלום, סלאם, שלום בינינו העמים'. אנחנו מחבקים אותך, חברה יקרה שלנו. עליזה ומנחם בגין".
פרופ' נאור מביט במכתב, ועובר באצבעו על המשפט האחרון. "We embrace you, our dear friend", הוא אומר בקול, ודמעות של געגוע ממלאות את עיניו. "כולם זוכרים ומזכירים את בגין המנהיג, וזה היה בגין האיש. יהודי עם לב חם, ג'נטלמן. מענטש".
• • • •מכתב אישי לג'יהאן סאדאת
(25 באפריל 1982)
טיוטה ראשונה לכינון האוטונומיה הפלשתינית
(דצמבר 1977)
• •
סיום המשבר עם ארה"ב לאחר הפצצת הכור בעיראק
(13 ביולי 1981)
ממשלות ארה"ב וישראל קיימו דיונים נרחבים בעניין הפעולה הישראלית נגד הכור האטומי ליד בגדד. דיונים אלה נערכו עם הכנות והידידות המקובלות בין ידידים ובעלי ברית. ממשלות שתי המדינות מצהירות כי כל אי הבנות שעלולות היו להתעורר בעקבות הפעולה הנ"ל הובהרו לשביעות רצונם של שני הצדדים.
• • •
מרכז מורשת בגין: יותר ממיליון מבקרים בעשור
מרכז מורשת מנחם בגין, המנציח את פועלו של ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, חוגג בימים אלה עשור לקיומו. יותר ממיליון אנשים ביקרו בו בעשר השנים האחרונות. המרכז שוכן באזור כתף הינום בירושלים, וצופה להר ציון ולחומות העיר העתיקה. יש בו מוזיאון, ספרייה, מכון מחקר וארכיון המתעדים את מורשתו של בגין.
מיצג אורקולי במוזיאון מספר את סיפור חייו של בגין: ילדותו תחת האיום הנאצי במזרח אירופה, מסע התלאות בדרך לארץ ישראל, האצ"ל והמלחמה בבריטים, הקמת המדינה, הישיבה הממושכת באופוזיציה ושש שנות כהונתו כראש הממשלה. במקום מתקיימים באופן רציף ימי עיון, הרצאות, אירועי הנצחה, סיורים מודרכים, קורסים בתחומים שונים, אירועי "תרבות יום א'" לחיילי צה"ל ושיעורי פרשת השבוע.
מנהל המרכז, הרצל מקוב, כיהן בעבר כראש לשכתו של ראש הממשלה שמיר ז"ל וכיו"ר בית"ר העולמי. "בגין לא היה מסוגל לקבל מרכז כזה בחייו", אומר מקוב. "כשהעלו בפניו את הרעיון הוא לא היה מעוניין להשתתף בו. אבל הוא גם לא אסר להקים מרכז כזה. הוא היה אדם עממי, שאהב אנשים מכל רובדי החברה, ולכן היה חשוב לנו שהמרכז הנושא את שמו ואת מורשתו לא יהיה מגדל שן סגור ומנותק, אלא ייתן מענה בפעילויות המגוונות שלו לכלל האוכלוסייה באשר היא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו