רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אף פעם לא הבנתי אנשים שעושים עניין גדול מלבקש סליחה או מתפתלים באי נוחות לפני שהם מסוגלים להודות בטעות. מבחינתי לטעות זה עניין יומיומי שאני לא מתרגשת ממנו במיוחד. יש כמה מקרים שאני נזכרת בהם פחות בשמחה, למשל רגע אחד בתוכנית בוקר שהגשתי פעם בשידור חי בטלוויזיה כשבעיצומו של דיון כבד ראש עם מומחה בעל שם בסוגיית הכורדים ותביעתם להגדרה עצמית מול הטורקים נתקפתי לפתע תחושת צדק עמוקה וטענתי באסרטיביות שלאור ההיסטוריה הייחודית שלנו היה אפשר לצפות שנגלה יותר הבנה לשואת העם הכורדי, טיעון יפה ונוגע ללב ואין ספק שהקהל באולפן - במקרה הזה שלושה צלמים מנומנמים - היה נעמד על רגליו ופורץ במחיאות כפיים, אלא שלכורדים אין ממש קשר לשואה והשימוש במונח בהקשר הזה מתייחס בכלל לארמנים, כפי שתיקן אותי מייד בתקיפות המומחה באולפן במהלך שנדמה לי שמכונה בז'רגון האקדמי "ייבוש".
אחרי השידור ניסיתי להקל עם עצמי קצת ולשכנע את עצמי שלטעות זה אנושי ושהכורדים בסך הכל לא שונים כל כך מהארמנים ואיזה נזק נגרם בסך הכל אם אחרי כל מה שהם עברו הדבקתי להם בתום לב גם איזו שואה קטנה. אני בטוחה שלכורדים זה לא יפריע בכלל ובאשר לארמנים, ששואתם נגזלה ככה פתאום באמצע תוכנית בוקר, ובכן, כשמסתכלים על מה שקורה כרגע בעולם ברור שיש מספיק רצח עם גם בשביל הארמנים או בשביל כל מיעוט אתני אחר שירגיש את עצמו מקופח.
אבל להוציא כמה וכמה רגעים לא נוחים כאלה בדרך כלל אין לי קושי מיוחד להודות שטעיתי ובוודאי אין לי בעיה להתנצל על טעות לאחר מעשה. זה קשור, אני חושבת, בהנחת העבודה הבסיסית שלי שעל פיה אני, כמו רוב האנשים, כנראה טועה הרבה יותר מכפי שאני צודקת, וגם בהבנה המתפתחת עם השנים - והיא הבנה מועילה מאוד - שאין שום קשר בין תחושת הביטחון הגורפת שלך בצדקתך לבין הסבירות שאת אכן צודקת ולפעמים אפילו להפך.
יכול להיות שאתם צודקים בעניין כזה או אחר ואולי טועים לגמרי אבל תחושת הצדק הפנימית כשלעצמה אינה קשורה לזה בכלל. בני אדם נוטים להרגיש את עצמם צודקים, זה חלק מהמנגנון הפסיכולוגי האנושי. הוא משותף לכולם. ההיסטוריה מוכיחה - למרות שאולי עדיף שאמנע מדוגמאות היסטוריות אחרי הפדיחה ההיא עם הכורדים - שבני אדם אחזו וממשיכים לאחוז, מתוך תחושת צדק אלוהית ובלהט משיחי, בקשקושים מטומטמים לגמרי שבמקרה הטוב מסתכמים בטעויות תמימות ובמקרה הרע הם עילה לפשעים נגד האנושות.
• • •
האמת הפשוטה היא שאין בהכרח קשר בין תחושה פנימית סובייקטיבית לבין המציאות. זה כמו הטיעון הזה שאנשים נוהגים להשמיע בקשר לגילם: "זה מדהים, אני בכלל לא מרגיש בן 50", כאילו איזשהו אדם בעולם כן מרגיש בתוך תוכו בן 50 - או בן 80 לצורך העניין - ולא כמו צעיר נצחי שרק נפל קורבן לטעות רישום ביורוקרטית שבטח תכף תתגלה ותתוקן. בעניין הזה אני מזכירה לעצמי תמיד משפט נהדר שקראתי פעם ושלצערי אני לא זוכרת למי מגיע הקרדיט עליו: "זה לא משנה איך אתה מרגיש, משנה בן כמה אתה", משפט שאותו אני שוקלת לבקש בצוואתי שיחרטו יום אחד על המצבה שלי כדי להזכיר לי את מצבי לאשורו, שכן אין לי ספק שגם כשכבר תהיה לי מצבה משלי אמשיך עדיין להרגיש בתוך תוכי כאילו אני בעצם בת 26.
אם מסכימים שלטעות זה לא נעים במיוחד אבל שגרתי לגמרי, נגזר מזה בהכרח שגם לבקש סליחה זה לא עניין גדול. הזדמנות לשקם בכמה מילים רגישות יחסים שנקלעו למצוקה, לפתור משבר דיפלומטי או לנווט סיטואציה טעונה לחוף מבטחים, ועל הדרך גם להצטייר בעיני עצמך כאדם שמסוגל להתעלות בענווה כמעט אפיפיורית מעל זוטות כגון חשבונות אישיים, משחקי כבוד או הטחות אשמה. למעשה, אם שואלים אותי, לבקש סליחה זאת לא בעיה בכלל, ויסלח לי אלטון ג'ון שאולי ירצה בעקבות התובנה הזאת להכניס כמה שינויים בלהיט הסלואו הרותח שלו "sorry seems to be the hardest word". האמת היא שממש לא. נסה את המילה "ביופסיה".
• • •
נותרת שאלת ה"איך", שכן בקשות סליחה מגיעות במבחר מגוון של ז'אנרים וסגנונות. מ"סליחה, טעות שלי" הקצר והקורקטי, דרך "אני מצטער, לא הייתי מספיק רגיש" המושקע יותר ועד מחוות גרנדיוזיות של התרפסות והכאה על חטא. כל הדרכים כשרות מלבד וריאציה או שתיים שכדאי ללמוד להישמר מהן. למשל התרגיל המלוכלך "סליחה אם נפגעת אבל..." שבמסגרתו אדם מודה בטעות יחסית זניחה ואז שוטף אותך בתמורה בנחשול האשמות גרועות בהרבה. וכמובן הווריאציה המצמיתה מכולן, "סליחה שאני אומרת את זה אבל..." משפט שהוא אות להתפנות דחופה מהמקום יותר מאזעקת "צבע אדום" ביישוב בדרום.
מזל שבארץ עדיין לא נעשה פופולרי, כמו בארה"ב, לדוגמה, להתנצל בפרהסיה, למשל לבקש בטלוויזיה סליחה מאשתך התומכת אחרי שיריבים פוליטיים חשפו את העובדה שבמעידה חד־פעמית בגדת בה במשך שלושים שנה. תמיד אני תוהה מול סצנות כאלה של פוליטיקאי מתפתל בטלוויזיה, אשתו המאופרת מדי ניצבת אטומת מבט לצידו, על הטמטום המסתמן ככרוני שלנו, הנשים. סליחה אם אני סקסיסטית אבל אני רוצה לראות גבר שיסכים לעמוד במסיבת עיתונאים מאחורי אשתו, נבחרת הציבור, בשעה שהיא קוראת לתוך המיקרופון את ההודעה שחיבר הדובר שלה: "אני מתנצלת בפני בעלי על הרומן עם מדריך הטניס שלי, רודריגו. וגם בפני שני הבנים המשותפים שלנו. השלישי לא ממנו".
מכיוון שיש לי כמה בקשות סליחה פרטיות להספיק לפני כניסת החג תרשו לי לתקתק כמה סליחות פחות אינטימיות אבל לא פחות דחופות. אני מתנצלת בפני המשפחה שלי על כל הפעמים שאני תקועה ב־@@#$% של עצמי, ובמיוחד בפני הילדים על המקרים שבהם לטובת פרק של "האישה הטובה" תקעתי אותם עם האייפון עד שלהם עצמם נגמרה הסוללה. אני מבקשת סליחה מאילנית אדלר על כל הפעמים שנרדמתי על הספה באמצע מהדורת החדשות לפני שהגיע הקטע שלה. אני חושבת שאת מאוד מקצועית. סליחה בפני חבריי הנהגים על הכביש, אין לי באמת מושג במה עוסקת אמא שלכם. ולסיום, אני רוצה להתנצל בפני רחל התנ"כית. למרות שמהקבר שלה מצלצלים אלי בלי הפסקה, עדיין לא החזרתי טלפון. גמר חתימה טובה.