עוד נשימה

אני לא זוכר מתי נתקלתי בזה לראשונה. זה קרה באיזו קליניקה או חדר טיפולים פרטי. הגעתי לשם אחרי בעיות במיתרי הקול, או כאבי גב, ואולי זה היה בכלל כאב הקרסול המיותר הזה שמכונה דורבן. הייתי זקוק למשהו חזק שיוציא אותי מזה מיידית. לא היה לי זמן להיות חולה. ופתאום הגיעה המטפלת - שהיתה קלינאית תקשורת, או פיזיותרפיסטית - ואמרה לי: תנשום. תנשום.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

זה לא לגמרי מפתיע שאני לא זוכר את הפרטים. הדחקתי. אבל באותו רגע עבר בי דחף עמוק לצחוק לה, צחוק, חלוד ופראי, כמו גולנצ'יק שנקלע בטעות לאופרה "נבוקו". באותם ימים, אם נודה באמת, הייתי בקטע של פרימיטיביזם גאה. הפכתי את הניאנדרתליות לאג'נדה. בזתי מעומק הלב ובמלוא הקצף הירושלמי לכל מה שהריח כמו ניו אייג', פלצנות אנינה או סתם תל־אביביות. יכולתי להקיא מאנשים שאמרו "זוקיני" במקום "קישוא", ומכאלה שאמרו "מאיפה זה פוגש אותי". מה גם שכמעט תמיד היו אלו אותם אנשים בדיוק. הייתי, איך לומר זאת, מאוד לא מטופל. ואנשים שמילאו את היומן שלהם בטיפולים שונים עוררו אצלי בעיקר גיחוך. מובן מאליו שהקליניקה שהגעתי אליה היתה שייכת לתחום קונבנציונלי. כלומר, איש לא הרגיש צורך לדווח איך קוראים לכל דבר בסינית. אך למרות רשת הביטחון כבר ריחפו באוויר כמה סימנים שהיו אמורים להעיר את תשומת ליבי. למשל מוסיקת לווייתנים חרישית ושלווה עד להטריף עם נגיעות קלות של דידג'רידו. ולמרות זאת, שום דבר לא הכין אותי להוראה הזאת.תנשום. לא עמוק. לא מוגזם. פשוט תנשום. 

לא צחקתי לה בפנים, כי אני בכל זאת בן אדם די מחונך. אבל תגובתי המיידית יצאה די דומה לתגובה של אחד הדודים היותר תוניסאים שלי, כשהוא שמע שיש אנשים שאוכלים חלבי בליל הסדר. ההלם היה מוחלט ונשזרו בו נימים של מבוכה קלה. מה זה "תנשום"? ולפני שהיא אמרה לא נשמתי?! מה היא רוצה, לעזאזל? תגידי "תזיז את הארון הזה מכאן לשם". תגידי "רד לחמישים שכיבות סמיכה". תגידי "אל תנשום שתי דקות". אבל "תנשום"... אפשר להבין אותי. מעולם לפני כן לא הגיעה אלי פנייה כל כך מופרכת. יתר על כן, בשכונה הבת־ימית שבה גדלתי, לא קשה לתאר לאן עשוי להתגלגל דיאלוג שנפתח בהצעה "תנשום". התחושה הטורדת היא שבסוף הדיאלוג, אחד הצדדים עשוי להתקשות, במקרה הטוב, לבצע את הפעולה הבסיסית ההיא. בקיצור, שום דבר בעבר שלי לא הכין אותי להוראת הבימוי הזאת. וזה תפס אותי לא מוכן.

נו טוב. הסוף די צפוי. הצלחתו של הטיפול שינתה את היחס הכללי שלי כלפי עולם הטיפולים. שאף אחד לא יספר לכם שבני אדם לא באמת משתנים. השתניתי. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי בכוכי טיפול שונים ומשונים, שהאני־עצמי הקודם שלי לא היה סולח לי עליהם, ובטח לא מעלה בדעתו שיש בעולם פרוצדורות כל כך מוזרות. אני חייב להודות שבכולם תמיד מגיע הרגע הזה שבו מבקשים ממני לנשום. אני כבר כמעט מחכה לזה. ומה שיפה הוא שאני כבר לא מגחך. נו טוב, אני משתדל. ברוב המקרים. ואם יש דבר אחד שלמדתי בשנים האחרונות הוא שמכל האתגרים הגבריים האלה שמטמטמים אותנו מגיל צעיר, השניים הכי קשים הם: להודות שאתה בכלל זקוק לעזרה. ולנשום. פשוט לנשום. 

•   •   •

ערב אחד לפני שמונה שנים, פתחתי את הפה ולא יצא לי שום קול. זה קרה על הבמה, באמצע הופעה עם חברי אריאל הורוביץ, ודווקא לקראת שורה די משעשעת שלי. ופתאום, כלום. אוויר עקר, סתמי, חסר אונים, ובעיקר שקט הגיח ממני לכיוון הקהל המודאג. הבטתי בעיניים שלהם. כך בדיוק מסתכל קהל על אקרובט שמועד על החבל. כך הוא מביט במאלף האריות שנפל על היום הפחות מוצלח של החיה. כך עוקב הקהל אחרי כדורגל ישראלי באשר הוא. בעיקר בדאגה, ומתוך רצון כן להגיש עזרה. חשבתי שיש פה בכל זאת משהו מצחיק. הרי המון פעמים ביקשו ממני להיות כבר בשקט, והנה אני בשקט - דממה מוחלטת - וגם עכשיו אף אחד לא מבסוט.

אחר כך באו המון טיפולים ובדיקות. רופא אף־אוזן־גרון תחב מצלמה אל תוך הלוע שלי ודיווח על משהו שנראה כמו סג'עייה. היו חברים שמייד צילצלו להזהיר שככה לפעמים מתחיל סרטן. באמת תודה רבה. הם באו בטוב, בכך אין ספק. אבל לא ממש הועילו. לאט לאט הצלחתי להשמיע איזשהו צליל, אבל זה לא היה הקול שלי. הוא היה חרוך ומרוסק. הרגישו עליו את המאמץ והוא חבט באוזניים כמו מדף שנפל במחסן. יחד עם זה התחילה לחלחל ההבנה שהכל בא מבפנים. צרות מהסוג הזה תמיד יתקפו אותך במקום הכי נחוץ והכי רגיש. אילו הייתי קרמיקאי, הייתי חוטף משהו בכף היד. אילו הייתי איש עסקים, בטח היה נעלם לי היצר ההוא לגרוף עוד בוחטה. אבל אני חי מהדיבור שלי ושם חטפתי. במקום ההוא שרובנו לא מתייחסים אליו ולא מתאמנים עליו, והוא צר ועדין כמו המותן של שעון החול. אם משהו ייתקע, שם הוא ייתקע. הוא ייתקע בעיקר כי מישהו שכח לנשום.

בזמן שחלף שיניתי תזונה והרגלים רעים. הפסקתי לעשן ולהוסיף יותר מדי חריף לאוכל. חוץ מאיזה סיגריה או שתיים בשבוע, כדי לא לחשוב שאני מעבר לכל זה. וכמובן, איזה טיפה של סחוג בשביל הנשמה. אני מתרגל נשימות באופן די קבוע, ועדיין קצת צוחק על עצמי. כמו ששמעתי פעם מנרקומנים שנגמלו, גם אני יודע שזה אף פעם לא יהיה לגמרי מאחוריי. משהו מהצרידות ילווה אותי כנראה עד יומי האחרון, למרות ש - היי! בגישה נכונה אפשר להפוך קול צרוד ליתרון. לא פחות חשוב: אף אחד כבר לא צריך להסביר לי למה במרכז האירועים של חג ההתחדשות היהודית עומד דווקא כלי נשיפה חייתי, פשוט ובסיסי כמו השופר. 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו