רעש אדמה פוליטי רודף את משנהו במהירות הולכת ומעצימה. 24 שעות לאחר הקטטה בין משה (בוגי) יעלון לבין נפתלי בנט (להלן), היא נראתה כהיסטוריה מהעולם העתיק. גדעון סער כבש את כל הכותרות. אולי עד הערב. ייתכן כי עד לתחילת השבוע הבא. כל אירוע פוליטי מסעיר הוא כאיגרת חוב - קצר־מועד.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
סער התפטר מפני שהגיע אל סוף הדרך. חסום בבנימין נתניהו ובתקרת הליכוד, ובפריימריז שיתקיימו במפלגתו לאחר החגים. היריבות ביניהם מנעה מהם להידבר. פרישת סער נוחה לנתניהו, ואולי גם למשה (בוגי) יעלון, ולמי שמתבוננים כלפי מעלה ושמחים על כל יריב שהסתלק, אבל הליכוד מפסיד.
ראובן (רובי) ריבלין פנה לבית הנשיא. בני בגין ודן מרידור ומיכאל איתן הלכו לביתם. הסתלקות משה כחלון היתה רעש אדמה מסעיר מפני שהוא לא הלך לשום בית, אלא פתח דוכן פוליטי מתחרה בכיכר העיר, בדרך לקלפי. עכשיו גם סער. אפילו כשהם יריבים מכעיסים - אין לליכוד בעלי יכולת פוליטית רבים כמותם.
הם הסתלקו כפי שפרש בשעתו דור שלם של מנהיגי העבודה, מחיים רמון ואברהם (אברום) בורג ועד חגי מירום ודליה איציק, ומי שהיתה מפלגת השלטון טרם התאוששה. המבוי הסתום המשותף לדור הביניים בשתי המפלגות הוא התחושה כי אינם יכולים עוד לפרוץ את תקרת הזכוכית שרובצת על ראשם. הם הסתלקו, והמפלגה הסתלקה מהשלטון.
איני יודע אם סער גמר בליבו לעשות לביתו. הוא בן 47 ושנותיו לפניו. אפשר שיחזור ואפשר שידבק בעולמו הפרטי, ואפשר גם שיגיח ממקום אחר. כחלון וסער מבטאים סוג מסוים של מרד, אבל לא רק בליכוד.
בעבודה טרם נאמרה המילה האחרונה, אם כי לפי שעה יצחק (בוז'י) הרצוג אינו מאוים. ש"ס סוערת, ואלי ישי שיגר שלשום חיוך ידידותי של שחקן קולנוע הוליוודי כאשר לא השיב ברצינות לשאלה אם המפלגה תתמודד ברשימה אחת בבחירות הבאות. אביגדור ליברמן נשחק. גם יאיר לפיד, שבניגוד לכוונתו עלול למצוא את עצמו בלי תקציב ובלי מחצית מסיעת יש עתיד.
אפילו מה שנראה עתה כסיפור הצלחה מובהק בבית היהודי מלווה ברעידת אדמה קטנה אבל מתמדת, ונפתלי בנט טרם יצא בשלום מהקרבות על החוקה שלו ועל ניגוד העניינים והתפיסות בינו לבין הרבנים, ולפיכך "אל יתהלל חוגר כמפתח".
לאן מובילה סידרת הרעש הפוליטי, רעידת אדמה אחת אחר משנייה? כחלון העריך בפרישתו כי יש סיכוי טוב שהבחירות הבאות יתקיימו ב־2015. סער סבר כי הממשלה תשרוד עוד תקציב, והבחירות ייערכו ב־2016. אם לנתניהו יימאס, עשוי האזרח הישראלי לשמוע מוקדם מכפי שציפה את המילים "ועדת הבחירות המרכזית מודיעה".
משה (בוגי) יעלון. הנהגה חייבת לפעול בכובד ראש, היא תמיד יותר איטית מיריביה הנחפזים, גם אם בסוף מתברר כי קיבלה הצעה ראויה. זה קרה לאורך כל ההיסטוריה // צילום: דודי ועקנין
מלחמת ב' בב'
צה"ל הרס את המנהרות בעזה, אבל הן (כמעט) הורסות את הרקמה הפוליטית של הממשלה. לא ברור מדוע פתח משה (בוגי) יעלון מחדש את המאבק עם נפתלי בנט על פרק המנהרות במבצע צוק איתן - אך צעד זה מקרב את הקמת ועדת החקירה על המבצע, או לפחות את הבירור של מבקר המדינה על התנהלותו של הקבינט במהלכו.
הולכים ומתקרבים לוועדת חקירה כלשהי. התנועה לאיכות השלטון קראה אתמול לברר את ההדלפות מהקבינט הביטחוני של הממשלה, וזו ליבת העניין. משהו רע קרה שם, שלא היה כמותו בקבינט המדיני הקודם עד שמאיר דגן ויובל דיסקין וגבי אשכנזי נתנו דרור לדעתם על ההתמודדות עם הגרעין האיראני, וגרמו לזעם בקרב השרים.
עתה זורם דם רע בין "בוגי" לבין בנט. זה קרב ב' בב', ויש בו כמה שלבים: בנט שאב מידע מן השדה באמצעים בעייתיים, אבל נראה שמערכת הביטחון לא סיפקה אותו בהיקף הראוי לקבינט. בנט הכחיש ששמע הדלפות מתת־אלוף (מיל') אבי רונצקי, אבל איכשהו הציבור מקבל דווקא את גירסת יעלון. לא זה העיקר.
בנט רוצה לגזור קופון בטענה שהוא יזם את תקיפת המנהרות בעזה. יעלון ובני גנץ מכחישים. לרשותו עומדת הטענה כי הם הסכימו להפסקת אש לאחר שנתגלתה המנהרה ליד נתיב העשרה, ורק למרבה המזל למחרת הגיחו המחבלים ליד קיבוץ סופה, ואז צה"ל נכנס לפעולה.
יעלון וצה"ל אינם מגיבים נכון. יש להם טענה כבדת משקל כי הסכימו להפסקת האש כדי לזכות ביתרון מדיני, וממילא הניחו שהפלשתינים יפרו אותה. אך אין טעם להכחיש את מה שכמעט גלוי על פני השטח, בעיקר שהסבר זה לא ניתן לקבינט בזמן-אמת וייתכן כי נתניהו ויעלון שמרו אותו בליבם. התשובה העקרונית הראויה היא שהנהגה חייבת לפעול בכובד ראש. היא תמיד יותר איטית מיריביה הנחפזים גם אם בסופו של יום מתברר כי הם הגישו לה הצעה ראויה. זה מה שאירע כאן. זה מה שקורה לכל אורך ההיסטוריה הצבאית של ישראל.
דוד בן־גוריון נועץ בשגריר האמריקני הראשון ג'יימס מקדונלד והחזיר את יגאל אלון ואת לוחמי הפלמ"ח מאוכזבים משטח שכבשו בסיני, מצרים; ומשה דיין ניסה לבלום את צה"ל לבל יגיע לשפת תעלת סואץ ב־67', והקצינים התעלמו ממנו, והתעלה שנחסמה היתה גורם מכריע בדירבונו של אנואר סאדאת לצאת למלחמת יום הכיפורים, החמצת ענק של כובד הראש כנגד אביב הנעורים; וגם: שמעון פרס דחף בכל כוחו לצאת למבצע אנטבה, ויצחק רבין ומרדכי (מוטה) גור עיכבו, והצעתו היתה נכונה - אבל הם פעלו באחריות; ומנחם בגין לא השכיל לבלום את אריאל שרון ורפאל (רפול) איתן במרחק 40 קילומטרים מגבול הצפון, וישראל הסתבכה ב־18 שנות לחימה מיותרת בארץ הארזים.
זה השיעור שחייב יעלון לבנט: נכון שדחפת לכבוש את המנהרות. נכון לא פחות שעשינו זאת באיטיות, לאחר מחשבה שנייה ושלישית, ואם תגיע בעתיד לעמוד בראש המערכת עדיף שתנהג כמונו. למען כולם. גם למענך.
נפתלי בנט. יו"ר הבית היהודי טרם יצא בשלום מהקרבות על החוקה החדשה והבדלי התפיסות בינו לבין הרבנים של תנועתו, ולפיכך "אל יתהלל חוגר כמפתח" // צילום: יונתן זינדל
בעד ונגד
במשך כמה שנים הייתי בדעה כי בידיי מידע בהיקף סביר על המאבק העז שהתחולל בין תומכי כיפת הברזל לבין מתנגדיה, עד ששלשום יצא לאור ספרם של אילן כפיר ודני דור "כיפת ברזל". קראתי בשקיקה. טילי הסוללות חדלו זה עתה ליירט, ויש עדיין חשש כי יופעלו בקרוב בסיבוב נוסף, והדרמה סביב מלכת־שדה־הקרב בצוק איתן החריפה.
לגופו של עניין, הוויכוח על חלופות לכיפת ברזל לגיטימי. במהלכו נוספו גם מרכיבים רגשיים. לעיתים היו השמצות כמו מי שכתב על יו"ר הוועדה שתמכה במיזם, יעקב נגל, כאילו שיקר לראש הממשלה באשר ליכולת הטיל, והוא לועג למכפישיו כל יום בדרך לסוללה.
מעורבות רגשית? הנה, סיפור צדדי, אך אופייני. אחד המתנגדים התקיפים בתקשורת לכיפת ברזל היה ד"ר ראובן פדהצור. הוא הביא תלי־תילים של התנגדות לטילים של כיפת ברזל. אחרי מבצע עמוד ענן חזר בו והודה כי טעה, אבל לא יכול היה, ושוב חזר לכתוב כי כיפת ברזל היא כישלון. הלך לעולמו בתאונת דרכים, ולא זכה לחזור בו פעם נוספת.
בסיומו של הספר "כיפת ברזל" הגישו כפיר ודור לקסיקון של בעד ונגד, וגם עירוב דעות מקרב הידוענים (והאלמונים). התומכים היו עמיר פרץ, אילן בירן, פנחס בוכריס, אהוד ברק, בנימין נתניהו, יוני קורן, ידידיה יערי, חיים כץ, דני גולד, יעקב נגל, רוביק דנילוביץ' וסייען חוץ נלהב בדמותו של ברק אובאמה.
הסתייגו מכיפת הברזל האלופים יצחק בן־ישראל ועידו נחושתן ודוד עברי, תת־אלוף צבי שור, אלון שוסטר, מוטי שפר, ראובן פדהצור.
תמך וחזר בו: גבי אשכנזי כמנכ"ל משרד הביטחון, אבל התנגד מטעמים תקציביים כרמטכ"ל; ד"ר יובל שטייניץ המיר מנגד לבעד; אהוד אולמרט תמך אבל שלח את עמיר פרץ להביא את הכסף מהאוצר; ראש עיריית שדרות דוד בוסקילה מנגד לבעד. לאלה נרשם צבע אדום.
מי תמך, מי התנגד. כיפת ברזל בפעולה // צילום: אי.אף.פי
הדיסק של אהוד ברק
איני מצליח להבין מדוע המשטרה לא חקרה את טענת גבי אשכנזי ואנשיו כאילו מעיכת הקלטות בלשכתו של אהוד ברק מעוררת את חשדם. הרי זה עניין כמעט יחיד שבו יכול הרמטכ"ל בדימוס להטיל ספק או כתם בממונה עליו. בהיעדר חקירת משטרה ראויה, מספרים אנשים שונים כי אדם בעל מוניטין בתחום התקשורת פנה אליהם בימים אלה לסייע לו בחקירה כזאת מטעמו, או שמא נשכר על ידי אחד הצדדים לעשות כן. בהיעדר עיסוק משטרתי מוסמך - גם זה רצוי. עדיין אני משוכנע כי תפקידו של יהודה וינשטיין הוא להורות למשטרה לחקור פרק זה עד תום.
מכל מקום כדי לקדם את חשיפת האמת אסייע למי שיחקור, ממלכתי כפרטי: בחקירת מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס והאלוף (מיל') יעקב (מנדי) אור התעוררה מחלוקת על שיחה קשה בין ארז וינר (אשכנזי) לבין יוני קורן (ברק). וינר השיב כי אפשר להאזין לשיחות המוקלטות בלשכת הרמטכ"ל ולהיווכח גירסת מי משניהם נכונה. כך עלה נושא הקלטות על שולחן המבקר. מנגד, לינדנשטראוס ואור קיבלו עוד קודם לכן מלשכת ברק את רשימת כל השיחות שהתקיימו בה עם ציון איזו הוקלטה ואיזו לא. הם הסתפקו בכך. אך יום אחד ביקש קורן הקלטה של אחת השיחות, והשיבו לו כי אין תמליל שלה מפני שאירעה תקלה לדיסק הקשיח. הוא מיהר לדווח עליה למבקר.
נערכו כמה חקירות. אחת בחסות המלמ"ב, שאנשיו היו היחידים אשר החזיקו במפתח לחדר ההקלטות, ונכנסו ויצאו בו. שתי חקירות נוספות נערכו במשרדו של לינדנשטראוס. לא נמצאו עקבות שיובילו לעבר ברק או קורן, שממילא מעולם לא נכנסו לחדר. התעלומה רבתה כאשר יום אחד הגיע איש מלמ"ב, שהיה ממונה על חדר ההקלטות. בידו היה הדיסק המעוך מאותה מערכת הקלטות. הוא מצא אותו בכספת שלו. האיש הזה - ששמו שמור במערכת - הוזכר לאחר מכן כאדם אשר סיפר לאנשי אשכנזי מה מתרחש בפמליית ברק (אין לכך הוכחה). אדם זה נחקר בפוליגרף על גרסתו באשר למוצאות הקלטת, ויצא דובר אמת.
לפיכך אני חוזר ומציע ("קמפיין"): שהמשטרה תשוב לנושא ותשאל את הממונה על המלמ"ב אמיר קין - איש שמעד אך עם יושרה, בעיניי - אם יש ממש בחשדות נגד ברק ואנשיו בפרשת הקלטות.
גבי אשכנזי. תמך בכיפת ברזל בהיותו מנכ"ל משרד הביטחון, אבל מאוחר יותר כרמטכ"ל התנגד מטעמים תקציביים; אולמרט תמך, אבל שלח את פרץ להביא את הכסף מהאוצר // צילום: קוקו
איך מפריכים שקר?
ספרו של בן־דרור ימיני "תעשיית השקרים" חושף עולם המקיים מערך מסועף ורב־גוני של ארגונים אנטישמיים עוינים.
הם אינם מסתפקים בביקורת על ישראל. ייעודם להופכה למאוסה ולבלתי לגיטימית. קראתי, ונזכרתי במאמר שבו הסביר הפרופסור שאול פרידלנדר כי הנאצים השוו את היהודים לחיידקים ולטפילים ולעכברושים - כדי להסיר כל ספק מלב הגרמנים לגבי הצורך המובן מאליו להשמידם.
בעולם הרשע של "תעשיית השקרים" כלל ימיני גם את גדעון לוי מעיתון "הארץ", בהביאו שני מקרים בולטים: פעם פירסם כאילו הפלשתיני מחמוד שווארה נקשר על ידי שוטרי מג"ב לחמור. השוטרים הדהירו אותו והוא מת מפציעה קשה בראשו. כל קורא הזדעזע, אך נערכו כל הבדיקות בעולם וחיפשו בכל מקום, והתוצאה - יוק, כלום.
אחר כך טען לוי כי בעמוד קדמי של עיתון פופולרי בישראל, הבליטו שכלב נהרג מפגיעת קסאם, ואילו מותם של עשרות פלשתינים הוצנע בשתי שורות בעמוד 16. הלכו לחפש היכן קבור הכלב, אבל יוק. אין כלב.
שאלתי את לוי והוא ענה כי הוא גאה שב־30 שנות כתיבתו על הכיבוש, אלה שני הסיפורים היחידים שהועלו ספקות עובדתיים לגביהם. אבל אפילו שני סיפורים אלה "מעולם לא הופרכו", לפי גדעון לוי, והדבר "מעולם לא הפריע לימיני לבסס עליהם את הקריירה העיתונאית העלובה שלו".
ודאי שלא הופרכו, הגיב בן דרור על התגובה, לא היה אפילו קצה חבל להתחיל להפריך אותם.
אייר ליברמן
הידיעה של ברק רביד ב"הארץ" היתה כלוח טיסות, יוצאים בלבד. ב־10 בחודש טס אביגדור ליברמן לליטא. ב־14 לארה"ב. רק טיסה אחת הושמטה, זו שהובילה אותו לחופשת סוף שבוע אצל ידידו מרטין שלאף בווינה. כשנתפס במסלול האסור או הסמוי הסביר כי היו לו "פגישות מדיניות רגישות".
אתמול התברר כי מדובר באיש ציבור סרבי אלמוני לכל תושבי ישראל מלבדו - מילוראד דודיק. לפני שלושה ימים שאלתי את בנימין נתניהו אם ידע מראש על "השיחות המדיניות הרגישות"; ואם ליברמן כבר העביר לו דיווח על תוכנן. לא קיבלתי תשובה, ובאמת מה יכול ראש הממשלה להשיב?
הערות על ויכוח
עוד כמה הערות על "קמפיין התקשורת" המצוי במחלוקת בין עוזי בנזימן מהעין השביעית לביני.
• הצטרפתי לכל המחמאות שהרעיף כאן השבוע עמיתי מרדכי גילת על פרקליט המדינה בדימוס משה לדור, שעשה לחיזוק שלטון החוק בישראל ובשל כך קנה לו לדור אויבים רבים.
עתה הם באים עימו חשבון בלתי ראוי ונטפלים אליו מדוע לא האזין בערנות להערה קלושה על חשד לעבירה פלילית המיוחסת לנשיא המחוזי בנצרת יצחק כהן.
פרקליט המדינה טרוד בעניינים רבים. הערה אחת הנאמרת אגב־אורחא חולפת ליד אוזנו בלי להפנימה. ברור כי אילו היתה הדוברת חוזרת אליו פעמיים או שלוש, היה נותן דעתו למשמעות הדברים המיוחסים לחשוד. אמירה אחת אינה מותירה רישומה בעולם המופצץ במידע. זו זכות הקמפיין, זו תועלתו.
• אנשי הקמפיין המובהקים בעיתונות הישראלית הם גדעון לוי ועמירה הס. יש לי מחלוקת עם דעותיהם, לא עם הקמפיין, שהם מנהלים. אבל כיצד נשמטים שמותיהם מהמאמרים שבהם מותחי הביקורת על הקמפיין מדברים בגנותו?
בכבוד ובכישרון
התפטרותו של גדעון סער מהממשלה ייתרה את השעיית גאולה אבן מהנחיית תוכניתה בערוץ 1, ואילה חסון הזדרזה להודיע על כך. "סוף טוב - הכל טוב". עתה אפשר לעסוק בסוגיה באורח עקרוני, לא בבשר החי.
כאשר התמנה אליקים רובינשטיין ליועץ המשפטי נשמעה דרישה מקוממת שרעייתו מרים, מבכירות הפרקליטות, תחדל מן הקריירה שלה. התנגדתי. מה הבעיה? לכל היותר תביא את תיקיה הצריכים עיון לפני פרקליט המדינה. גם ד"ר ליאורה מרידור היתה בכירה בבנק ישראל ובעלה דן כיהן כשר האוצר, וניקיון הכפיים נשמר במלואו. אבן בנתה את הקריירה שלה בכבוד ובכישרון. אין הצדקה לפגוע בה עקב נישואיה לסער. לא צריך להגביל אותה. לכל היותר, לבקש ממנה כי לא תרבה ללוותו לכנסים מפלגתיים (אלמלא התפטר).
המצב הפוך. ייתכן כי האינטרס של אבן היה לבקש ביוזמתה מהממונה עליה אילה חסון "לשים עין". כדי שלא יוכלו לומר שהיא קיפחה מי מיריבי בעלה או היטיבה עם מי מתומכיו. ליצור טענת הסתמכות, שאם אינה מראיינת פוליטיקאי או דווקא מזמינה אותו, איש לא יוכל לטעון כי עשתה כן על דעת עצמה.
אך אם חרף האמור לעיל היא סבורה כי בכוחה לשאת בנטל התלונות והטרוניות של הפוליטיקאים - יש להשאיר בידה את הסמכות והאחריות להחליט על דעת עצמה, ולשאת בתוצאות. מגיע לה, לפחות, חודש ניסיון. אחר כך איש לא יחשוד, או שהיא ממילא לא תיראה על המסך. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו