אם מישהו היה מחליט להפוך את מותחן השיכחה המבריק "ממנטו" לדרמה יומית של HOT, התוצאה היתה נראית כמו "לפני השינה".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ניקול קידמן מגלמת את כריסטין, אישה הסובלת מפגיעת ראש שמתעוררת בכל בוקר באותה נקודה שבה היתה לפני הפגיעה, ללא כל זיכרון של השנים הרבות שחלפו מאז. קולין פירת' מגלם את בעלה האוהב והסבלני, שמסביר לה את מצבה העגום בכל בוקר מחדש, ואילו מארק סטרונג הוא הרופא המסור שלה, שמנסה לסייע לה להתגבר על הטראומה ולהיזכר בכל מה ששכחה.
לאחר סצנת פתיחה ארוכה, שמניחה את היסודות העלילתיים באופן מסקרן, הסרט קופץ אחורה בזמן על מנת לספק אינפורמציה חסרה, וכדי לגרום לנו לחשוד בשני הגברים בחייה של כריסטין. כיצד היא נפגעה? מי פגע בה? אילו דברים קרו לה מאז שאיבדה את היכולת לייצר זיכרונות חדשים? וחשוב מכל: מי משני הגברים משקר לה ומנצל את מצבה? ולמה?
"לפני השינה", שכתב וביים רואן ג'ופה (על פי רב מכר מאת ס.ג' ווטסון), אמנם מוכר את עצמו כמותחן פסיכולוגי מהזן ההיצ'קוקי, אך בפועל מדובר באופרת סבון לכל דבר. הסיפור מזדחל לו לאיטו (ומבוסס באופן מוחלט על דיאלוגים בין שתי דמויות), קנה המידה נותר פצפון (מה שמגביל מאוד את משחק הניחושים ומקנה לתוצאה אופי טלוויזיוני), האווירה מונוטונית ואפרורית, ושלושת השחקנים הראשיים אינם מצליחים להעניק להתרחשויות שום מימד של עומק, מתח או משמעות.
כמו כל מותחן שמבוסס על טוויסט דרמטי שמושך את השטיח מתחת לרגלי הצופים רגע לפני עלות הקרדיטים, גם "לפני השינה" היה יכול לגאול את עצמו ולהצדיק את קיומו אם בסופו של דבר היה מתברר כי הוא שומר בכובע שלו שפן רציני. אבל החשיפה הגדולה - שמגיעה לאחר שורה בלתי נגמרת של הטעיות, הקפצות ודמעות - כל כך לא הגיונית (וכל כך מטופשת) שהיא מטביעה את הסרט באופן סופי ומוחלט. לשחקנים מצוינים כמו קידמן, פירת' וסטרונג מגיע יותר. גם לכם.
"לפני השינה" ("Before I Go to Sleep"), כתב וביים: רואן ג'ופה. ארה"ב/בריטניה 2014
בסרט הזה כבר היינו
ניקולס קייג' ב"ג'ו". בדרום אין כל חדש
ניקולס קייג' השתתף בכל כך הרבה סרטים גרועים בעשור האחרון, שרבים שכחו שהטיפוס הסהרורי הזה היה פעם אחד השחקנים המרתקים ביותר בסביבה. למרבה המזל, אחת לכמה זמן קייג' ניאות להזכיר לנו למה הוא מסוגל, וזה בדיוק מה שקורה ב"ג'ו" - הדרמה הדרומית הגברית והקשוחה שביים הבמאי האמריקני החרוץ דיוויד גורדון גרין ("פיינאפל אקספרס", "פרינס אבלנש").
קייג' מגלם את ג'ו - אסיר לשעבר עם נטיות אלימות ועבר מעורפל שעושה מאמצים עילאיים כדי לשלוט בדחפיו ההרסניים. בסך הכל מדובר באדם טוב ואהוד בקהילה שמבקש להיטיב עם סביבתו. הוא קם מוקדם והולך לעבוד ביער כמנהל פרויקט שנועד להמית עצים חלשים. הוא מספק פרנסה ללא מעט טיפוסים קשי יום, והוא תמיד מוכן לתת צ'אנס ו/או כתף תומכת למי שזקוק לכך. אבל הוא יודע שבכל רגע נתון השד עשוי לצאת מהבקבוק ולהשתלט עליו. וגם הוא, וגם הצופים, יודעים שזה רק עניין של זמן עד שזה יקרה.
במרכז הסרט עומדת מערכת היחסים שנרקמת בין ג'ו לבין גארי (טיי שרידן) - נער עני ועצמאי בן 15 שמתגורר בחורבה נטושה עם אביו האלכוהוליסט והמתעלל, אמו הסמרטוטית ואחותו מוכת הטראומה. גארי זקוק לעבודה ולדמות אב, וג'ו ניאות לספק את שניהם. אך רגישותו לחוסר צדק אינה מאפשרת לו להיוותר אדיש לנוכח התנהלותו הנפשעת של האב השתיין, והדבר מוביל לעימות בלתי נמנע, שבו מעורב גם פושטק מסוכן נוסף שג'ו ניסה לחנך.
גורדון גרין הוא במאי שמעניין לעקוב אחריו. הוא החל את דרכו בדרמות אינדי צנועות ומהוללות, עבר באופן מפתיע לבימוי קומדיות סטלנים מסחריות, ושב בשנים האחרונות לשורשיו העצמאיים. קצב העבודה שלו גבוה - הוא מביים בין סרט לשניים בשנה - ואף על פי שטרם סיפק לנו יצירת מופת מרטיטת לבבות, יצירותיו הלא אחידות מתמידות להכיל לפחות כמה מעלות (צילום יפה, משחק טוב, תסריט רגיש וכיו"ב) שמצדיקות את הצפייה בהן.
גם "ג'ו", שמבוסס על רומן מאת לארי בראון, מכיל כמה מעלות שמצדיקות את הצפייה בו. קייג' מגיש תצוגת משחק מאופקת ומלאת שליטה (הטובה ביותר שלו מאז "קיק אס" ו"פקד מושחת"), האווירה הטקסנית הגשומה והדביקה נוטפת מהמסך ומחלחלת אל האולם, והשימוש הנרחב שגורדון גרין עושה בשחקנים לא מקצועיים - שמאכלסים את רוב תפקידי המשנה בסרט - מניב שלל רגעים טבעיים ומשכנעים שאינם ניתנים להינדוס (במיוחד אמורים הדברים לגבי הופעתו החד־
פעמית של גארי פולטר, הומלס חסר ניסיון קודם במשחק שמגלם את האב האלכוהוליסט באופן מצמרר. בטוויסט טרגי, פולטר, שחזר להתגורר ברחובות לאחר שהצילומים הושלמו, נמצא מת כמה חודשים לאחר מכן ומעולם לא זכה לראות את הסרט הגמור).
עם זאת, חובבי קולנוע שמחפשים משהו שטרם ראו לא ימצאו זאת ב"ג'ו". קו העלילה של הסרט והעיירה המטונפת שבה הוא מתרחש, יותר ממזכירים את אלה של "הסיפור של מאד" - דרמה דרומית מוצלחת בהרבה מהשנה שעברה, שגם בה גילם שרידן נער שנקשר לגבר בעל עבר אפל (מתיו מקונוהיי). בנוסף, סגנון הבימוי הלא ממוקד והלא ממושמע של גורדון גרין, שמרבה לפזול לצדדים לטובת התבוססות בהוויי של דמויותיו הרבות, אמנם מייצר לא מעט עניין ומסייע להעמקת ההיכרות עימן, אך באותה נשימה, הוא גם מונע מהסרט לצבור מומנטום ולהיכנס להילוך. והוא הופך את המערכה האחרונה, שאמורה להביא את הסיפור לנקודת הרתיחה הטבעית שלו, למפגן מכני ונטול ייחוד.
בסופו של יום, "ג'ו" הוא סרט רפה, צפוי ודי סטנדרטי על אמריקה אכזרית, פרימיטיבית וכמו־תנ"כית שבה החזק טורף את החלש, ומבקש מנה נוספת. הצופים יוכלו אמנם להתנחם במשחקו המשובח של קייג', שמקבל קומץ הזדמנויות לשחרר את ההנדברקס ולהשתולל, ובנוכחותו המהפנטת והלא מאולפת של פולטר. אך גם כך, קשה להתנער מהתחושה שבסרט הזה כבר היינו. כמה פעמים אפילו.
"ג'ו" ("Joe"), במאי: דיוויד גורדון גרין. ארה"ב 2013
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו