אנשי "אולפן שישי" של ערוץ 2 לא יודו בכך, אבל הסיקור שלהם בפרשת גבי אשכנזי לפני שבוע - לא היה מקצועי. הוא היה מוטה, מטעה, מנותק מהמציאות. מותר להניח שכאשר צפו חברי המערכת הזאת בתוכנית המקבילה "יומן" של איילה חסון, שעסקה באותו נושא, חלקם התמלאו קנאה.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
קנאה גדולה, יש לומר, קנאה ובושה. היה להם במה להתבייש באותו ערב. היה להם במה לקנא. ההבדל בין שתי התוכניות האלה, מקצועית, היה של יום ולילה.
הקנאה הזאת נובעת, בין היתר, מהסיבה הבאה: בעוד ב"אולפן שישי" עסקו דני קושמרו וחלק מפרשניו בניסיונות לגמד את הסיפור, המשיכו בערוץ הציבורי למנף אותו ולהציג עובדות מקוממות חדשות. בעוד בערוץ המסחרי המשיכו לזרות חול בעיני הציבור - המשיכו ב"יומן" לנעוץ שיניים באנשים שסרחו.
בעוד בערוץ המסחרי המשיכו לדקלם את '"תראו מה קרה אחרי ארבע שנות חקירה וסריקה של עשרות אלפי שיחות והקלטות'" - רוצים לומר: ההר שוב הוליד עכבר - המשיכו איילה חסון ורונן ברגמן להתנהל כעיתונאים חדורי שליחות.
הם עשו שיעורי בית. הם אותתו ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין - למי שקנה ביושר את התואר: סוגר התיקים הסדרתי של המדינה - שהם לא יפתחו מטרייה מעל ראשו. שאסור לו לבנות עליהם, אם וכאשר. הם לא ערוץ 2.
ואכן, בעוד באולפן הערוץ השני התנהגו העיתונאים כמי שעובדים אצל ולמען גבי אשכנזי - בלי להביא בחשבון שיום אחד יותרו לפרסום חלק מהקלטות ותיחשף ערוותם - המשיכו בערוץ הציבורי להצביע על שיבושי החקירה ועל השמדת הראיות בידי נאמני הרמטכ"ל לשעבר.
המשיכו לתאר את מעללי חבורת אשכנזי, את הקוד העברייני של אנשיה, את השימוש הציני שהם עשו בכמה עיתונאים - ובהם גם כמה שנותבו לפגישות עם אשת הרמטכ"ל.
הם המשיכו להציג את התיק בצבעיו הטבעיים. הם לא חסו על גיבוריו.
לשיבושי החקירה החמורים, מיותר לומר, לא היה זכר באולפן ערוץ 2. גם לא לפגישות התמוהות של המפכ"ל לשעבר, דודי כהן, עם אשכנזי שנמחקו מיומנו של האחרון. הם ברחו מהם כמה שיותר רחוק. הם התרחקו מכל מה שמריח פליליות, פשע, עבירות על החוק.
באולפן הזה, כמו באולפן ערוץ 10, התמקדו בעצם רק בדבר אחד: בניסיונות לחלץ את אשכנזי מספסל הנאשמים. בהורדת רף החשדות נגדו. בניסיון לייצר אקלים ציבורי נוח שיאפשר ליועץ המשפטי לסגור את תיקו.
זה מה שהיה חשוב לחברים שלו בשני האולפנים. זה ערך עליון אצלם: להגן על המקורות. לא להפקיר חברים פצועים בשטח.
מה לא הבין רוני דניאל
עוד אשוב במדור הזה אל עיתונאים שהופכים לחברים של המקורות שלהם ומגוננים עליהם בצורה עיוורת. עוד אשוב אל מערכת היחסים הבריאה והחולה שבין עיתונאי למקור שלו ואל הקווים האדומים שלה.
אבל אין צורך למהר. אנחנו עדיין בתוכנית הכושלת של ערוץ 2 - בטעות הגסה של עורכי "אולפן שישי". היכן הם טעו? בכך שלא אסרו על רוני דניאל, אחד האנשים המוזכרים בקלטות פרשת אשכנזי, להשתתף בדיון הזה. מה שלא הבין דניאל בעצמו, אף שמדובר בעיתונאי מנוסה ועתיר זכויות, הם היו צריכים להבין. עורך טוב צריך להיות מצויד בשכל ישר.
היה עליהם לומר לו כבר לפני כמה חודשים, כשהפרשה תפסה תאוצה: רוני היקר, אתה בעין הסערה. מדברים עליך רעות, כמו על בן כספית מ"מעריב", כמו על אחרים שבילו בחצר של אשכנזי. נרקמה ביניכם מערכת יחסים הדוקה מדי, לא בריאה, שמחייבת להרחיק אותך מטיפול בנושא.
הם היו צריכים לומר לו: שב בצד, אתה נגוע, לא תקין שתעסוק בסיפור הזה. לא נכון שתצטרף למקהלה שמנסה להפוך את המעשים המיוחסים לאשכנזי לגבוליים.
תשאיר את העבודה המלוכלכת לכתב לענייני משפט שלנו, גיא פלג. הוא יאמר לציבור שיש אמנם ראיות, אבל לא יהיו כתבי אישום. בעידן יהודה וינשטיין יאמינו לו. הוא יידע לעשות זאת. בסנגוריה נושאים אותו לא פעם על כפיים.
עורכי התוכנית בחרו לא לומר זאת לדניאל וזה ירה לעצמו ברגל. אחרי שהתנצל בחצי פה בפני יואב גלנט (שישב באולפן) על העוול שגרם לו ביחד עם אמנון אברמוביץ'; אחרי שהתפתל ואמר "שגינו כשקראנו למסמך הזה מסמך גלנט", הוא התייצב לימין המקור הבכיר שלו - כמו גם לימין אבי בניהו ועוזר הרמטכ"ל, ארז וינר - והסביר לצופים ברצינות: "ארבע שנים רודפים את אשכנזי, ארבע שנים מטיחים בו הררי חשדות ואמירות, ובסופו של דבר מה נשאר מכל זה?"
ראשית, תיקון קטן: לא רודפים את אשכנזי. בדיוק להפך: כבר כמה שנים שמערכת האכיפה מגוננת עליו. היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, צמרת המשטרה - כולם שמרו ושומרים על מי שהיום ברור מה קרה בלשכתו. כולם מנעו בזמן אמת את חקירתו באזהרה, כמו גם את חקירת נאמניו.
שנית, דניאל שאל בשידור מה נשאר מכל זה - כאילו שאינו יודע - ואני משיב לו: נוסף על השקרים הגסים של אשכנזי, בנושאים מהותיים, לרבות החיבור שלו עם הרפז - נשאר הר ענק, אימתני, של ראיות מוקלטות וחפציות, שאתה יודע כמוני שרק בחסות צווי איסור הפרסום לא ניתן עדיין לפרסם אותן.
אתה יודע שלא ניתן עדיין להציג את מכונת איסוף המסמכים והחומרים להכפשת שר הביטחון וראש לשכתו; שלא ניתן לפרסם כיצד בדיוק עסקו ארז וינר ואבי בניהו בהשמדת ראיות, בתיאום עדויות ובשיבוש החקירה; שלא ניתן לפרסם מה קרה בפגישות אשכנזי עם פוליטיקאים מסוימים ואת הפוטש שנרקם מהבחינה הציבורית.
מותר להניח שאתה יודע גם מה נמצא במחשב הפרטי של האזרח בניהו, שבצדק הוציא מהכלים את שופט השלום בראשון לציון, מנחם מזרחי (כאשר הורה על מעצרו); מה בדיוק ומתי גילה אשכנזי לשני עיתונאים על מבצע רגיש ביותר מעבר לים שעמד להתבצע; וגם - לאן כיוון יואב גלנט כשדיבר ברמז עבה על פרשת אשכנזי וקשר אותה עם "איומים על הדמוקרטיה הישראלית".
אז למה להטעות את הציבור? למה להמשיך להגן על הצחנה? למה לא לומר "טעיתי, אני מנוע מלעסוק בנושא?" למה לגלגל עיניים כאילו כלום לא קרה?
גלנט. רמז עבה באולפן // צילום: קוקו
"הם יהיו במבוכה קשה"
ארבעה ימים אחרי שרוני דניאל הגן על אשכנזי ב"אולפן שישי" בלי שהצופים ידעו שהוא מגן על המקור שלו ובעצם גם על עצמו (כמי שנשמע רע בשיחות המוקלטות עם אשכנזי), נענה השופט מזרחי לעתירת עיתון "הארץ" ופרקליטיו, עוה"ד פז מוזר ומיכל נצר, והתיר לפרסם 15 קטעי שיחה בפרשיות אשכנזי שעד כה נאסרו לפרסום. הוא קיבל את ההחלטה לא לפני שהדגיש כי בתיק החקירה יש "חומרים סודיים ביותר".
ייאמר מייד: הקטעים האלה הם הצמחוניים ביותר, השוליים, הפחות חשובים. אבל אפילו הם לא היטיבו עם דניאל ועם "אולפן שישי" - ודאי לא השיחה שקיים עם אשכנזי ב־5 באוגוסט 2010 בשעה שש בערב.
באותה שיחה נשמע דניאל מסביר לרמטכ"ל כי לדעתו "יוני קורן עשה את זה" ומעודד אותו: "לא יעזור להם גבי... שמע לי, אמנון (אברמוביץ') ידידי עלה על דברים מעניינים, לרבות איזה מסמך והם יהיו במבוכה קשה. עוד לא החלטנו אם נעשה את המבוכה הזאת בשישי או במוצאי שבת, אבל זה לא יעבור בשקט והם יחטפו".
רוצה לומר: אני ואמנון מתגייסים לעזרתך אדוני הרמטכ"ל. יש לנו ביד פצצה. נראה להם, לאויבים שלך, מה אנחנו יודעים לעשות.
אילו בדקו דניאל ואברמוביץ' את המסמך המזויף באופן חובבני, עם הלוגו של משרד אייל ארד וביקשו תגובה - מותר להניח שהיו מונעים מעצמם את ההתבזות. גם של המקצוע. אבל כוח אשכנזי באולפן 2 היה להוט כל כך לצאת למשימה ולהביך את היריב, עד שלא התפנה לקיים את הבדיקה המתבקשת. הוא ויתר על התענוג וירה לאוויר את פצצת הסירחון נגד גלנט.
אשכנזי לא נשמע נדהם בשיחה עם דניאל ממה ששמע. הוא לא הופתע מסיבה פשוטה: המסמך היה בידיו כבר יותר מחודשיים.
מה כן היה חשוב לו לומר לעיתונאי המתמסר? שהאחרון ידגיש בכתבה שלו שאשכנזי עוסק בהגנה על המדינה. הרמטכ"ל לשעבר ממש הכתיב לו את הטקסט בגוף שלישי: "יש לו צבא לנהל והאחריות היא שמנחה ומדריכה אותו..." הוא המשיך בגוף ראשון: "אני עובד, מבקר משפחות שכולות, הולך לתרגילים, עוסק בדיונים. יש לנו מאיראן עד חמאס. זה מה שאני עושה כל הזמן".
במילים אחרות: אני לא בתככים האלה. אני לא בתעלת הביוב. אני רציני, אחראי, מנהל עסוק. כך תמכרו אותי לציבור.
זה כמעט הצליח. כמעט. עד שנחשפו הקלטות בחקירת מבקר המדינה ומצ"ח, עד שהזוהמה פרצה בחלקה החוצה. אבל גם אז חלפו חודשים רבים עד שהציבור הפנים מה מכרו לו יחצני אשכנזי בתקשורת. עד שהם הבינו מי הגנרל הזה באמת.
הסיבה להצלחת אשכנזי לצוף זמן רב כל כך מעל המים: השנאה העמוקה של הציבור לאהוד ברק. שנאה תהומית הנובעת מיהירות, מרדיפת כסף, מרכישת דירות פאר. שנאה שראש הממשלה לשעבר, המנותק שנים מהעם, קנה אותה כבר מזמן ביושר.
אשכנזי. פתחו לו מטרייה // צילום: יהושוע יוסף
"זה צועק אנחנו"
הקלטות שנחשפו השבוע, כמו כמה אחרות, מלמדות בין היתר כי רוני דניאל לא היה לבד בסיפור הזה. היו שם גם בן כספית ו"חיילים" נאמנים אחרים.
הן מלמדות על מפלס השתן של דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, ששלט באשכנזי ואפילו נזף בו כילד קטן; על הדובר הזה, שטיפח את רוב הכתבים הצבאיים ושבאחת השיחות עם וינר נשמע מתגאה בשליטה שלו בהם. הוא כאילו אילף את רובם.
"אני מכיר את אהוד ברק", אמר, "ועל כל שיחת רקע שלו עם כתב צבאי אני מקבל דיווח. לא תמיד אני מעדכן את גבי. אני לא רוצה לחמם, בסדר? במסגרת האמון שלי עם האנשים זה 20 שנה, אני מקבל עדכון מכל שיחה של כתב צבאי כמעט במדינה, חוץ מ..." (עמוס הראל מ"הארץ").
אפילו הפריז קצת בניהו, שהתנהל כעסקן וכמנהל מטה בחירות ולא כדובר צה"ל; אפילו טפח לעצמו על השכם כאילו כולם באמת היו פודלים שלו - זו היתה הרוח שנשבה אז בלשכת הרמטכ"ל אשכנזי. ניסו לקרב אליה כמה שיותר עיתונאים, אירגנו להם שיחות רקע, "סחרו" איתם במידע סודי רגיש ביותר, ומאחורי הגב בזו לחלק מהם.
הזלזול וחוסר ההערכה - כמו השימוש בהם כשהתפוצצה הפרשה - קיבלו ביטוי בשיחות שניהלו ביניהם אנשי אשכנזי. באחת מהן, שהתקיימה בין ארז וינר לבועז הרפז, נוקב וינר בשמם של שני עיתונאים בכלי תקשורת גדולים ומוסיף: "זה צועק אנחנו". משפט נפלא, לקוני, שאומר בעצם הכל על השימוש הציני בעיתונאים מקורבים.
משפט נורא מבחינת הפודלים של בניהו, שמוביל אותנו לדיון קצר על מקורות מידע ומערכת יחסי הגומלין שלהם עם עיתונאים; על המותר והאסור; על הקווים האדומים שאין לחצות אותם. על כללי עבודה בסיסיים של עיתונאי עם יושרה מינימלית שהלכו הפעם לאיבוד.
בניהו. הקיף את אשכנזי בעיתונאים נוחים, "פודלים", ובאחת השיחות המוקלטות התגאה בשליטה שלו בהם // צילום: יהושוע יוסף
הגנה על מקור שסרח?
שני סוגי מקורות, לא גלויים, משרתים את התקשורת: "מתריעים בשער" מתוך אזרחות טובה, וכאלה שמגיעים אליה בגין מה שמכונה "ריב גנבים", "אינטרסים אישיים" ו"חיסולי חשבונות". זה המניע שלהם, מאשרים האחרונים, לא רגישות ציבורית ולא נעליים. הם לא צדיקים.
המידע של כולם מחייב כמובן בדיקה יסודית, כאשר המחויבות העיתונאית למקורות האלה, אם לא התגלה שהטעו בזדון את העיתונאי, נשמרת לעד. בלי האנשים האלה לא יהיו כלבי שמירה אמיתיים במדינה דמוקרטית. יישארו רק הפודלים.
ויש כמובן גם סוג שלישי של מקורות מידע - פוליטיקאים ועובדי ציבור בתפקידי מפתח שתמורת המידע שהם מספקים לך, הם מצפים שאתה תתרום להאדרתם ולקידומם. שתכתוב עליהם מילה טובה, שתפרסם תמונות שלהם.
בפרשת אשכנזי אנחנו נמצאים ברובריקה האחרונה: תן וקח בלי לקרוא לילד בשמו. אני אכניס אותך לקודש הקודשים של המערכת הביטחונית והצבאית הכי סודית, אתה תציג אותי באור חיובי. לחלופין, אתה תדאג לאינטרסים שלי: לא תתקוף אותי, לא תבקר, לא תכביד עלי עם שאלות קשות. אני ברז האינפורמציה שלך ועל הברז הזה אתה חייב לשמור.
אלה כללי המשחק שעשרות עיתונאים מקבלים אותם על עצמם בפועל. לא נכון, לא ראוי, שנוי ודאי במחלוקת - אבל לא סוף העולם. כל עוד אתה לא מגן על פושע - ניחא.
במסגרת הזאת אפשר להבין עיתונאי שלא תוקף מקור שלו, כמו חבר שלו, כאשר זה מסתבך בפרשה חמורה. הוא עומד מהצד. הוא שותק. זה אנושי, זה מקובל בכל העולם, זה הגיוני. הוא לא חייב להיות קדוש יותר מהאפיפיור.
מתי נחצה כאמור הקו האדום במערכת היחסים שבין המקור לעיתונאי? כאשר המקור מסתבך בשחיתות ציבורית או פלילית והעיתונאי שניזון ממנו מתגייס ביודעין לעזרתו.
הוא מפרסם טפח ומכסה טפחיים, הוא מסתיר עובדות, הוא מציג את החשוד כנרדף וכקורבן, הוא תוקף את חושפי הפרשה ומתנפל על המשטרה, על הפרקליטות ועל בתי המשפט. במקום להכות בשחיתות הוא מגונן עליה בכל הכוח.
כאן הוא שובר את הכלים. כאן חצו כמה עיתונאים את הגבול בפרשת אשכנזי־בניהו. הם מעלו פשוט בשליחותם. הם ביזו את עצמם כמו את המקצוע. הם מכרו את עצמם למקור. הם התנהגו ומתנהגים כמי שעדיין שבויים בידיו.
הדוגמה של רונן ברגמן
ברשימת השבויים של אשכנזי ושל אנשיו לא נמצא רונן ברגמן מ"ידיעות אחרונות". הם לא הצליחו להתחבר אליו. עם הזמן, כאשר נודע לחבורה שברגמן נובר בפרשת הרפז, הם החליטו להציג לו מסמכים שנוגעים לפעילות של הרפז במערך הכוחות המיוחדים. לנסות להוריד אותו בדרך הזאת מהסיפור.
על פי ברגמן, בראיון עם איילה חסון, הוא הוזמן באמצע נובמבר 2010 ללשכתו של עוזר הרמטכ"ל ארז וינר, ובנוכחות אבי בניהו, הציג לו העוזר מסמכים מסווגים ביותר בעניין הרפז.
רונן היה מרוצה ממה שקרא, פנה לדרכו, אבל לא סיפק מבחינת מארחיו את הסחורה: הוא המשיך לסקר את פרשת אשכנזי־הרפז על פי הבנתו, ואף כתב עליה את הספר "הבור" יחד עם דן מרגלית. מארחיו יצאו מהכלים. להתנהגות הזו הם לא היו מורגלים.
איך הם ניסו לפתור את הבעיה? באמצעות הפיכת ברגמן לסיכון ביטחוני. התירוץ למהלך הזה: מכתב של הצנזורית הראשית ללשכת הרמטכ"ל, שפסלה חלק מכתבה שהכין ברגמן על הפרשה - כתבה שנשענה על החומר הסודי שקיבל מאנשי אשכנזי. הצנזורית הסבה את תשומת לב אשכנזי לחשש לדליפת מידע.
על פי ברגמן, פנה אשכנזי לראש השב"כ דאז, יובל דיסקין, התלונן עליו, צירף את מכתב הצנזורית ודרש לפתוח בחקירה. לא פחות.
איך התגבר הרמטכ"ל על העובדה שראש לשכתו הוא שחשף את המידע הסודי בפני ברגמן? בעזרת וינר שהפך את היוצרות: ברגמן הגיע עם החומר הסודי, טען, הוא לא קיבל אותו ממני.
דיסקין, כך ברגמן, השיב לאשכנזי בשלילה וזה עירער על ההחלטה בפני היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות. הוא שוב נדחה, שוב נהדף, שוב ספג סטירה. הוא לא הצליח להפוך את העיתונאי הסורר למרגל קטן חדש.
שאלתי השבוע את ברגמן אם יש לו הוכחות. הוא צחק. הרמז היה ברור.
שאלתי אותו אם המשטרה פנתה אליו, שהרי מדובר בעוד חשד חמור להפרת אמונים ולמעשי תרמית, והוא השיב: "ביאח"ה מכירים היטב את הסיפור, שאותו שמעו ממני אנשי מבקר המדינה וחוקרי מצ"ח. שאלו אותי אז במצ"ח אם אסכים להעיד על כך גם במשטרה - והשבתי: בוודאי. למרות זאת איש לא פנה אלי. מישהו לא רוצה לחקור את האירוע הזה. אני גם מנחש למה".
מנהלת לשכת וינשטיין
בעוד אני עוסק עם עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת בלימוד קטעים נוספים מההתנהלות הקלוקלת של חלק מהתקשורת בפרשה, הסב מי שהסב את תשומת הלב של דיין ושבת לצירוף מקרים מעניין שבמרכזו עומדים תא"ל (מיל') שוקי שחרור ואשתו, עו"ד זהבית שחרור. צירוף מקרים מעורר מחשבה על מה שקרה וקורה בלשכת היועץ המשפטי לממשלה.
במהלך שירותו הצבאי הארוך התיידד תא"ל שחרור עם אשכנזי, טופח על ידי האחרון בצבא ומחוצה לו והפך לאחד מאנשי סודו. כשהחלה להתגלגל פרשת אשכנזי, התייצב כמובן החבר שחרור לימינו, תמך וסייע לו, ובאופן טבעי מצא את עצמו לימים גם בחקירת המשטרה - כעד לא כחשוד.
אין לטעות בשוקי שחרור: הוא איש חשוב בחמ"ל של אשכנזי. הוא חייל אמיתי שלו. אשכנזי סמך וסומך עליו.
שנתיים אחרי פרוץ הסערה, כשחיפש היועץ יהודה וינשטיין מנהלת ללשכתו, הוא בחר בצירוף מקרים מופלא דווקא במשפטנית מתחילה, עו"ד זהבית שחרור - זו שבעלה נטל כאמור חלק במלחמות אשכנזי. לגירסת דובריו, הוא עשה זאת בהמלצת גורמים שעימם עבדה שחרור באותה תקופה. הוא לא הכיר אותה.
הגיוני למנות דווקא אותה בלשכה שחייבת להיות סטרילית? כמובן שלא. ולמרות זאת, על פי בדיקת עוזי דיין, מנהלת הלשכה, שבעלה נקשר בפרשה שמסעירה את המדינה, עדיין שם. התירוץ שקיבל דיין: היועץ מידר אותה.
"היא אינה שותפה לדיונים, לעדכונים ולהחלטות בכל הקשור לפרשה, למעט מסירת הודעות ואישורים פורמליים על קבלת מכתבים בלשכה", כתבו לו דובריו.
רוצים לומר: בלשכה הקטנה, שאין בה יותר מעשרה אנשים, אין חשש שידלוף מידע לא רצוי אל מנהלת הלשכה. כנראה שהיועמ"ש חושב שעו"ד שחרור לא שומעת, לא רואה ואינה מתעניינת. היא רק חותמת על מכתבים הנשלחים לאנשים הקשורים בפרשה...
אשרי המאמין.
בהשתתפות עוזי דיין, מיכל שבתטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו