יש שרשרת פיקוד

למעט באולפני הוליווד, ארה"ב לא ידעה איום חריף ומיידי על הדמוקרטיה שלה ועל מעמדו של המפקד העליון של הכוחות המזוינים, הלוא הוא הנשיא. היה זה ב־1964, כשניסיון להפיכה צבאית, שאיתגר את אישיותה של המערכת הפוליטית בארה"ב ואת כללי המשחק הבסיסיים שלה, עמד במרכזו של הסרט "שבעה ימים במאי". התסריט הדמיוני סיפר על פרשה מצמררת, שבה רוקחת קבוצת קצינים בכירים מזימה, שמטרתה להדיח את הנשיא. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כל זאת קרה, כאמור בתסריט פנטסטי, עת הנשיא, בזמן המלחמה הקרה, חתם על הסכם לפירוק הדדי של מאגר הנשק הגרעיני שבידי שתי מעצמות העל - ארה"ב ובריה"מ. גורמים בצמרת הצבאית האמריקנית ראו במהלך זה חוסר אחריות, המסכן את ביטחון ארה"ב. בסרט, הקשר סוכל והדמוקרטיה האמריקנית ומוסדותיה הוכיחו את חוסנם.

אם נעתיק את מבטנו מן האקרנים אל ההוויה ההיסטורית, שבתוכה עוצבה מערכת היחסים בין הדרג המדיני לצבאי בארצו של הדוד סם, התמונה המצטיירת היא בדרך כלל נינוחה יותר מזו שבסרטו של הבמאי ג'ון פרנקנהיימר. גם המשברים, שמעת לעת העיבו על תמונה זו, לא התקרבו כלל לתסריט הקיצוני של "שבעה ימים במאי".

במילים אחרות: השיח המתנהל דרך קבע בין שתי הרשויות לא נשא מטבעו אופי שוויוני, וכאשר בכירים בדרג הצבאי חרגו מדפוס זה והתריסו נגד הנשיא, הביא הדבר, לא פעם, להדחתם. 

הדוגמה הבולטת ביותר למשבר מסוג זה במאה ה־20, שהמחישה את עליונות הדרג המדיני על הזרוע הצבאית, היא העימות בין הנשיא הארי טרומן לבין הגנרל עתיר התהילה דאגלס מקארתור. האחרון פיקד על הכוח הבינלאומי שנשלח לקוריאה כדי להדוף את מתקפת צפון קוריאה הקומוניסטית נגד בעלת הברית הדרומית של ארה"ב. מהר מאוד הוא עלה על מסלול התנגשות עם הבית הלבן. 

בעקבות התערבותה של סין הקומוניסטית במלחמה ועל רקע הצלחתה הראשונית בשדה הקרב, יצא מקארתור, בפומבי, בביקורת נוקבת על כך שהמימשל (הדמוקרטי) אינו מאפשר לו לפעול בחופשיות. מקארתור האשים את המימשל כי הוא מקשה עליו להשיג את הניצחון הצבאי וקרא תיגר על הדוקטרינה האסטרטגית של מימשל טרומן - השאיפה לבלום את בריה"מ באירופה. 

בתגובה, באפריל 1951, הדיח טרומן מתפקידו את מקארתור. הציבור האמריקני, שבקרבו היה הגנרל פופולרי ביותר, הגיב להדחה בקול דממה דקה. גם ניסיונה של המפלגה הרפובליקנית להריצו כמועמד לנשיאות ב־1952 נחל כישלון חרוץ, כשגיבור מלחמה אחר סחף לבסוף את הרפובליקנים לניצחון בבחירות - דווייט אייזנהאואר. 

כוחו של ממשל 

משבר אחר אירע באוקטובר 1962, כשבריה"מ הקימה בחשאי בסיס טילים בקובה. נשיא ארה"ב דאז ג'ון קנדי דרש להטיל סגר ימי על קובה ברדיוס של 600 ק"מ, למרות הסיכון שכוחות אמריקניים עלולים להיתקל בכלי שיט סובייטיים מזוינים, שעלולים למנוע בכוח את האפשרות לחיפוש עליהם.

החשש האמריקני מהסלמה הוביל לעימות חריף בין שר ההגנה, רוברט מקנמרה, לבין מפקד הצי, האדמירל ג'ורג' אנדרסון. מקנמרה, שחשש כי דרך הפעולה הצבאית המקובלת לא תתחשב בפן המדיני, דרש שכל מהלך צבאי יתואם עם המימשל.

אנדרסון חש שהוראה זו פוגעת בתחום הפעולה האוטונומי שלו, אך יישר קו עם המימשל לאורך משבר הטילים, תחת לחציו של קנדי. הודות לצייתנותו של אנדרסון, יושב המשבר בין קנדי לנשיא הרוסי ניקיטה חרושצ'וב, אך בשלב מאוחר יותר הוא נאלץ להתפטר. זה קרה למרות שלא פגע בסמכות המימשל במהלך המשבר, אלא בגלל שתקף לאחר כמה חודשים את המדיניות שנכפתה עליו, זאת במהלך עדותו בקונגרס. כך באה לסיומה קריירה צבאית ארוכה ומפוארת.

תמונה זו, של היררכיה ברורה בין המימשל לצבא, לא השתנתה כהוא זה גם בעידן ברק אובאמה. יותר מזה, נראה שנשיאה הנוכחי של ארה"ב החמיר עוד יותר מקודמיו בהתייחסותו למפקד כוחות נאט"ו באפגניסטן - הגנרל המעוטר סטנלי מקריסטל. 

לאחר שבכתבה שהתפרסמה באחד העיתונים, והתבססה על שיחה עם מקריסטל ועם כמה מסגניו, נכללו דברי ביקורת על חלק מבכירי המימשל (כולל סגן הנשיא ג'ו ביידן והיועץ לביטחון לאומי ג'יימס ג'ונס), בזיקה לעמדתם במרחב האפגני, זומן הגנרל ב־23 ביוני 2010 לבית הלבן. 

הוא אולץ להתפטר לאלתר ולפרוש מיידית מהצבא. פחות מעשרים דקות הקדיש אובאמה למקריסטל בשיחת הפרידה־הדחה שקיים עימו, זאת למרות שהגנרל שירת נאמנה את ארצו במשך 34 שנים והיה סמל למופת, לאומץ לב ושימש דוגמה אישית לפקודיו. וכך, עוד קריירה צבאית מפוארת כופפה על ידי הדרג המדיני.

דאגלס מקארתור

הפקת לקחים

בעוד בארה"ב קיימת היררכיה והפרדה בסיסית בין המישור האזרחי לצבאי, נושא הדיאלוג בין המישורים בתרבות הפוליטית הישראלית אופי שיתופי - ולעיתים אף שוויוני יותר (שבין היתר נגזר ממרכזיותם הקבועה של שיקולי הביטחון בקביעת המדיניות הלאומית). עם זאת, גם במערכת הישראלית, שקווי המתאר שלה במכלל זה עמומים יותר מאשר קווי האפיון של המערכת האמריקנית, קיימים קווים אדומים. חצייתם, באופן טבעי, עלולה לפגוע בבסיס הדמוקרטיה הישראלית.  

ישראל הצעירה כבר התקרבה לקו האדום בפרשת העסק הביש, ונשאלת השאלה - האם פרשת אשכנזי, על היבטיה וספיחיה, תחזיר אותנו במנהרת הזמן, היישר לשנות ה־50, אז כיהן משה דיין כרמטכ"ל ופנחס לבון היה שר הביטחון.

לא נותר לנו אלא לקוות שהבירור המשפטי (אם אכן תאמץ הפרקליטות את המלצת המשטרה), לפחות בחלק ממרכיביה של פרשת אשכנזי, ישפוך אור גם על סוגיית הקווים האדומים ביחסי מימשל־צבא בישראל, ושפרשה זו תלובן במהרה ועד תום.דבר זה נדרש כדי שאפשר יהיה להפיק ממנה את מלוא הלקחים המתבקשים, ואולי גם כדי שאפשר יהיה לשרטט מחדש ולהבהיר את הגבול שבין מותר לאסור ביחסי הדרג המדיני עם הדרג הצבאי. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו