כבר עכשיו, עשרים דקות לפני הנחיתה בנמל התעופה הרקליון בכרתים, אפשר להכתיר את נסיעתנו המשפחתית כהצלחה מסחררת ולו רק בגלל העובדה שהצלחנו להגיע לשלב הזה בחופשה בלי לפתוח בהליכי גירושים. זה לא עניין טריוויאלי. כפי שיודע כל מי שהתנסה אי פעם בנופשון משפחתי, התארגנות של 4.8 אנשים בממוצע לקראת יציאה מהבית לפלוס־מינוס שבוע - כל אחד עם צרכיו, העדפותיו והשטויות שבלעדיהן חייו אינם חיים - היא משימה כל כך מורכבת ומורטת עצבים עד שלצלוח אותה בלי להזדקק לשירותיו של עורך דין לענייני משפחה זה רק בגדר נס.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בן השבע, למשל, לא מוכן לזוז לשום מקום בלי נעלי המסי שלו, שהרי אי אפשר לדעת באיזה רגע בלתי צפוי בחיים יידרש פתאום להבקיע פנדל שיכריע גביע עולם. הקטנה לעומתו דבוקה לחבורת בובות פרווה העונות לשמות המרומזים ״קופיפי״ ״כלבלבי״ ו״ינשופי״, שלאור מה שהן נאלצות לעבור בחיים פלא שאורנה בנאי עוד לא מפגינה אצלי מתחת לחלון נגד ההתעללות בבעלי חיים. בייחוד אחרי שקופיפי המסכן נפל בשבוע שעבר בטעות לארגז הכביסה והורתח עם הלבנים. נדמה לכם שלאייל גולן היתה בשעתו אי נעימות קטנה במכס בנתב״ג או לשף ההוא, מושיק רוט, שנתפס מנסה להבריח לארץ כבד אווז במזוודה? חכו שיעצרו אותי פעם לביקורת שגרתית במסלול הירוק וימצאו אצלי בתיק את כל גן החיות התנ"כי.
הפעם גם נאלצתי באמצע שלב האריזה לשמוט את תיק כלי הרחצה מהיד ולרוץ למקלט בהישמע אזעקה, מה שהוסיף לאתגר נופך סוריאליסטי. תסכימו איתי שלאור המצב הביטחוני באזור קצת תמוה לצאת מהבית עם מזוודות מתפקעות מחפצים שאין בהם צורך. במזרח התיכון כרגע נראה סביר יותר לעזוב את הבית בחופזה עם כמה מיטלטלים ושק אחד של אורז צרורים בתוך סדין.
"הפעם אני באמת לא לוקח/ת כלום" // איור: יעל בר
אחרי ההכנות ההכרחיות לקראת קפיצה ספונטנית לחו״ל: להקפיא את המנוי לעיתון, לדאוג לביטוחי בריאות, להסדיר חבילת שיחות, לגלות יומיים קודם שאחד הדרכונים לא בתוקף - ניגשתי לשלב האריזה שהתחיל כמו תמיד אצלנו בהכרזה העליזה ״הפעם אני באמת לא לוקח/ת כלום״ שנאמרת תמיד מתוך שכנוע פנימי עמוק ובנימה של נזיר בודהיסטי. שהרי מה אדם צריך בעולם הזה כדי להיות מאושר במחיצת יקיריו מלבד הכותונת שלגופו והכפכפים שלרגליו. גם אם במקרה הזה מדובר בכפכפי קרוקס בצבע תכלת שאחד מהם - כפכף ימין כחול במידה 10-11, אם אתם נתקלים בו במקרה - בדיוק נעלם ברחבי הבית ואני מחפשת אחריו בקללות וגידופים כבר חצי שעה.
בטח כשמדובר בחופשת בטן־גב בלתי מחייבת בקלאב שכוללת רביצה עם הילדים בשמש. שתיים־שלוש חולצות טריקו, בגד ים, זוג מכנסיים שאפשר ללבוש לארוחת הערב ואיזה סמרטוט לזרוק על עצמך בבריכה. יופייה של פשטות.
האיפוק הנזירי הזה פקע גם הפעם כשמצאנו את עצמנו כעבור כמה שעות עומדים בפתח חדר השינה ובוהים בדממה בשתי מזוודות ענק עמוסות באלוהים יודע מה, המוטלות על רצפת החדר ומחכות לחברת הובלה מקצועית או לצמד מרימי משקלות מרומניה שאולי יצליחו בכוחות משותפים להעתיקן ממקומן. שני מבוגרים ושני ילדים בדרכם לחופשת בטן־גב סטנדרטית באי יווני פופולרי נושאים איתם לא פחות מ־42 ק״ג ציוד, כפי שקבע כמה שעות ומריבה מכוערת אחר כך המשקל בדלפק הצ׳ק־אין בנתב״ג. מה בדיוק אני אמורה לענות לסלקטור שישאל בשדה התעופה מי ארז את המזוודות האלה? אולי ״קרקס מדראנו, אנחנו יוצאים לסיבוב הופעות באירופה״.
ייאמר לזכות המריבה שפרצה בפתח חדר השינה שניהלנו אותה בלהט כאילו זו הפעם הראשונה:
״מה זה, תגיד לי, כמה זוגות נעליים לקחת?!״
״מה שצריך. סנדלים, כפכפים, נעלי ספורט ושני זוגות נעליים סגורות״.
"מה עם נעלי סלסה? יש ערב ריקודים סלוניים בלובי״.
״מצחיק מאוד״.
״וסנפירים? אולי תרצה להאיץ בבריכה של הקטנים״.
״זה עדיין שוקל פחות מהפן שלך״.
״זה פן מקצועי״.
״סבבה. אני יוצא לחופשה עם מישל מרסייה. ומה זה כל התרופות האלה, מה, את בית חולים שדה?!״
טוב, בעניין האחרון יש משהו בדבריו. אני מודה שבנושא התרופות אני בצד המחמיר. אבל תחשבו על הנופשים הישראלים האומללים האלה ברודוס שחזרו באמצע החופשה עם קלקול קיבה נורא. אתם יודעים מה היה נחסך להם אם רק היו להם במזוודה, כמו לי, כדורי פראמין, קל־בטן ושקיות עירוי נוזלים עם עמוד?!
נכון שאם בוחנים מקרוב את תכולת התיקים אפשר להבחין בפער מסוים בין שאיפות למציאות. למשל במה שקשור לכמות הספרים. נכון שחופשה רוגעת היא הזדמנות מצוינת להתקדם קצת בקריאה, ואם יהיה לכם מזל והילדים יתנהגו ממש יפה יש אפילו סיכוי שתצליחו לגמוא איזה 50 עמודים בספר שהתחלתם לפני שנה וחצי. אם לשפוט על פי מספר ספרי הקריאה שכל אחד מכם דחף למזוודה נראה כאילו אתם משנעים את כל כתבי קפקא למוזיאון הלאומי.
שלא לדבר על ספירת המלאי בתחום המחשוב והאלקטרוניקה. שני אייפונים שלנו, מיני אייפד שלי, סמארטפון מדגם ישן שמשמש את הילדים למשחקים, טאבלט חבוט כדי שלא יריבו על הסמארטפון הישן ומטענים תואמים לכל אחד מהם. שלוש שיחות מהעבודה שגם אותן קרוב לוודאי תסננו, כמה אי־מיילים לא דחופים וסמס אחד לאמא שנחתתם והכל בסדר, אבל המזוודה נראית כמו חדר הבקרה של לוויין התקשורת עמוס.
מילא אם כל זה היה משתלם איכשהו אבל שום דבר לא יחסוך לך את הרגע הבלתי נמנע ההוא של קנאה יוקדת כשתשבו אחר כך בחדר האוכל במלון, לבושים במיטב סמרטוטיכם, ותחזו במשפחות אירופיות נינוחות מגיעות לארוחת הערב - שני בנים בחולצות פולו פריכות ואחותם זהובת השיער בשמלת מלמלה מלאכית. את מביטה במבוכה בילדים שלך, הגדול בטי־שירט מהוה של פוקס בדיוק טובל את אחותו בקטשופ. ממקום מושבך את שולחת חיוך ידידותי למשפחה האירופית המצוחצחת. חמודים. חכו חכו עם האיסלאם הקיצוני שמתפשט אצלכם בחצר האחורית.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו