קומיקאי טוב הוא קודם כל אנתרופולוג, אפילו סוציולוג. הכישרון שלו לעולם לא מסתכם במשחק, יש בו הרבה יותר. הוא חייב להיות מומחה בבני אדם, לזהות את הביזאר בפעולות הכי אלמנטריות שלנו, לעלות על מגמות שהחברה הולכת בהן, לקלוט את הצורה שבה אנשים מגיבים, מילולית ופיזית, לסיטואציות פשוטות ולסיטואציות מורכבות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הוא מביט מהצד, ואז שם לנו את המראה מול הפנים. קומיקאי טוב יכול להיות גם חוקר שב"כ, והוא יכול להיות גם פוליטיקאי או איש עסקים פורץ דרך. הוא מזהה איך אנחנו חושבים, ויותר מזה, הוא מזהה איך נחשוב, איך חודרים אלינו. ומעניין לעניין באותו עניין: אסי כהן הוא האיש הכי מצחיק בארץ.
אתם יודעים למה? כיוון שבפתיחת העונה השנייה של "הפרלמנט" הם נכנסים לבית החדש של הקטור וקוראים לו "נכס", לא בית. בדיוק כפי שחתונה או בר מצווה או ברית יהיו "אירוע". בדיוק כפי שלחשמלאי או לאינסטלטור או לטכנאי שמגיע הביתה קוראים "בעל מקצוע".
כיוון שכאשר שאולי ואירנה עומדים בתור לקופה בסופר, הם לא באמת רוצים לריב. הם גם לא מבינים את המבצעים שמציעה להם הקופאית. וכאשר הם משתכנעים, העולם מת. שכולם יחכו. מישהו אומר משהו? אירנה מתנפלת, היא באמת לא מבינה מה רוצים מהם. לרגע נרגעים, ושאולי מתעורר. "אפשר חיוך?" הוא מבקש מהנרגן בתור, והנה זה מסתיים. ועוד מילה מאחור, ועוד מילה של שאולי, וכל הסופר על הרגליים. השקט חוזר, ועכשיו מציעים להם עוד מבצע. בום.
כיוון שהוא לא מוכן לתת לדודה חלק מהדירה של ההורים רק כי אמא שלו נגלתה אל אחיו בחלום. "היא אוכלת לנו את הראש גם אחרי שמתה?"; כיוון שהוא קורא לשיניים הלבנות של אבא שלו "השיניים של היציאה"; כיוון שכל מה שהוא אומר, כל מבט שלו, מביא אותך לחייך, ולומר בקול גם אם אתה לבד: "אשכרה ככה". ואז להוריד רגע את המבט ולהרהר.
• • •
הדו־קיום ינצח
אולפן שישי, ערוץ 2, שישי, 20:00
ומישראל של הפרטים הקטנים, לישראל הגדולה. מהפרט, אל הרבים. עוד כשהתחיל מבצע צוק איתן, כבר ראינו והרגשנו את היום שאחרי, את האלימות המילולית והפיזית ואת השאלות שעלו וצפו על מרקם החיים העדין כאן בין יהודים לערבים.
פתאום לוסי אהריש, שזכתה לפני כמה שבועות לאלפי שיתופים בפייסבוק אחרי שביקרה בחריפות עיתונאי עזתי בשידור, מיישירה מבט למצלמה ולכתב אילן לוקאץ' ושואלת: "איך אפשר לשנוא אדם אדם ככה רק בגלל שהוא מדת אחרת?" זוהיר בהלול, האיש שסימן אולי יותר מכל את הדו־קיום הישראלי, קובע בקול: "אם מסתכלים על העבר - המצב הפיך. אם מסתכלים על ההווה - המצב בלתי הפיך".
שווה להקשיב להם. קרה פה משהו. אבל בד בבד צריך לזכור עוד דבר - הדו־קיום חי וקיים כמעט בכל מקום כאן. אולי למעט חלקים בגוש דן, ערבים ויהודים חיים פה יחד במפעלים, במסעדות, בבתי החולים ובמכללות, וימשיכו לחיות יחד גם בעתיד. אין דרך אחרת. אין דין ימי עימות כדין ימים רגילים, כולם רגישים הרבה יותר, כל משפט הופך למפלצת. זה הופך אלים יותר, מפחיד יותר, ונראה לרגע בלתי אפשרי לגישור. אבל בסופו של יום המציאות חזקה מהכל, והמציאות שמה אותנו כאן יחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו