אחרי החגים

נשיא מצרים לשעבר אנואר סאדאת כינה את מלחמת יום כיפור "מלחמת אוקטובר". עכשיו ממתינה לנתניהו בפינה מלחמת אוקטובר משלו. בשיחות סגורות מדבר ראש הממשלה על חודש של הכרעה מבחינה פוליטית. מצב הקואליציה הנוכחי כפי שהוא לא יכול להימשך, הוא אומר, ובאוקטובר, עם חידוש מושב הכנסת, נצטרך להכריע אם הולכים לבחירות או לא. כך לדברי נתניהו.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

זה מתחיל בהתנהלות הפוליטית של חברי הקואליציה בזמן המלחמה. ראשי מפלגות ושרים בכירים הרשו לעצמם לפתוח חזית מול נתניהו, בעודו מנהל מערכה צבאית ומדינית מורכבת בסדר גודל משמעותי. זה לא שהיה חסר על מה לתקוף: על ההססנות לפתוח במלחמה מלכתחילה, על החתירה המתמשכת להפסקות אש ועל ההישגים המוגבלים שישראל השיגה מול חמאס. ייתכן שעוד יהיו התפתחויות, ובהנחה שתחושת ההחמצה תישאר, עשויות לבוא בעקבותיה הפגנות, עצומות ומחאות שיאתגרו את ראש הממשלה וממשלתו.

אבל שרים הם לא טוקבקיסטים. הם נושאים באחריות הקולקטיבית, בוודאי אלה מהם שמשמשים חברי קבינט. לתקוף את הממשלה מבחוץ זה חלק מהדמוקרטיה. לתקוף אותה מבפנים - זה כבר שיא הצביעות.

 

נתראה באוקטובר

דני דנון, למשל, הקורבן הפוליטי היחיד של המערכה הנוכחית, לעת עתה, הבין זאת בדרך הקשה. נתניהו פיטר אותו על רקע התבטאויותיו נגד מהלכי הממשלה, אולם כעת, מבחוץ, זוכה דנון דווקא לחיזוקים בקרב פעיליו ותומכיו. אותם שרים שממשיכים לשבת בכיסאותיהם וליהנות מהכבוד והיקר שבתפקידם הרם, בעודם תוקפים את היד שמאכילה אותם, ישרתו טוב יותר את מצפונם ואת תומכיהם, אם יואילו לפרוש, ואז יהיו משוחררים מאחריות ויפנו לעצמם זמן רב להעלות סטטוסים שנונים ולוחמניים בעמודי הפייסבוק שלהם. 

מהרגע הראשון, הקואליציה החלה את דרכה צולעת ומקרטעת ומגמגמת, מה שנתן את אותותיו במהלך כל השנה וחצי האחרונות שהיא קיימת, ולא פסח כמובן גם על ימי המערכה הצבאית הנוכחית בעזה. כבר בימים הראשונים ליוו את הממשלה משברים פוליטיים וחריקות עזות. בעוד בציבור מנשבת רוח נדירה של אחדות, שהחלה כבר בחטיפת שלושת הנערים, בממשלה עסוקים השרים בהתכתשויות ובמריבות. 

אביגדור ליברמן היה הראשון. כבר בתחילת המערכה בדרום הוא כינס מסיבת עיתונאים והודיע על פירוק השותפות עם הליכוד על רקע אי שביעות רצונו מהאופן שבו נתניהו מוביל את העניינים. אחריו הגיחו גם גדעון סער, סילבן שלום ונפתלי בנט לגיחות אוויריות מהירות, ולבסוף הצטרף אליהם אפילו יאיר לפיד, שמתח ביום רביעי ביקורת על מה שמתגבש כהסכם מול חמאס.

אגב, נתניהו וסער נמצאים בנתק שלא היו בו מזמן. השבוע לאחר ישיבת הממשלה סיפרו הנוכחים כי השניים לא החליפו ביניהם אפילו מבט. 

אבל גם אם נתניהו יצלח את המשבר הפוליטי על רקע המערכה בדרום, עם חידוש המושב ימתינו לו כל הזירות שנותרו פתוחות: חוק מע"מ 0% של יאיר לפיד, אישור תקציב המדינה, מרכז הליכוד בהנהגת דני דנון שיעשה לו צרות, חוקי דת ומדינה שגורמים לקרע בין הבית היהודי ליש עתיד והתנועה, ועוד הפתעות ותופינים. בשיחות סגורות אומר נתניהו כי אם לא יצליח לגבש דרך עבודה משותפת בין מרכיבי הקואליציה - ייאלץ להודיע על הקדמת הבחירות.

כדוגמה לדבריו של ראש הממשלה, אפשר להתבונן במה שהתרחש השבוע בוועדת הכספים. מתי זכורה הפעם האחרונה ששר האוצר מגיע לוועדה, הנשלטת בידי חבר הקואליציה ניסן סלומינסקי - צריך להזכיר - ומבקש לקדם רפורמה משמעותית והוועדה לא ממש התרשמה מבקשתו?

אפשר למתוח ביקורת על התוכנית של לפיד, המפלה ציבור ומגזרים. התנגדות החרדים יותר ממובנת. אבל חוסר היכולת של הממשלה ושל שר האוצר להעביר רפורמה כל כך גדולה בכנסת - זה כבר אובדן כל רסן פוליטי. למקרים כאלה ודומיהם התכוון נתניהו כשאמר שכך לא יהיה אפשר להמשיך.

דווקא נתניהו מביע אופטימיות לגבי התקציב. בשל הוצאות המלחמה הגבוהות - ואף שלא מדובר בתקציב שלפיד תיכנן - ההערכה היא שדווקא תחושת החירום תסייע להעברתו, לפחות בממשלה ובקריאה הראשונה בכנסת. מדובר במהלך שאמור להתקיים בתחילת המושב באוקטובר. אם הכנסת תישאר בהרכבה הנוכחי, ייפתח הקרב הפוליטי על הקריאה השנייה והשלישית אי שם בסביבות דצמבר. אם הולכים לבחירות, נתניהו יעדיף לא להתעסק בתקציב ולהשאיר אותו לממשלה הבאה שתקום.

ככל הידוע, ראש הממשלה לא מדבר בשלב הזה על אפשרות להחליף את הקואליציה, אם כי אין ספק שזו העדפתו הראשונה. הבעיה הגדולה שלו היא לא עם החרדים - שמשתוקקים להיכנס לממשלה - ולא עם לפיד - שהיה שמח להתנדב לצאת ממנה - אלא עם ליברמן. יו"ר ישראל ביתנו, שפועל בימים אלה להגדיל את כוחו עד כמה שאפשר ולהתבלט בהתבטאויות שתפקידן לרכז אליו כמה שיותר תשומת לב, לא מסכים, נכון לעכשיו, לשבת עם החרדים בלי לפיד. 

גדעון סער \ צילום: דודי ועקנין

 

תיק עזה

במערכת הפוליטית יש חילוקי דעות בשאלה אם ניצחנו או לא, אך מה שדי ברור כבר עכשיו הוא שהמאבק הפוליטי האמיתי של נתניהו יוכרע דווקא בזירה המדינית. למשל, יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט גיבה בדרך כלל את נתניהו במהלך ימי הלחימה והדגיש את האחריות הקולקטיבית לכל המהלכים כחבר קבינט. אולם כשנודעו פרטי הסכם הפסקת האש שהתגבש באמצע השבוע בקהיר, החל לתקוף את ראש הממשלה נמרצות. 

כך גם ציפי חוטובלי, שיכולה לשמש נייר לקמוס להלכי הרוח בתוך הליכוד. במהלך המבצע שיבחה סגנית שר התחבורה את ראש הממשלה מעל כל במה. למרות השתייכותה באופן מובהק לאגף הימני יותר בליכוד, הקפידה חוטובלי לתת גיבוי מלא לנתניהו. גם אחרי המלחמה, למרות תחושת החמיצות הכללית, היא אמרה באופן ברור שניצחנו. שהצבא ניצח. שהממשלה ניצחה ושההישגים הם גדולים וכבירים.

הגיבוי שלה לראש הממשלה נעצר כשהחלו להגיע פרטים על הנעשה בקהיר. "המבצע חייב היה להיות מתורגם להישגים מדיניים", אמרה השבוע, "אבל זה לא קורה. מה זה עוזר שחמאס ספג מכה אנושה, אם ההסכם המדיני שבא אחריו נותן לו הקלות בסגר ואפשרות להעביר כספים?" חוטובלי סבורה כי הסכם לא נכון עלול לסכן את ביטחונה של ישראל ולבטל את הישגי צוק איתן. 

"אם יש משהו שאנחנו צריכים לקחת מהמבצע הצבאי הנוכחי הוא הצורך להתנתק טוטאלית מרצועת עזה", היא מוסיפה. לדבריה, "ישראל לא צריכה להיות אחראית לא להעברת כספים, לא למעברים, לא לאספקת חשמל ואפילו לא למצב ההומניטרי. עזה צריכה להפסיק לעניין אותנו. אם יש משבר הומניטרי, האחריות היא של חמאס שנבחר שם על ידי העם. כמו שישראל לא אחראית למצב ההומניטרי בלבנון, כך גם לא בעזה".

 

תרחישי האימים

מבקר המדינה הודיע השבוע כי יבדוק את התנהלות המלחמה בכל הנוגע לעמידה בחוק הבינלאומי. לא ברור עד כמה עבודתו תהיה מקיפה, ואם תקום לצידו ועדה ישראלית נוספת שתחקור את העניין כמשקל נגד לוועדה של מועצת זכויות האדם של האו"ם. למעשה, מסקנותיה המוטות לרעת ישראל של ועדה זו כבר כתובות. אליה עשויה להצטרף בדיקה נוספת, פנימית, אם תהיה דרישה ציבורית לוועדת חקירה כזו או אחרת. 

אם אחת הבדיקות תעסוק בממשק שבין הדרג המדיני לצבאי, ובאופן שבו התקבלו ההחלטות במלחמה הזו, הממצאים עשויים לשפוך אור על מה שהתרחש בחדרים הסגורים בקריה, בהתייעצויות הביטחוניות ובישיבות הקבינט.

הקו האנטי־מלחמתי שהוביל הצבא כבר פרץ מחדרי הישיבות אל מחוצה להם. הרמטכ"ל עצמו כבר נאלץ להתמודד עם הטענות הללו, באומרו כי כל הנחיה שהטיל הדרג המדיני על הצבא, האחרון היה מבצע. קשה להטיל ספק בדבריו. הצבא היום הוא לא הצבא של לפני שלוש שנים, ובני גנץ הוא ממש לא גבי אשכנזי. ניסיונות מרד או פוטש לא נראים כרגע כתרחיש סביר במצב ההתנהלות הנוכחי.

הקו הזהיר שהוביל הצבא בפיקודו של רב־אלוף בני גנץ השפיע מאוד על מקבלי ההחלטות בדרג המדיני - מראש הממשלה, דרך שר הביטחון ועד שאר חברי הקבינט.

אם יום אחד הקו הזה ייחשף, הוא עשוי להדהים לא מעט אנשים. אפשר לומר שהוא אפילו הכעיס כמה ממקבלי ההחלטות הבכירים, שמרגישים שממש נאלצו לאמץ את הקו הזה כמעט בעל כורחם, מאחר שלתחושתם, הצבא הוביל קו שמטרתו היתה להסיר מסדר היום פעולה צבאית נרחבת ברצועה.

בכירי מערכת הביטחון אמנם הציגו חלופות כמתחייב, אולם אלו שכללו כניסה קרקעית מסיבית לעזה, לוו תמיד בתרחישי אימים ובהפחדות.

ביטוי פומבי לקו שמוביל גנץ אפשר היה לקבל השבוע עם "נאום הכלניות" שנשא, ובו תיאר את המצב בדרום בזמן הפסקת האש כך: "יש פה קיץ חם. הסתיו יבוא אחריו. הגשם ישטוף את אבק הטנקים. השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, של כלניות, פרחים ויציבות, יהיו פה, ויהיו פה להרבה מאוד שנים קדימה".

זמן קצר אחר כך חזרו טילים ורקטות להתפוצץ באזור, וכן בערי הדרום והמרכז, עם קריסת הפסקת האש, מה שהפך את אמירותיו של גנץ למעט בעייתיות.

למרות תחושות הבכירים, האחריות נותרה כמובן של מקבלי ההחלטות בדרג המדיני, ובראשם ראש הממשלה ושר הביטחון.

 

מי אמר "הדתה"?

במהלך ימי הלחימה בדרום חילקו אנשי הרבנות הצבאית וגופים פרטיים נוספים בין 150 ל־200 אלף ציציות צבאיות. בשבועיים האחרונים לא היה אפשר להשיג ציצית צבאית לרכישה. המדפים רוקנו לחלוטין בכל הארץ. זאת נוסף על יותר מ־100 אלף ספרי תהילים שחולקו ללוחמים בעזה על ידי הצבא ומחוצה לו.

לידי הרבנות הצבאית הגיעו גם מאות כרטיסי תפילה של "שיר למעלות", שנחטפו בידי החיילים, ולפחות יוזמה אחת של הזמר עופר לוי, שיחד עם פעיל הליכוד אריאל נחום חילקו עשרות זוגות תפילין מתנה ללוחמים ולפצועי צה"ל. . תשמישי הקדושה נחטפו על ידי חיילינו, והביקוש היה עוד רב מהמצאי. 

לאור זאת, אפשר להבין עד כמה מגוחכות טענתיהם של משמיעי הביקורת נגד מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר, שטרם הכניסה לעזה כתב ללוחמיו דברי חיזוק ועידוד ברוח היהדות, וכן ההתנפלות השקרית עליו כי מנע מהזמרת שרית חדד להופיע בפני חייליו בגין "הדרת נשים". כה חזק היה העליהום עד שלא היה אפשר להפיס את דעתם, גם לאחר שהתברר כי החיילים הם שבחרו מי יופיע, והם העדיפו את משה פרץ על פניה. כמה ימים לאחר מכן הופיעה זמרת אחרת, רוני דלומי, בפני החיילים וסתמה סופית את הגולל על העניין. וינטר נכח בהופעה.

אחד הארגונים הקולניים שהעלה את הנושא על סדר היום הוא ארגון ישראל חופשית הנתמך על ידי הקרן החדשה לישראל. מלבדו דיברו על הנושא פרשנים ופוליטיקאים רבים, בעיקר משמאל. לאחר שנודע כי ככל הנראה לא היתה "הדרת נשים", מחק ארגון ישראל חופשית את התכתובות בנושא מעמוד הפייסבוק שלו, ואנשיו ציינו כי הם עושים זאת מתוך כבוד והערכה למפקד גבעתי. "עם זאת", הדגישו, "נמשיך לעקוב אחרי תהליכי "הדתה" המתרחשים בצבא - פקודות יום, מעורבות הרבנות והרבנים, אתוס והדרת נשים".

מדובר באותם ארגונים ופרשנים שקידמו בלהט את חוק גיוס החרדים. חלקם אפילו טענו כי החוק שעבר בכנסת, ביוזמת יש עתיד, אינו תקיף מספיק וכי יש לגייס יותר חרדים וביתר תוקף.

לא ברור מה בדיוק חושבים לעצמם אותם ארגונים ופרשנים שיתרחש בצה"ל כשישטפו אותו, על כל יחידותיו, עשרות אלפי חרדים שומרי תורה ומצוות.

נראה כי מאבק על גיוס חרדים מצד אחד ומלחמה ב"הדתה" של הצבא מצד שני, הם לא פחות מצביעות אחת גדולה. אם היו אומרים כי הם נאבקים בדת ובחרדים, איכשהו זה היה כנראה נשמע אמין יותר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו