בראבא מציג: מהפך

"אני יכול להגיד שאני ישראלי מורעל". שלמה בראבא מודל 2014 // צילום: פיני סילוק

היה רגע אחד במקלט החנוק של קניון לב אשדוד, שבו שלמה בראבא מצא את עצמו עושה חשבון נפש. ולא, זה לא היה קשור למצב הביטחוני או ללינץ' של הרשתות החברתיות על גילה אלמגור ואורנה בנאי. זה היה חשבון נפש על ההומור שלו.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

זה קרה רגע אחרי שירד מהבמה המאולתרת במקלט, שהוסב למיני אולם תיאטרון עם חמש שורות של כיסאות וכמה מזרנים שהובאו מהג'ימבורי הסמוך. הקהל, חיילי פיקוד העורף ואזרחים אשדודים, ביקש נחמה תרבותית, ובראבא סיפר להם בהתלהבות הבימתית שלו סיפורי ילדות מבית אבא בנתניה, חוויות מליל האוסקר, זיכרונות ממלחמות עבר, ולקינוח ביצע שני מערכונים מתוכניות הבידור שהעלה בשנות השמונים עם מוני מושונוב.

ואז עלו לבמה רשף לוי ואמירם טובים, זרקו פאנצ'ים קומיים בקצב מסחרר ואיתרו בקהל קורבנות לחבוט בהם בדיחות. במשך כל הזמן הזה עמד בראבא בצד, והביט בקהל. פעם אחת גם נפלט לו, בלחש, "איפה הימים עם מוני".

"זאת היתה הופעה מאוד מאוד מעניינת מבחינתי, בעיקר משום שהבנתי, תוך כדי ביצוע המערכונים, שמה שעשיתי היה פשוט לא רלוונטי - למרות שהקהל היה אינטליגנטי והגיב יפה. הרבה שנים שלא עמדתי עם מערכונים מול קהל, וההופעה הזאת סיפרה לי על כל הדברים שהשתנו אצל הקהל, אצלי, ובעיקר בשפה של ההומור. הבנתי סופית שעידן המערכונים, שבו עושים דמות עם התחלה, אמצע וסוף, כבר לא קיים.

"הסטנד־אפ מאוד השתכלל, ויש היום אנשים מצוינים כמו צביקה הדר, רשף לוי, קטורזה ועוד רבים וטובים, שהם פשוט מופלאים במה שהם עושים. אבל אני יודע שכיוצר וכשחקן, לא היה מספק אותי לעשות את זה ככה. כשחקן הייתי רוצה שיהיה לי ערב בידור מצחיק, שהוא תיאטרלי יותר ושיש בו גם רגעים מרגשים, ולא רק מצחיקים. הייתי רוצה לדבר על הדברים האמיתיים, החושפניים, דברים שהייתי רוצה לחלוק ושיחלחלו".

אז למה שלא תעבוד על זה?

"האמת היא שהתחלתי לעבוד על זה. אני מקווה שבתוך שנה אצא עם המופע הזה. אני עובד על זה לאט לאט עם שמר גאון, שהיא בת זוגי, ועם השחקנית גלוריה קופילביץ'. בשלב הבא אחפש במאי שידייק אותי, ואצא לדרך. יהיו שם הרבה פחות דמויות ויותר אני, ותובנות על החיים".

אתה לא רוצה לחבור שוב למוני? הייתם הצמד הקומי הלוהט של שנות השמונים.

"יש בי אהבה גדולה מאוד למוני, אבל איכזבתי אותו יותר מדי פעמים במהלך העבודה המשותפת שלנו. בגלל שהייתי מבולבל, חיפשתי כל הזמן את הדבר הכי נכון, ולא הייתי בטוח בעצמי או בעשייה. קרה לא פעם שהתחלנו דברים ונטשתי אותו, וזה היה מאוד לא חברי מצידי. בשלב מסוים הוא פשוט ויתר עלי, לצערי.

"אבל בגלל שיש מתחת לפני השטח אהבה ענקית ורצון אמיתי לעבוד יחד, אני מרגיש יותר מתמיד שהאיחוד שלנו הולך וקרב. לא דיברתי על זה עם מוני, ואם הוא יקרא את הכתבה הזאת הוא בטח יגיד לעצמו, 'נו, עוד פעם שלמה יתחיל לעבוד ויברח'. אבל הפעם אני מתכוון לזה. יש לי אליו געגועים עצומים".

בראבא מודל 2014 מחפש את החומרים למופע הבא שלו, אבל בו בזמן גם את המפתח לחיים מאושרים ושקטים יותר. מצב הרוח הלאומי הירוד לא מדלג עליו, אבל קשה לא להבחין שהאיש, שחגג לאחרונה יום הולדת 64, נולד מחדש בשנים האחרונות, מקצועית ואישית.

הוא החל את דרכו בלהקת פיקוד מרכז. "הייתי בקורס טיס, מחזור מספר 68. אנשים לא יאמינו לי, אבל נשבע לך שהייתי חניך מצטיין עד שהודחתי במבדקי הקצונה, בגלל שהתבדחתי עם הקצינים ברגע לא מתאים. גנדי, שבינתיים הקים את להקת פיקוד מרכז כדי לנצח את להקת הנח"ל, שמע עלי מיוסי בנאי וצירף אותי להרכב".

אחרי הצבא למד משחק באוניברסיטת תל אביב, שם גם הכיר את מושונוב, וב־1978 היה מהצוות המייסד של "זהו זה". הארומה של התוכנית המיתולוגית דבקה בו, ובמשך שנים זרמו ההצעות אל פתחו. לרובן אמר לא, בעיקר מהפחד שלא יעמוד בציפיות הקהל שחיבק חיבוק אוהד מדי. אבל אז, כשהבין יום אחד, לפני כחמש שנים, שהוא מחמיץ יותר מדי הזדמנויות, הוא התחיל להגיד כן.

עם החיילים שבפניהם הופיע בהתנדבות. "פתאום, במהלך המבצע, מצאתי את עצמי מכיר את השכנים בבניין" 

"גיבור בסופרמרקט"

הוא אמר כן ליוסף סידר, שהציע לו תפקיד נטול הומור ב"הערת שוליים", ומצא את עצמו צועד על השטיח האדום של האוסקר ומנשנש ברוסקטות עם גלן קלוז ("מי שלא ראה את גלן קלוז אחרי שמונה שעות של טקס, לא ראה אימה מימיו. הצבע מהעיניים נמרח לה, הבוטוקס מתפזר, העקב נשבר. אחרי הטקס, השטיח האדום נראה כמו מצעד זומבים").

הוא אמר כן ל"רוקדים עם כוכבים" ("מה שהפך אותי לגיבור אצל כל כך הרבה קופאיות בסופרמרקט, שעד היום רוצות להצטלם איתי"), והוא אמר כן גם לתוכנית "הצחקת אותנו" בערוץ 24, שהיתה תחרות של בדיחות ("זה היה הדבר האחרון שספי ריבלין עשה עם ציפי שביט, ולא יכולתי להגיד לזה לא").

לא מעט גבות הורמו בברנז'ה על כך שבראבא, שנושא תו תקן של טירוף איכותי, משתכשך בהרפתקאות פריים טיים המוניות בערוצים המסחריים. אבל בראבא מחייך חיוך קטן כשאני מספר לו על הלחשושים מאחורי הגב ומכריז בקול רם: "הפסקתי להיות מנוהל על ידי 'מה יגידו'.

"הדבר הכי טוב שקרה לי בעקבות הסרט זה שלמדתי לקחת סיכונים. הרי התפקיד שסידר הציע לי הוא על פניו הכי לא אני, וזה היה רגע מכונן מהבחינה האמנותית. אחרי שהחוויה הזאת הובילה אותי לאוסקר, התחלתי לרצות לחוות דברים אחרים, שלא חוויתי. בגלל זה גם הסכמתי ללכת ל'רוקדים עם כוכבים'. אני אוהב מאוד לרקוד, ומוצא את עצמי פעם בחודש ב'לימה לימה' (דאנס בר בתל אביב; י"א), שותה שתי כוסיות ונהנה מאוד לרקוד". 

זה מועדון של בני עשרים פלוס.

"אני כנראה במשבר גיל, וזה המקום הכי טוב לרקוד בתל אביב".

אני מניח שגם הכסף של ערוץ 2 שיחק תפקיד בהחלטה שלך.

"כן, ברור שהיה גם הפיתוי הכספי. בתמימותי חשבתי שיהיה כיף לרקוד, עד שהתחיל כל התחקיר של ההפקה, שבו ניסו לגלות אם אני אונס כבשים, אם אפשר לעלות איתי לקבר של אבא שלי, אם יש חולה סופני במשפחה שלי, וכל מיני חיפושים נוספים אחרי הצהוב. הם הסיתו את בת הזוג שלי שתרד עלי, כדי שאולי תיפלט לי איזו קללה עסיסית. לשמחתי הרבה עפתי משם מהר, אבל זה פתח אצלי את החשק להתנסות בדברים חדשים".

טוב שנזכרת לעת זקנה.

"לעולם לא מאוחר מדי. וכמאמר הקלישאה: החיים מתחילים בגיל 60. היום אני בפירוש מתגעגע לעתיד שלי, אני סקרן יותר".

הגיחה להוליווד פתחה לך דלתות שם?

"קיבלתי שתי הצעות מעניינות, ואחת עדיין רלוונטית, אני אפילו שוקל אותה. אבל אני מרגיש שהמקום היצירתי שלי הוא פה. השפה והאנשים האלה, שיש לי איתם כל כך הרבה אסוציאציות משותפות". 

יכול להיות ש"זהו זה", שאתה כל כך מזוהה איתה, היא בעוכריך? שהזיכרון הלאומי חזק כל כך, שכל מה שרוצים לתת לך הוא דמויות קומיות?

"אני לא חושב. תשמע, ברור לי שלא משנה מה עשיתי ומה אעשה, בהספדים שלי בתקשורת יראו תמונות של יאצק. זה בסדר. זה חלק משמעותי ממני, ועד היום אין יום שלא עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי, 'בחייאת, בר־בא־אבא, תעשה לי קול של סוס'".

ואתה עושה? 

"כן. גיליתי שזאת הדרך הקצרה ביותר לגמור עם זה. פעם הייתי מסביר שאני בדיוק עם הילד שלי ושזה לא מתאים, אבל זה היה ממשיך ל'נו, מה קרה? תעשה לי סוס'. אז הייתי עושה 'ממממ' (משמיע קול חלוש של סוס), וזה היה ממשיך ל'יאללה, מה קרה לך? התחלת להרים את האף? תעשה סוס לילד!' אז הייתי עושה 'ממממ' בקול חזק יותר. וזה היה ממשיך: 'ותעשה גם לילד השני'. 'ממממ' חזק יותר. 'ועוד אחד לאשתי'. אז הבנתי שהכי קצר זה לעשות סוס ולסיים עם זה.

"שחקנים הם עם נרקיסיסטי שרוצה ש־1,000 איש בקהל יאהבו אותו, ואם מישהו קם באמצע לעשות פיפי, אתה ישר משותק כי אתה בטוח שהוא לא נהנה והלך הביתה. האהבה הזאת נעימה מאוד, אבל גם מקשה. בעיקר כשמדביקים לתוכנית שלך כל מיני טייטלים של 'נכס צאן ברזל', 'קונצנזוס' וכו'. זה חרב פיפיות. אתה מוצא את עצמך רוצה לשרת את ההמון, לעמוד בציפיות שלו, ומוותר על מה שאתה באמת רוצה. קשה להיות אמיץ ככה.

"אחרי 'הערת שוליים' החלטתי לפטר את הוועדה שהיתה לי בראש וכל הזמן אמרה 'לא' לדברים שהציעו לי. בוועדה היה אחד, נמוך כזה, שהמשפט שלו היה 'קודם כל, תגיד לא'".

אסי כהן אמר לי פעם שהוא לא בטוח שהוא יוכל להמשיך עם התפקידים הקומיים עוד הרבה שנים. שיש גבול לכמה אפשר להשתטות בגיל 40 עם פאות ואיפור. אתה מזדהה איתו?

"חגגתי עכשיו 64, ואני לגמרי במצב הפוך. בא לי להשתטות ולעשות מעצמי צחוק".

כי הוכחת כבר שאתה יכול להיות גם דרמטי?

"לא, כי אני מרגיש כמו ליצן רחוב, שפשוט רוצה לשמח אנשים וחייב לתקשר איתם ולשמח אותם. בזה אני דומה לאבא שלי, שהיה אוהב אדם אמיתי והיה הפוך מאמא שלי, שהיתה ניצולת שואה קלאסית, עם כל ההשלכות. היא אמרה לי במשך שנים שלהיות שחקן זה פויה. היא בזה לזה, ורצתה שאהיה רופא שיניים. שנים הייתי עומד על במה, היו צועקים לי 'בראבו', וכל מה שעבר לי בראש היה, 'אתם לא יודעים, אבל אני בעצם פויה'. קשה להשתחרר מזה".

והצלחת להשתחרר מזה?

"מחלק גדול כן ומחלק מסוים לא. אני ביחסים הרבה יותר טובים עם עצמי. אני אומר לעצמי, 'מגיע לך, שלמה', 'יפה, שלמה', 'עשית כמיטב יכולתך, ואתה ראוי'. סוף סוף נהייתי בעדי".

מה הוריך היו אומרים לו ראו את ההישגים המקצועיים שלך בשנים האחרונות?

"אבא שלי בטח היה בוכה מהתרגשות, כי הוא החליט כבר כשהייתי בן 5 שאהיה שחקן, עודד אותי ושלח אותי לכל תחרות כישרונות צעירים בנתניה. לצערי הוא לא זכה לראות הכל, כי הוא המשיך הלאה לפני שנים רבות. אמא שלי אולי היתה מכה על חטא ומקבלת אותי סוף סוף".

אנשי "הערת שוליים" בפסטיבל קאן (מימין לשמאל: יוסף סידר,  ליאור אשכנזי, עלמה זק, בראבא ויובל שרף)

"תחושת בטן חזקה"

השבוע, בתוך סערת הרגשות הלאומית ובמסגרת הפרגון שלו לעצמו, בראבא חוזר לקולנוע עם סרט חדש, "זינוק בעלייה". קומדיית קיץ קלילה של אורן שטרן, על פי תסריט של ריקי שולמן, העוסקת במשפחה ירושלמית שחייה משתנים כתוצאה מתאונה. האם (עידית טפרסון) שוקעת בתרדמת, וילדיה (מלי לוי ואיתי טיראן) מנסים להמשיך בחייהם בזמן שאביהם (בראבא), מנתח פלסטי בכיר, סועד את מיטתה ומנסה לשמר את המשפחה המתפוררת.

"לפעמים נדמה לי שבראבא לא מבין שהוא פשוט שחקן אדיר שמסוגל לעשות הכל", אומר משה אדרי, מבעלי חברת ההפקות יונייטד קינג. "הוא גם קומי וגם דרמטי, והכי חשוב, הקהל מאוד אוהב אותו, וכל מה שהוא מעורב בו פשוט מצליח. לכן מוזר לראות אותו לפעמים קצת מהוסס וחסר ביטחון, מתוך רצון להיות הכי מדויק והכי מוצלח שאפשר". 

בראבא: "בהתחלה חשבתי שאולי לא נכון לי להשתתף בסרט הזה. שאחרי 'הערת שוליים' אני צריך לבחור בקפידה את הסרט הבא. אבל אז משה אדרי (הבעלים של חברת ההפקות יונייטד קינג; י"א) לקח אותי לשיחה. אדרי הוא לא רק סדרן קולנוע מדימונה שהפך לאיש שמניע את כל תעשיית הקולנוע כאן, אלא גם חבר עם תחושת בטן חזקה, קמע של טוב לב, שאני סומך עליו. הוא שיכנע אותי להיפגש עם הבמאי אורן שטרן, שכבש אותי באנושיות שלו.

"אחר כך המפיק שרפשטיין, שהפיק את הסרט הראשון שעשיתי לפני 25 שנה, 'נישואים פיקטיביים', הזכיר לי שכשיצא הסרט ההוא, באתי אליו ודרשתי לקנות את כל העותקים ולגנוז. התכוונתי ברצינות למכור את הדירה שלי ולמנוע את יציאת הסרט".

למה?

"כי אני פרפקציוניסט חסר תקנה, ולא הייתי שלם עם ההופעה שלי שם. בכל מקרה, 'זינוק בעלייה' יצא סרט פאן וחגיגה לכל המשפחה, והוא תזכורת לכך שאף בן אדם לא יודע איפה ההצלחה מצפה לו. לאורך הקריירה היו לי דברים שחשבתי שיצליחו והם נכשלו, ודברים שחשבתי שייכשלו, והצליחו. הרי בן אדם לא יודע מי האויב שלו ומי הידיד שלו. אז בשנים האחרונות אני מנסה יותר לזרום, לשחרר, לסמוך, לא לפחד, ומצפה להפתעות טובות".

בראבא התחתן והתגרש פעמיים ("חייתי שלושים שנה עם אישה נפלאה, ולצערי המשכנו הלאה"). הוא אב לעידו (30), איש הייטק, ולדרור (25), מוסיקאי, ובשנה וחצי האחרונות נמצא בזוגיות עם שמר גאון, כותבת ומוסיקאית שעושה את צעדיה הראשונים כבמאית סרטים דוקומנטריים. היא צעירה ממנו ב־22 שנים. "הבמאי הגדול שלח לי מישהי כל כך מדויקת, שלא יכולתי לא להיענות לקריאה. פגשתי אותה ברדיו 'מהות החיים', בזמן שהתארחתי באחת התוכניות שם, והיא היתה העורכת המוסיקלית של התוכנית. מכיוון שאני אינפנטיל שלא התבגר, אין לנו בעיה של הפרשי גיל".

עם רומי אבולעפיה ב"זינוק בעלייה". "בהתחלה חשבתי שאולי לא נכון לי להשתתף בסרט הזה" 

בביזנס לאומן

זה לא מקרי שהאיש שחקן. הוא אדם של סיפורים ארוכים, מפותלים ומלאי דרמות. את רובם, אגב הוא ממחיז תוך כדי סיפור. הגבות שלו עולות ויורדות, קולו מגיע לגבהים של סירנה צווחנית כשהוא רוצה להדגים פואנטה, ובאופן כללי הוא פיוטי וציורי עד כדי כך שהסיפורים הצ'יזבטיים שלו נשמעים לעיתים מומצאים ("אני מוכן להיבדק בפוליגרף ולהוכיח לך שהכל אמת"). כמו הסיפור על הפעם ההיא לפני ארבע שנים, כשהטלפון שלו צילצל ועל הקו היה "הרב עופר", שהציע לו לטוס איתו בראש השנה לאוּמן. 

"הוא אמר לי, 'בראבא, חלמתי שאתה בא איתי לאומן, ואצלנו אומרים, כשחולמים חייבים להגשים'. אמרתי לו: 'אני ממש לא בא איתך, אני לא בענייני חזרה בתשובה, לא מתאים לי'. הוא התעקש. שאלתי אותו, 'למה זה חשוב לך?' והוא אמר: 'כי נחמן מאומן היה יאצק של הדתיים. הוא מת בגיל צעיר ממחלה, חלק מהמשפחה שלו נספתה בפוגרומים, בית המדרש שלו נשרף ומה לא. מה המסקנה? שצריך לשמוח מהבוקר עד הלילה ולא לדאוג לעולם. העם היהודי נופל וקם'.

"אמרתי שאני לא בא, ושיש לי הצגות כל ערב. הוא אמר לי: 'תפתח יומן, אולי אתה פנוי'. אמרתי לו שאין מה לבדוק, אבל הוא התעקש. ניגשתי ליומן שלי, ולהפתעתי גיליתי שאני פנוי מ־22 עד 25 בספטמבר. הוא אמר: 'אתה רואה, זה מלמעלה. תבוא ביום שני לשדה התעופה, שמרתי לך מקום בביזנס'. בגלל שזה היה כל כך הזוי ולא מתקבל על הדעת, מצאתי את עצמי ביום שני עם מזוודה שחורה בשדה התעופה.

"איך שהמטוס המריא, הדיילות נעלמו והדתיים השתלטו על עמדת החלוקה של האוכל והתחילו לזרוק מנות לחברים שלהם. 'יעקב, רוצה עוד עוף?' מנות נזרקו מעל הראש שלי בלי הפסקה. הקברניט אמר בכריזה, 'אם עוד פעם אני תופס מישהו מעשן בשירותים, אני אישית מסגיר אותו למשטרת אוקראינה'.

"בסוף הגענו לאוקראינה, שהיא אולי הארץ הכי נחשלת באירופה. את המזוודות זרקו לנו בחוץ, באיזה שדה, בחושך, כשגשם מטפטף מעלינו, ואני חושב לעצמי, 'למה באת עם מזוודה שחורה, טיפש? למה לא קשרת איזה שרוך אדום?' שעתיים לקח לי למצוא את המזוודה, ועוד שש שעות להגיע לעיירה שכוחת האל הזאת, אומן.

"היו שם עשרות אלפי ישראלים מאמינים, ואני מוצא את עצמי ישן בחדר עם 40 אנשים במיטות קומתיים, משתין בתוך בקבוק של מים מינרליים ומתרחץ במקווה שיש בו מאות יהודים עירומים. בקיצור, חוויה אנתרופולוגית בגואה של הדתיים. 20 אלף דתיים לבושי שחורים עומדים ליד הקבר של הרבי נחמן ומתפללים. כולם עומדים צפופים, ואתה מרגיש כמו בטלנובלה. זה מצד ימין אומר, 'תן לה לחיות שבועיים, שתספיק להגיע לחתונה', ומשמאל מישהו אומר, 'הרגתי אותה, אבל לא התכוונתי'. ואני לא מצליח להרגיש כלום.

"ואז הרב עופר לוחש לי באוזן, 'תבקש סליחה'. ואני אומר לו 'ממי?!' והוא אומר, 'תבקש סליחה. תראה שזה יבוא'. ואני עומד שם, מבקש סליחה, ופתאום אני רואה מול עיניי את אמא שלי, ונזכרתי שכעסתי עליה כל חיי ולא התפייסתי איתה עד יום מותה.

"נזכרתי גם שלא גמלתי תודה לאבא שלי, על שהציל את חיי. שכל הזמן דחיתי את הביקור בבית הוריי בנתניה. 'הילדים, העבודה, החובות'. תמיד אמרתי לעצמי 'מחר... מחר... מחר...' כי ההורים תמיד בסוף הרשימה. וכשבאתי לחבק אותו, הוא כבר היה עמוק באלצהיימר ולא היה עם מי לדבר.

"אז ככה עמדתי שם, צפוף, עם אלפי מתפללים, מתמלא עצב נורא שהחמצתי את הפיוס עם אמא ושלא אמרתי לאבי 'תודה' או 'אבא, אני אוהב אותך'. לכו תתפייסו עם הוריכם כל עוד הם בחיים, אחרת זה ירדוף אחריכם".

וכל זה קרה בגלל שיחת טלפון מאיזה רב?

"הזוי, אה? אתה יודע שהבן שלי פעם לקח אותי לקורס הכנה למיתה?"

סליחה?

"כן, מיתה. מוות. יום אחד הוא התקשר אלי והציע לי להצטרף אליו לקורס במדבר. אמרתי לו, 'עידו, זה נשמע לי מטורף', אבל החלטתי לנסוע איתו כי חשבתי שיהיה לי זמן איכות עם הילד. לא ידעתי בעצם למה אני נוסע.

"הגענו למדבר ופגשנו שם איש רוח מהמזרח, שנחשב למורה של הדלאי לאמה וחי כל חייו במערות בטיבט. הוא אמר שכולם מתעסקים בפנסיה ובצבירת רכוש, אבל לא עסוקים בדבר המוחלט, שזה המוות. והדבר החשוב ביותר זה להתכונן לשחרר את הנשמה אחרי המוות, כדי שתוכל להמשיך הלאה. אגב, הוא אמר שישראל היא החזית מול האויב הגדול ביותר של הרוח, שזה האיסלאם".

תכף תספר לי שאתה מתחזק.

"לא, לא, אין סכנה כזאת. ההתחדשות המשמחת של השנים האחרונות נובעת ממודעות חדשה שיש משהו שהתחיל לפני שהגענו לפה ויימשך אחרי שנלך מפה, וכל מסע החיים האבסורדי הזה הוא בסוף לטובתנו. יש לנו איזה תפקיד בכדור הייסורים הזה. בקיצור, לא לכבות את האור, משהו טוב יקרה בסוף.

"חוץ מזה, אני פשוט ילדותי וסקרן. פעם, למשל, הלכתי למהפנט בגלגולים, כי רציתי לנסות למצוא פתרון למיגרנות שלי. הוא אמר לי, 'ברור שיש לך מיגרנות, היית אנוס בתקופת האינקוויזיציה ודפקו לך בראש'. למה אתה מסתכל עלי במבט כזה? אתה לא מאמין לי? אני מתנסה בהרבה דברים בחיים, ואני גם מאוד פתי. אין אחד שאמר שיש לו את המפתח לאושר, ושלא השקעתי בו זמן וכסף. זו גם הסיבה שהקופה התרוקנה. אני מסרב להפוך את האירוניה והסרקזם לדבר מרכזי בחיי. אני מעדיף להיפגע ולהישאר תמים. זה מאפשר לי לזמזם בגשם ולחייך.

"אין טיול בחו"ל שאני לא נותן בו איזה 1,000 דולר למישהו נזקק. זה חזק ממני. פעם נהג מונית בקניה אמר לי בדמעות שהוא חייב 1,000 דולר לניתוח כליה לאחותו. הוא ביקש ממני הלוואה והבטיח להחזיר לי. מיותר לציין שמאז לא שמעתי ממנו. פעם אחרת, באפריקה, אישה כהת עור אחת אמרה לי שיש לה הזדמנות לצאת ממחנה הפליטים ולטוס לגרמניה, והיא צריכה בשביל זה 1,000 דולר. האמנתי לה. אני מאמין לכולם. אז מי שקונה כרטיס להצגה או לסרט שלי, שיידע שהכסף הולך ישר למסכנים באפריקה, וזאת מצווה".

בנקודה אחת של השיחה שלנו, העיניים הבורקות, המתלהבות והילדותיות של בראבא מפסיקות לנצוץ. זה קורה כשאנחנו מדברים על החודש האחרון שעבר על המדינה. בשלב הזה בראבא מוריד את קצב הדיבור שלו והופך למחושב וזהיר. לא רוצה למצוא את עצמו אומר מילה לא נכונה ולהצטרף לרשימת החיסול של ההמון צמא הדם. 

"הימים האלה הם ימים לא פשוטים לאף אזרח ישראלי. מה אני יכול להגיד שכבר לא נאמר? הרי נשפכו אלפי מילים בתקשורת. הכאב הוא גדול מאוד. אני חושב שדווקא בימים כאלה, חשוב לשמור על צלם אנוש.

"אתה יודע מה היה אחד הרגעים היותר אציליים שזכיתי לראות במהלך חיי? כשנציגים של הצבא באו לשלמה וישינסקי, ששכל את בנו ליאור בציר פילדלפי, להודיע לו שצה"ל חיסל את מי ששיגר את הטיל שהרג את בנו. אתה יודע מה היתה התגובה הראשונית שלו? 'אני עצוב על האמא של זה שחיסלתם'. הם חשבו שזה ישמח אותו".

מה אתה חושב על ההתלהמות הציבורית סביב גילה אלמגור ואורנה בנאי?

"בעיניי, אדם שמביע את דעתו למרות שהיא לא פופולרית ויהיה לזה מחיר, הוא אדם אמיץ. אנשים צריכים להגיד את מה שהם חושבים וחייבים לשמור על שיח פתוח. צריך לזכור שאנחנו, בינינו, בסכסוך משפחתי, ועם המשפחה הזאת נצטרך לחיות את חיינו המשותפים.

"אני חייב לספר לך משהו שאמר לי הבמאי האיראני שזכה באוסקר על הסרט 'פרידה' והיה ראש בראש מול 'הערת שוליים'. הוא אמר לי: 'תראה, שני הסרטים שלנו, שמועמדים לפרס הכי יוקרתי בעולם, עוסקים בסכסוך בתוך המשפחה. איך נעשה שלום בין מדינות, אם בתוך הבית שלנו אנחנו לא מסוגלים לחיות בשלום? יש המון ניכור בינינו'.

"והנה, פתאום, בתוך כל האזעקות והריצה למקלטים, מצאנו את עצמנו מכירים את השכנים בבניין, שמעולם לא דיברנו איתם קודם לכן. אני גר ברמת אביב הישנה, ופתאום גיליתי את השכנים שלי. אני קורא לזה 'חמימות של מחכים לבום'.

"קרה לנו משהו דרמטי, ואחרי המלחמה נצטרך לתת על זה את הדין לעצמנו, לשאול איך קרה שהשיח הפך להיות כל כך מתלהם וחסר סבלנות. אולי נצטרך להתחיל במסע חינוכי כולל, כדי לחזור בסופו למשהו שפוי, מתון ואנושי. אני אוהב את הארץ הזאת, ואני חושב שהרבה אנשים אוהבים. התגובות הסוערות נובעות מדאגה אמיתית לבית שלנו".

 בתפקיד יאצק. בלתי נשכח  \ צילום: גדעון מרקוביץ'

"חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי"

"באופן אישי", הוא אומר, "יש לי יחסים מאוד ברורים והדוקים עם הארץ. אני יכול להגיד שאני ישראלי מורעל. כשהייתי בן 25 הכרתי שחקנית אמריקנית בשם אינגריד בן מוריס, שעשתה עלייה לארץ מטנסי. התאהבתי בה והתחתנו. שנה אחר כך אמא שלה חלתה, ואינגריד החליטה לנסוע לבקר אותה. הם היו שכנים של אלביס פרסלי בממפיס, הבית שלהם היה צמוד לגרייסלנד.

"אחרי חודשיים שהיא לא חזרה לארץ, נסעתי לשם. נחתתי בממפיס, וירד גשם טרופי כשכל טיפה בגודל של כדור טניס. אמרתי לנהג המונית, 'קח אותי לכתובת הזאת', והוא סירב. התברר שבדיוק בזמן שטסתי, בזמן שהייתי באוויר, אלביס פרסלי מת, וכל המעריצים מאמריקה באו לשם. שלושה ימים לא יכולתי להגיע לאשתי, בגלל שהאזור היה סגור.

"ואז הודיעה לי אינגריד שהיא החליטה לחיות כמה שנים באמריקה, וביקשה שאצטרף אליה. היא הזכירה לי שנשבענו שנאהב אחד את השני לנצח. בקיצור, אני מסתובב בממפיס, הדרום החשוך של ארה"ב, בין סוחרי העבדים האלה. אחד אפילו רצה לקנות אותי. נו, טוב, הייתי אז יפה הבלורית והתואר. הסתובבתי שם שלושה ימים ושאלתי את עצמי, 'להישאר פה או לחזור לארץ?' ופשוט התגעגעתי. לנוף, לשפה, לאוכל, ולאבא שלי. להפתעתי מצאתי את עצמי פתאום בנתניה".

ומה עם אינגריד? חזרה אליך?

"חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, אבל אינגריד לא חזרה. הייתי שבור. חודשים בכיתי. אפילו גרין קארד לא יצא לי מזה. אחר כך אינגריד שלחה לי מכתב וכתבה בו שהיה לה קשה עם האנרגיה בארץ, שיש פה גסות ושנאה ואנרגיה שלילית חזקה מאוד, שהיא כמו צל מעל לעיר, ושאדם רגיש יכול לחלות מזה. לכן היא החליטה לא לחיות פה.

"אז נכון, לא תמיד קל פה. אבל לוותר ולהתייאש זאת ממש לא אופציה מבחינתי. אני חושב שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר סלחנים כלפי המדינה שלנו. להבין שאנחנו מדינה צעירה בת 66, שבמונחים של ההיסטוריה האנושית זה כלום, ושאנחנו בפוסט טראומה מהשואה. ובנוסף, כל כמה שנים יש מלחמה או 'סבב', שיוצר עוד אנשים פגועים שמהלכים בינינו. אומה שלמה סובלת מפוסט טראומה.

"אנחנו רוצים לראות פתרון בטווח הנראה לעין. זה מבט מצומצם על הזמן. צריך לחשוב רחוק ולעשות כמו בתנ"ך: לטעת עץ, שבעוד 80 שנה הנכדים שלנו ייהנו מפירותיו. ותזכרו: הבעיה בחיים היא לא שהם נגמרים כל כך מהר, אלא שלוקח לנו כל כך הרבה זמן להתחיל אותם. כמו הבדיחה הישנה על זוג בני 100 שמגיעים להתגרש. אומר להם הרב, 'בגיל 100 להתגרש? למה חיכיתם עד עכשיו?' והם עונים לו: 'חיכינו שהילדים ימותו'".

yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו