בדרך לדרום אני קורא את השלטים. שמות היישובים, שעד עכשיו היו חלק מהכרזות ה"צבע אדום" ברדיו, הופכים לבתים ולאנשים אמיתיים מול העיניים.
"כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר", שר מאיר אריאל כשעוד שר, אבל אני מעדיף עכשיו משהו חם, בדיוק כמו הקפה שמגיע לשולחן. זה גם לא בדיוק מדבר: החוף הזהוב של אשקלון מזמין אותך בכל רגע לשטוף בקרירות מלוחה את החום והלחות המעיקים. אבל אנחנו מעדיפים את המרכז המסחרי המאובק.
"אז מה יהיה?" אני שואל את בעל המקום. "לך יהיה טוב", הוא צוחק. "אתה חוזר למרכז עוד שעתיים, לא?" והוא צודק: 14 שנה שהם חוטפים פה, פעם יותר ופעם פחות, "טפטופים" קוראים לזה בעברית. שפה משונה שבה הטילים מטפטפים והגשם יורה.
מתפתחת שיחה. זה חצי בית קפה, חצי מסעדת פועלים, ויחד זו ספת פסיכולוג עם תפריט. אחד אומר ש"חייבים להוריד את המנהיגים של חמאס" (כנראה הדרך הקלה ביותר לעשות את זה היא לצייד את לירן חולצה אפורה באקדח), שני טוען שזו תהיה טעות גדולה, כי "אחרי חמאס יגיעו דאעש".
"ואם יגיעו", מקשה הראשון, "לא עדיף שיגיעו אחרי שהכנענו את חמאס מאשר אחרי שנכנענו לחמאס?"
אני משנה כיוון רגע לפני שהשיחה תהפוך לוויכוח חסר תכלית. "תגיד, איך הקפה פה כל כך טוב?" אני שואל, ועל פניו של הבעלים, שהוא גם המלצר וגם חצי טבח, מתפשט חיוך. "כמה סוכר ביקשת?"
"אחד".
"אז שמתי לך אחד וחצי. ככה אני עושה לכולם - מוסיף חצי כפית סוכר, וזה מרגיש להם הקפה הכי טוב שהם שתו בחיים".
בטלוויזיה ברקע אני שומע איש חמאס מצהיר שהם ניצחו במלחמה. מישהו חייב להסביר לו שהמינימום כדי להכריז על ניצחון זה שלא תהיה בבונקר תוך כדי. מייד אחריו עולה דובר צה"ל ומסביר בביטחון שרק אנחנו המנצחים. מישהו חייב להסביר לו שהמינימום כדי להכריז על ניצחון זה שלא תהיה כתובית "צבע אדום" על המסך תוך כדי.
אין לי מושג מה הפתרון שיביא סוף סוף שקט לדרום, אבל אסור שזו תהיה בעיה של התושבים. אסור להשאיר אותם לבד פה. אחרי הכל, גם אני רוצה לבוא לפה בלי פחד: להופיע, להסתכל על הים ולשתות קפה טעים של נוכלים.
• • •
לאחרונה נתקלתי בפייסבוק באנשים שבמקום תמונת פרופיל מופיע אצלם הכיתוב "לא בשמי", בעברית, בערבית ובאנגלית. מתברר שמדובר ב(קומץ) ישראלים, שהחליטו שמבצע צוק איתן לא נעשה בשמם. אתם מבינים? זה לא שהם מתנגדים למבצע, שזה דבר שגם אם אני לא מבין אותו הוא לגיטימי. המבצע פשוט לא נעשה בשמם.
כלומר, אם נהרגים אזרחים (תוצאה בלתי נמנעת כשמדובר באויב שכל אזרח הרוג הוא עבורו הישג) - הם יכולים למרק את מצפונם ולומר, "הי, אני לא קשור לעניין. זה לא בשמי, ולא בגללי". ואם בעקבות המבצע יושג שקט, הם כמובן ייהנו ממנו ויחזרו להסתובב בכיף ברחוב שבו הם גרים (ניחוש פרוע - לא עוטף עזה).
פשוט נפלא: ללכת עם, להרגיש בלי. מקסים. אם רק זה לא היה הדבר העלוב ביותר שיכול אדם לעשות, סממן דוחה של אגואיזם ומוסר כפול.
ואת זה, אני אומר לכם לגמרי בשמי. In my name, السما.
• • •
- צריך להיכנס בהם, לדבר איתם, למחוק אותם, לנהל משא ומתן, לבנות התנחלויות, לפרק מאחזים, להצביע ביבי, לשאול את טיבי, להפגין אחדות, לעודד התנתקות. ויפה שעה אחת קודם.
- זה נורא מורכב מה שאתה מציע.
- אז עזוב, תעשה לי לייק.
• • •
מזל ש"קול באישה ערווה" תופס רק על זמרות, ולא על תצפיתניות שמדווחות במכשיר קשר.
• • •
סגן איתן הוא גיבור. אין שום דרך אחרת לתאר אדם שנכנס למנהרה בידיעה ברורה שמחכה לו שם המוות עם אפוד מלא. ולא רק שחזר חי - הוא גם הציל מדינה שלמה מתסריט אימים, וכל זה בשם הרעוּת, ובשם הידיעה הברורה שלא משאירים אף אחד מאחור.
סגן איתן הוא גיבור מלחמה, אבל המלחמה עוד מעט תיגמר: בהסכם, או בלי הסכם, בהבנות, או בהבנה שאין הבנות, היא תיגמר. כי מלחמות תמיד נגמרות בסוף.
ואז נחזור ליום־יום: לתור בבנק, לקניות, לטיפול של האוטו, ולכל הדברים שבמלחמה אתה מתגעגע אליהם, אבל ביום־יום אתה מתחמק מהם. וביום־יום אין סגן איתן, ואין גיבורים, וגם אין ממש רעוּת, והיחידים שיכולים לשמור על הלוחמים שלנו, על הילדים שלנו, הם אנחנו.
את המלחמה הזאת כבר ניצחנו. ניצחנו בזכות גיבורים כמו איתן וניצחנו בעיקר כי יצאנו להילחם באויב שניסה לפורר אותנו ובמקום זה הוא חיבר בינינו. אבל עכשיו צריך לנצח את המלחמה הבאה, והדרך הכי טובה תהיה למנוע אותה - לפני ששוב יבואו אזעקות, וטילים, והפגזות, לפני שילדי בית הספר יהפכו גם הם לגיבורים, בעוד שנתיים־שלוש.
אומרים שנוצרה עכשיו הזדמנות מיוחדת באזור שלנו. הצרה היא שעם כל הזדמנות, נוצרת גם האפשרות להחמיץ אותה. בואו נקווה שלא.
עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל. אבל אם הוא לא עושה, בואו נפתח את זה למכרז: מי שיכול לעשות שלום עלינו - שיעשה. ואִמרו אמן.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו