לפני שבוע, עם הפסקת האש הארוכה הראשונה ותחושת ה"זה מאחורינו" שהטעתה עם שלם, החלטתי שזה הזמן להעלות את המשפחה על מטוס ולאוורר אותה כמה ימים בחו"ל. הכיוון הכללי היה מוסכם על כולם. חיפשנו מקום לא רחוק מדי, כדי שנוכל לחזור במהירות בעת חירום, לא יקר מדי, כי גם הנסיעה הזאת על חשבון האוברדראפט, ושלא אוהבים בו את ארדואן, כי לא בא לי יותר לראות את הפרצוף המשופם שלו. לא היו יותר מדי ברירות, אז נסענו ליוון. קפה טורקי נשתה כבר בארץ כשנחזור.
בזמן סידור המזוודות הבנתי שבניגוד לחופשות מימים רגועים יותר, הפעם הצורך להתעדכן בנעשה בארץ הוא קיומי. בשדה התעופה אספתי קופסה בגודל של קופסת סיגריות, המאפשרת חיבור אינטרנט זמין לכל המשפחה, וזה עבד מצוין. שיחות טלפון לא נעשו, אבל בתחום הגלישה האלחוטית נרשמה פעילות ערה. אשתי היתה מחוברת בזונדה לאתרי החדשות, אני לתחנות הרדיו ולתוכניות האקטואליה, והבנות המשיכו להעלות תמונות בבגד ים לאינסטגרם ולבדוק כמה לייקים קיבלו. ממש כמו שהן עושות בארץ.
חיפשנו מקום לא רחוק, כדי שנוכל לחזור מהר // צילום: איור: טל לזר
ניסינו לנקות את הראש מכל הקורות אותנו בחודש האחרון ופשוט לשכוח מהכל וליהנות, אבל זה לא היה פשוט. אשתי שכחה לבטל את אפליקציית צבע אדום, ובאחד הבקרים הוקפצנו כולנו מהמיטות כי היתה אזעקה בכפר מימון. סטברוס, פקיד הקבלה של המלון, הסביר לנו שאין ממ"ד, אבל בהרים יש בונקרים מתקופת מלחמת העולם השנייה. אי אפשר להגיע לשם בתוך 45 שניות, צריך לקחת שאטל.
גם ביקורים בטברנות לא באו לנו טוב. המאזטים אמנם היו מעולים, והמוסיקה משגעת, אבל בכל פעם שמישהו שבר צלחת קפצנו מהכיסא בבהלה. פה הבנתי שאולי אנחנו עוד לא יודעים, אבל כולנו נפגעי חרדה.
גם ליוונים לא קל. הם לא ממש מודעים למלחמה שלנו (וגם אם כן, זה ממש לא מעניין אותם), אבל ניכרת בהם עצבות. המשבר הכלכלי חמור, ונראה שהם מתאמצים למקסם את יולי ואוגוסט העמוסים כדי למלא את הקופה המתרוקנת של חודשי החורף נטולי התיירים. הם מתאמצים להיות נחמדים, וכחלק מהרוטינה שואלים אותך כל הזמן מהיכן אתה. כישראלי אתה חושב פעמיים אם כדאי לך לגלות. לך תדע, אולי הנהג הוא סוכן אל־קאעידה שייקח יוזמה עצמאית וידרדר את כל המשפחה מאיזה צוק? אולי המלצר הנחמד הוא בעצם חמאסניק, שבזמן שאתה אוכל הוא חופר לך מנהרה מתחת לסופלקי?
כחלק מגילויי הזהירות המופרזים גיליתי ביוון את הקסם בלהיות שקרן פתולוגי. לשאלה "מהיכן אתם" עניתי בכל פעם משהו אחר, בתקווה שהנהג לא יתחיל לדבר איתנו בשבדית/איטלקית/פרסית/גרוזינית. וכשמתחילים לשקר, קשה לעצור. בפני נהג מונית אחד, ששאל אם יש לי רק בנות, התרברבתי שהגברת שיושבת מאחור היא המאהבת שלי, ויש לי עוד ארבעה בנים בבית בכורדיסטן. לנהג אחר אמרתי שאני כתבתי את השיר "בום־פאם" ושאשתי היא בת אחות של גליקריה. כהוכחה ביקשתי ממנה שתשיר את "אל תשליכני לעת זיקנה". במסעדה אחת הצטלמתי עם כל צוות המלצריות, אחרי שרמזתי להן שאני העורך של "ספורטס אילוסטרייטד".
בשבוע הזה הבנתי סופית שיש לי בעיה חמורה עם שמות, וביוון הבעיה רק החמירה. השמות סטלוס, סטברוס, מינוס פאנטיס וגרגורי התבלבלו לי זה עם זה, ומצאתי את עצמי מעליב את כל מי שבא איתי במגע. אני מעריץ את שמעון פרנס, שמסוגל להגיד במשפט אחד "שמענו את שירו של הזמר היווני סטליוס קזנצ'ידיס לפי לחן של היוצרת קאטרינה סטאניסי שמשתפת פעולה כאן עם הזמר סטאמטיס גונידיס". מדי פעם, כשרציתי להסביר שאני לא ממהר, זרקתי בנונשלנט "סיגה סיגה", בדיוק כמו שמעון. נשבע לכם שזה עבד.
לא קל להיות גבר בחו"ל שמטייל עם ארבע בנות. אם אתה חושב שמשימתך הושלמה אחרי שדאגת לטיסות, סגרת מלון ושכרת רכב, אתה טועה. זה גם לא האוכל שהן מזמינות במסעדות ולא אוכלות. הבעיה הגדולה היא הרגע שבו הן מודיעות לך ש"הן רוצות לעיר העתיקה".
המלכודת הזאת היא סוד נשי ידוע, והיא מחכה לכל גבר בחופשה, באשר הוא. אל תחשוב לרגע שמדובר בטיול לאתרי תיירות חשובים שיעשירו את עולמך הפנימי, או בסיור שורשים ברובע היהודי של קורפו. מדובר במסע קניות מתוכנן וארוך בין חנויות מזכרות מעצבנות, שיש בכל עיר עתיקה בעולם. הגבר משתרך לאיטו מאחור, חמוש בבגד ים ובכפכפים ומקווה לא להיות באזור ברגע הקריטי שבו יצטרכו את הארנק שלו.
המתוחכמות שבנשים יתעקשו "לקנות לך משהו", אבל אל תהיה תמים. ה"משהו" בשבילך מיועד לסמם אותך עם איזו טי־שירט בסגנון I love Greece, כדי שהן יוכלו להמשיך במסע הקניות שלהן.
שיאו של האירוע מבחינתי היה המתנה מורטת עצבים של 25 דקות מחוץ לחנות חזיות, בחום של 35 מעלות, כשלצידי נשענים על הקיר תייר רוסי ותייר בריטי. שלושתנו החלפנו מבטים מיואשים וקיווינו שהאירוע יסתיים בשקית קטנה.
בערב, בטברנה, בלי שאשתי תרגיש, הצצתי שוב דרך הנייד באתרי החדשות. לא מצאתי שם שום חדשות טובות. אחרי כמה שנים של מנוחה ארה"ב תקפה שוב בעיראק. כי מאז הנסיגה נולדו מוסלמים קיצונים יותר בשם דאעש. אשכרה מזרח תיכון חדאעש. הפגנות המוניות נגד ישראל משתוללות באירופה, נגיף האבולה עשה קאמבק, רוסיה מקרבת כוחות לאוקראינה, וכל העבודות שתוכננו לי לאוגוסט בוטלו. יאללה בלאגן.
כיביתי את הנייד והנחתי אותו הכי רחוק שאני יכול, מתחת לערימה של סלט יווני. ביקשתי מהמלצר עוד שתי כוסיות של אוזו. חמישה ימים של ניקוי ראש ביוון לא מספיקים כדי לשכוח את הצרות שלנו, אבל חצי בקבוק אוזו בהחלט כן.
yairn@israelhayom.co.ilלכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו