אובדן פרופורציות אינו עניין פוליטי, זו מחלה לאומית. אין דרך אחרת להגדיר את מה שקורה כאן בשנים האחרונות, וביתר שאת בתקופה האחרונה, בכל תחום ובכל מגזר. רק תראו כמה שעות שידור חדשות רצופות חווינו בכל יום, תיזכרו בתגובות הזעם כאשר ניסו לשדר משהו אחר, או שתיכנסו לרשתות החברתיות. ואולי משם בכלל צריך להתחיל.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
העורף הישראלי עמד בקשיחות בתקופה האחרונה, אבל חוסן הוא גם פרופורציות, ניהול של חיים רגילים עד כמה שאפשר, בלי להיבהל ולתקוף כל סממן של שיגרה כאילו מדובר בזילות המצב או בחוסר כבוד. זה לא מפחית במיליגרם מחשיבותם של האירועים, זה רק משאיר אותנו שפויים.
השאלה היא מה עושים כשחוסר פרופורציות נדבק בהכל. מי בדיוק אמור לעצור את הסחף הזה? קחו למשל את הפרסומות בטלוויזיה בחודש האחרון - או יותר נכון, את האין פרסומות בטלוויזיה - החברות הגדולות הורידו מינונים באופן דרסטי, או שמקסימום פירסמו הודעת תמיכה בחיילים. אי אפשר להאשים אותן, נוצרה תחושה שכל פרסום ייראה כמו ניצול ציני של המצב. אז מרגע שהוכרזה זמנית הפסקת האש באמצע השבוע שעבר, אנחנו מותקפים במבצעים ובקמפיינים שיווקיים, ובמקביל מתקיפים בעצמנו - תראו מה קרה ביממה אחת למחירי החופשות בחו"ל. הכל כלול, גם האוברדרפט בחזרה לארץ.
אני באמת לא מבין מה היה כל כך נורא לפרסם רשת סופרמרקטים, או רשת כלי בית או מוצרי חשמל גם בזמן הלחימה האינטנסיבית. ברור שאי אפשר לחזור לקמפיינים של מסיבות ריקודים או צחוקים, אבל אפשר לייצר פרסומות עדינות יותר, מכובדות, שמתאימות למצב. הניחוש שלי הוא שאם חברה אחת היתה עושה זאת, אחרות היו רואות שהשד אינו נורא כל כך ומצטרפות. בדיוק כמו באולפנים החיים - ערוץ מסוים יורד משידור, וכמו מגדל קלפים כל השאר אחריו. רק צריך לתפוס אומץ ולהרים את הכפפה.
גם אם לערוץ 2 יש חלק משמעותי באובדן הפרופורציות, סף הרגש שרק עולה ולא יורד, הפך את החזרה לשיגרה למסובכת עבור האנשים שהעלו כאן את סף הרגש במשך שנים. מי שרוצה לחדור עכשיו מחדש להרגלי הצפייה שלנו צריך לתקוף הכי חזק.
אז בשבת קיבלנו כמעט את כל הפרצופים של "קשת" באולפן מיוחד, ואתמול הגיע תורם של האחים מ"רשת". רגע לפני שהעונה של "דה וויס" הולכת לעזאזל, וממש לא באשמתם, אנחנו מקבלים התקפה שיווקית. שלושה ימי שידור של אודישנים, פרומואים בכמות חריגה - הרעשה כבדה.
"כמה זמן לא היינו?" שואלים השופטים בפרומו. "התגעגענו", "הזמן לחזור". בקיצור - השקה מחודשת. הדגש בסוף הפרומו לא במקרה על כמות המשדרים - "ראשון, שני ושלישי". האינטנסיביות היא לא רק חלק מהאייטם, האינטנסיביות היא בעצם האייטם. משכנעים אותנו לצפות כי זה עומד להיות מוגזם.
גם במקרה של "דה וויס" אין אשמים. הטלוויזיה המסחרית הפסידה ללא קרב את המלחמה על רגשות הציבור בחודש האחרון. "דה וויס" מגיעה ליום שאחרי הלחימה עם צופים שהתרגלו לדמוע מול הטלוויזיה, להיות קשובים לכל רחש בחוץ, לכל שורת פרשנות או מבזק מיוחד. הם עשויים להשתעמם בקלות. והלוואי שלא. חלק מחזרה לשיגרה זה להתעצבן על היציאות של אביב גפן, להתרגש מאודישן טוב ולהתבאס כשזמר נהדר חוזר הביתה מתוסכל. וכן, גם להתמרמר שאין מה לראות בטלוויזיה.