היום שאחרי: צה"ל שב משדה הקרב

לאחר הניצחון הדרמטי במלחמת ששת הימים כתבה נעמי שמר שיר רווי דיצה על החייל בין עזה לרפיח. "איזה בוקר נהדר/ החייל שלי חזר". אך גם אז נפלו כ־780 יפי תואר, והורים שכולים ביקשו משמר להמתין עם השיר לזמן מה. היא נענתה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כל מי שיקירו מצוי שם, בפנים, מאחל לעצמו שכשוך הסערה יוכל לפזם את שירה של שמר. זו התחושה החמוצה המבקשת בתפילה חרישית ש"ייגמר כבר". שלוש פעמים הגעתי ביום ובשעה קבועה אל הגדר המערבית של כפר עזה וצפיתי בקרב על סג'עייה ובית חאנון. תמיד פגשתי באזרח שבתוקף עבודתו יכול היה להיכנס לשם.

פעם היה קצין בכיר. עכשיו יש לו יקיר, בן לוחם בצבא הקבע, שם, בפנים.

ברור שלא יכולנו לראות את יקירינו. אבל ברור גם מדוע נפגשנו שם בלי שנועדנו. מסוג המפגשים עם אלמונים, שאתה נושא בליבך לעולם, והם חשובים רק לך גם אם לא תשובו להתראות לעולם.

הרשומון הפוליטי

"רשומון" הוא סרט יפני בן 64 שנים של הבימאי הנודע אקירה קורוסאווה. הוא הפך למונח כלל אנושי, למילה בינלאומית. לארבעה אנשים יש גרסאות שונות לגבי אירוע אחד. הן רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. בכל זאת אף אחת מהן אינה שקר גס. גם לא אמת מוחלטת.

מלחמת צוק איתן עשויה להירשם כרשומון בסרט הפוליטי ההולך ומצטלם עכשיו בממשלה ובכנסת. צה"ל הציג בפני הממונים עליו מידע שלא יסולא בפז על חפירת מנהרות מעזה לישראל. יש לו אליבי מוצק.

אך כיצד אירע שהסכנה הכרוכה בהן לא שבתה את הדמיון והתודעה של הממשלה וועדת החוץ והביטחון? זו בדיוק הבעיה. התקשורת של 2014 מציפה את העולם במידע כה רב, שמקבלי ההחלטות מתקשים לבור את המוץ מן התבן; לקבוע סדרי עדיפות; להיפרד מן הנוחות שב"קונספציה" - המילה שהפכה מגונה מאז הופתעה ישראל במלחמת יום הכיפורים.

הדילמה מתמדת, לאן להפנות את הזרקור? לגירעון איראן? להידרדרות ברמת הגולן עוד בטרם נורו לעברה רקטות? ואולי למנהרות הנחפרות במעבה ההר מלבנון לגליל העליון? או שמא דווקא לאלה שבעזה? הכותרות מתחרות זו בזו על שימת ליבו של הדרג העליון ועל תקציבו המדולדל, ולכן אין אפשרות לעורר שימת לב לנורת האזהרה האדומה - אלא אם כן היא מהבהבת ללא הרף.

מהלכים בנושאים מרכזיים וגורליים מתממשים או מסוכלים בעולם המודרני רק אם מתלווה להם מסע ממושך, "קמפיין". לא ידיעה אחת. לא צפירה אחת. לא הבהוב אחד אלא סידרה, "קמפיין".

זה לא קרה, ולכן כשישראל גלשה בעל כורחה לצוק איתן, לא העמידו בנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון ובני גנץ את ריסוק המנהרות בראש דאגותיהם. צה"ל התריע אבל בלי "קמפיין", ונושא המנהרות התעורר באיחור ובאקראי רק עם התצלומים אשר חשפו את המחבלים יוצאים מפתחיהן. אלה התצלומים ששינו כליל את פני המלחמה.

אז התנהלה מהומה פוליטית מאחורי הקלעים. אביגדור ליברמן רצה לכבוש את כל עזה ונדם כאשר הצבא הציג בקבינט את מחיר המלחמה שלו. נפתלי בנט אכן הקדים ללחוץ בדרישה לפגוע במנהרות, וזה רשום לזכותו. אך נתניהו ויעלון, הנושאים באחריות העליונה, היו זהירים ואיטיים יותר, וזה רשום לזכותם.

המחלוקת הזכירה מלחמת יהודים אחרת, שהתנהלה לפני 28 שנים. כשר הביטחון לחץ שמעון פרס לשחרר את חטופי אנטבה במבצע צבאי. כראש ממשלה היה יצחק רבין איטי וזהיר וספקן. אחר כך הם התקוטטו למי מגיעה התהילה, ולא הבינו כי שניהם - בקצבים שונים - מילאו את תפקידם כראוי.

חלק מתביעותיו של בנט היו נכונות, וחלק פופוליסטיות. ליברמן שרצה לכבוש את רצועת עזה צריך לשמוח שהצמד נתניהו־יעלון הוציא לו את הערמונים מהאש וסירב. כאשר יואב לימור לחץ בערוץ 2 על יונתן שטבון מדוע בנט לא הצביע בעד כיבוש הרצועה לאחר שצה"ל הציג את היתרונות והחסרונות והמחיר - נותר הח"כ מהבית היהודי ללא מענה של ממש.

הוויכוח שילך ויסער עם שובה של הנורמליזציה לקיץ הישראלי מוסיף את צוק איתן כפרק במחלוקת היסטורית קלאסית. זאב ז'בוטינסקי תבע "שתי גדות לירדן/ זו שלנו זו גם כן", אך יריבו דוד בן־גוריון הוביל את התנועה הציונית לחלוקת הארץ כדי ליצור בסיס לריבונות היהודית. הצדק היה עימו ולא עם ז'בוטינסקי. בהתאמה למצבים משתנים הוויכוח פקד את הציונות במחלוקות שהתעוררו במלחמות שונות, וגם עתה. נתניהו ויעלון חתרו נכון למיצוי מה שאפשר, ולא קפצו מן החלון כלפי מעלה כדי להיתלות בכוכבים.

הם חברו לאסכולת בן־גוריון, שחתרה להשיג את המירב המעשי והאפשרי בניגוד ל"כולה שלי" של הימין הקיצון, ומנגד - בניגוד לרוח הרפיון והנכאים וחוסר המעש שליוותה את הציונות מימי איש "ברית שלום", יהודה לייב מגנס ועד ליוסי שריד. ההיסטוריה בת 100 השנים של העם היהודי החוזר לארצו הוכיחה כי תפיסת בן־גוריון ויורשיו הניבה את הפירות הטובים מכולם:

• תוצאות צוק איתן מעוגנות באסכולת בן־גוריון. ישראל שלא רצתה במלחמה, והתעלמה בטעות מן המנהרות, הסבה נזק אסטרטגי חסר תקדים לחמאס, שביזבז מיליארדים על רקטות שלא פגעו ועל מנהרות שנאטמו בלי להביא תועלת לטרור. יש סיכוי לשקט ממושך. גם סיכוי רב יותר שלא יתאפשר לחמאס להרחיב את מחסן הנשק שלו. זה יותר ממה שנצפה מראש. אך תביעת ישראל לפרוז מיידי של הרצועה תידחה. היא מופרזת.

• הממשלה נמנעה מרעיון העוועים של "מיטוט החמאס". לכבוש את בירת הרצועה על הטרור והפליטים? בן־גוריון חמק מלכבוש בירה ערבית. הוא ידע למה. ישראל לא יכלה למוטט את חמאס לבד. לכך נחוצה קואליציה גלויה עם מצרים וירדן וסעודיה והרשות הפלשתינית. אך אפילו עלה בידי צה"ל לעשות כן - איך היה מתמודד עם ממשלתו הגולה של חמאס השולטת על הרצועה מקטאר? מנהיג ישראלי בירר בעבר אם אבו מאזן וסלאם פיאד ייאותו לקבל את עזה מידי צה"ל, ונענה בשלילה מוחלטת. לא מידי היהודים.

במאמרו המונומנטלי "כהן ונביא" כתב אשר צבי גינזבורג ("אחד העם") כי הפשרה בין האיש החולם לבין האדם המעשי היא המצפן הראוי לתנועה הציונית. מכלל תפיסתו השגויה בעניינים אחרים - התבוננות ועצה אלה דווקא נבונות. אם בוחנים על פי נוסחה זו את תוצאת צוק איתן היא מרשימה. סוף טוב (למדי) - הכל טוב (למדי).

הצביעות של האו"ם

מזכ"ל האו"ם באן קי־מון נוסף על אויבינו. הוריד את המסיכה והכפפות, ונשא נאום אנטישמי חריף נגד ישראל על תקיפת מבנים של אונר"א.

באן - כצבועים אחרים בעולם - מתייחס לזכות ההגנה העצמית של היהודים כמו לנרות חנוכה. מותר לראותם ולא לעשות בהם שימוש. מותר לומר כי חמאס אינו רשאי לחפור מנהרות מתחת לריבונות ישראלית, אבל לא ללחום בהן.

אונר"א איחסן רקטות של חמאס. תחילה הודה. אחר כך טישטש. הן היו של "הארגונים". מה עשה בהן? המוצא הישר כביכול החזירן לבעליהן תוך כדי לחימה כדי שיספיקו לירות אותן לעבר ישראל.

ארגון הסעד שיתף פעולה עם הטרור. שלושה לוחמים נהרגו ורבים נפצעו במרפאת דמה של אונר"א. היו שם ברזים בלי צינורות. שלטים רפואיים בלי תרופות. אסלה, מים. זו היתה תפאורה אשר הסתירה פיר, כניסה למנהרת תקיפה.

פעילי אונר"א שנתנו ידם לכזב, נושאים באחריות להרג החיילים. הממונים עליהם הם באן וכריסטופר גאנס, שהזיל דמעות תנין בטלוויזיה, אבל נותר פעור פה כשנשאל על ידי יונית לוי מה יכולה לעשות אומה אשר מפגיזים ברצף את יישוביה האזרחיים, וגימגם "שלום". כאילו שחמאס מסכים לכך.

בן מוות

מייד בתחילת מלחמת צוק איתן הסכימה ישראל להפסקת אש. עוד לפני שנתנה דעתה למנהרות. הנהגת חמאס בעזה נטתה לאשר. חאלד משעל הממוגן היטב בקטאר מנע. ממש כפי שהתנגד להפסקת האש הנוכחית. הוא המיט על תושבי עזה את עיקר אסונם בלי להביא תועלת. אפילו לא לחמאס.

בכל דמוקרטיה היה משעל נדרש לתת דין וחשבון על פשעיו. לא בעזה. לא בעולם הפלשתיני. לא באל־ג'זירה. במצב שנוצר עומדת ישראל בפני דילמה כיצד להנחיל לפליטי חאן יונס את האמת המרה כדי שייצאו לרחובות להפגין ולפרוק את עול משטר הרשע הרוצח את מתנגדיו בלי משפט.

כרוזים מהאוויר? מסרונים? פייסבוק? טוויטר? מי שידע לטלפן לכל תושב ברצועה לפנות את ביתו בטרם הותקף באש צה"ל צריך להמשיך בכך. את המנגינה העצובה הזאת אי אפשר להפסיק. היא יקרה ופרטנית ומאיימת על הפסקת האש (בעיקר כרוזים) אבל אסור להניח לו. גם להזכיר לתושבים כי האיש הנורא הזה אינו חי בקרבם. ילדיו רחוקים ואינם מתהלכים עם המחבלים במנהרות.

ב־1997 התיר בנימין נתניהו למוסד לפגוע במשעל על אדמת ירדן. המבצע כשל. מאז הביא על ישראל צרות לרוב. מקץ שבע שנים חוסלו השייח' אחמד יאסין ועבד אל־עזיז רנטיסי. נשכח ממנה כי משעל בן מוות. אולי גם בעיני בני עמו שהמיט עליהם אסון כה כבד. פתוח לדיון.

קואליציית המתונים

המלחמה בעזה יצרה מצב חדש. ייתכן שהרשות הפלשתינית עברה הליך של תחיית מתים פוליטית. לישראל ולמצרים יש עניין לראות את אנשיו של אבו מאזן נפרסים במעבר רפיח. אולי אפילו במעבר בכרם שלום.

נוכח עולם ערבי מקצין ניתן לכונן קואליציה ערבית מתונה בהשתתפות בלתי רשמית של ישראל. קיום משא ומתן ישראלי־פלשתיני יכול להיות כשמן על גלגלי התארגנות כה דרמטית. למרות חששי וצערי כי לא בנימין נתניהו ולא אבו מאזן מתכוונים לכונן מדינה פלשתינית - יש צורך להעניק למהלך זה הזדמנות נוספת.

אירועי החודש האחרון מצדיקים רענון של הגישה בשני המחנות. מין מתן אשראי מחודש. בראיון עם עקיבא אלדר ב"הארץ" ביקש אבו מאזן להקפיא את הבנייה בהתנחלויות לשלושה חודשים. זו הקפאה הנדרשת בחבל ארץ, שלא סופח לישראל.

המירוץ לוועדה

תביעות להקים ועדות חקירה צצות אחרי כל מלחמה כפטריות לאחר הגשם. בעיקרון - בסדר גמור. כל חקירה מגדילה את הסיכוי לחשוף מי חטא או איזה פגם נגלה. אך באיזו חקירה מדובר?

זאב אלקין - אצן בולט במירוץ לצמרת הליכוד - כבר הודיע כי ועדת החוץ והביטחון שבראשותו תהפוך לוועדת חקירה. בסדר, אך מה לבדוק? הרי השלישייה המובילה - בנימין נתניהו, משה (בוגי) יעלון ובני גנץ - ניהלה הליך ראוי של קבלת החלטות, ממש לפי הספר. הם יצרו מכשיר משוכלל למדי של שילוב בין צרכים צבאיים לנחיצות מדינית (גם לציפי לבני היה תפקיד חשוב בנדון).

לפיכך, אם מישהו סבור כי החליטו פעם על הפסקת אש מיותרת, או להפך - שהחסירו אחת נחוצה - זה נושא לניתוח בדיעבד, אבל מה יש כאן לחקור? אם הורו לצה"ל לנצור את האש יום מוקדם מן הנחוץ או באיחור של לילה - זה נושא לוויכוח פוליטי על כשירותם לנהל מלחמה, אבל מה לחקור?

במלחמת לבנון השנייה טילפן אהוד אולמרט למפקדי האוגדות - בניגוד להחלטת הקבינט - והורה להם לעצור. זה הליך בלתי תקין, אבל איש לא שמע שנתניהו ויעלון העבירו פקודה למפקד חטיבה או לסיירת מגלן מעל לראשו של גנץ.

גם אין דמיון למה שנחשף בפני הוועדה למלחמת לבנון השנייה בראשות השופט בדימוס אליהו וינוגרד. ועדתו מצאה כי המלחמה התנהלה בלי שנקבעו לה יעדים ברורים, ולפיכך דישדשה. אך מלחמת צוק איתן התנהלה כנדרש עם יעדים מוגדרים, ואם מישהו סבור כי אחד מהם היה חסר או מיותר - זו עילה לדיון ציבורי, אבל לא לחקירה.

בפינה זו של העיתון נמתחה ביקורת חריפה על הליך (או אי הליך) קבלת ההחלטות של נתניהו בפרשת מינוי נגידה לבנק ישראל ויושב ראש לוועדת החוץ והביטחון וההצבעה לנשיא המדינה. אבל במלחמה הנוכחית נתניהו ניהל את העניינים "לפי הספר", וזה נותר נכון גם אם מישהו סבור כי אחת ההחלטות שגויה.

אפשר בהחלט להבין לרצונם של שרים וח"כים לנצל את המצב החדש כדי לתפוס את מקומם של נתניהו ויעלון. זו דמוקרטיה. אך לכך לא נחוצה ועדת חקירה.

מהיציע

בחזרה לנורמליזציה: קבוצתי מכבי תל אביב אינה פעילה דייה נגד אוהדים גזענים המתאנים לכדורגלן מהראן ראדי. טוב שהנשיא ראובן (רובי) ריבלין התייחס לכך בשאט נפש, אבל זה לא מספיק.

ההנהלה נגד התופעה, אבל בפאסיביות. גם עמיתיו השחקנים לא התעמתו עם האוהדים. היכן המשטרה? מדוע לא מרחיקים אותם? אוזלת היד מכעיסה ומדאיגה לא פחות מהקריאות הנאלחות.