תורת הלחימה

יום שני, ערב תשעה באב. בעיר השסועה בית שמש מתקיימת ישיבת מועצה. רק לפני חמישה חודשים נבחר כאן, בסופו של קרב סוער ומתוקשר, ראש עיר חרדי, ועכשיו מתכנסת המועצה לדון בהצעה לפצל את בית שמש לעיר חילונית ולעיר חרדית. אבל הרעיון, שזכה לכותרות רבות, נדחה על הסף.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

לפני ההחלטה מעבירים תשעה חברי מועצה, דווקא חרדים מהקואליציה, מכתב לראש העיר משה אבוטבול, שבו הם קוראים לו לדחות את היוזמה. "דווקא בימים אלו של מלחמת 'צוק איתן' נדרשים אנו לאחדות הלבבות", הם כותבים. "עלינו להבין שהאתגר בחיים משותפים בעיר בית שמש בין חרדים לחילונים, בין דתיים לשאינם שומרי מצוות, זהו צו השעה". תוכנית החלוקה נדחית ברוב של 10 קולות נגד 7.

באותה ישיבה מבקש ראש העיר, איש ש"ס, לאשר את הקמתו של היכל תרבות בבית שמש. לא פחות מעשר ידיים חרדיות מונפות באוויר ומאשרות את ההצעה, בעיר שבה לא מעט שכונות מאוכלסות בפלגים החרדים הקיצוניים ביותר. ראש העיר אבוטבול מודה ש"זה לא מובן מאליו שעשרה חרדים מצביעים בעד הקמת היכל תרבות. הימים האלה עושים משהו. המלחמה נתנה אפידורל, זריקת הרגעה לכל המתח שהיה כאן. כולם מבינים שמספיקה לנו מלחמה אחת, לא צריך לקדש מלחמות אחרות".

רק במארס השנה, לאחר שהוועדה לשוויון בנטל אישרה את החוק לגיוס החרדים, יצאו מאות אלפי חרדים להפגין נגד החוק באחת מהפגנות החרדים הגדולות שידעה המדינה. באותם ימים היה נראה שהחרדים בדרכם לתת גט כריתות למדינת ישראל. צה"ל הפך מוקצה מחמת מיאוס, חיילים חרדים הושפלו והותקפו, לממשלה הודבק הכינוי "ממשלת שמד", והרבנים והתקשורת החרדית התחרו ביניהם מי מתבטא בחריפות גדולה יותר נגד כל מה שקשור לישראליות החילונית ולמדינה.

"הציבור החרדי היה בכאב גדול. הוא היה בהרגשה שהציבור החילוני והשלטון רוצה לחסל את עולם התורה בכל דרך", אומר קובי רוזנשטיין, מהאנשים הקרובים ביותר למנהיג העולם החרדי, הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן. "חוק הגיוס, חוקים כמו ברית הזוגיות, חוק הגיור והפגיעה הכלכלית כל הזמן מאיימים עלינו", הוא מוסיף. אלא שרוזנשטיין בעצמו יכול לשמש סמל לפרדוקס שבו מצא את עצמו הציבור החרדי כולו בשבועות האחרונים. מצד אחד הוא מציג עמדה ניצית כלפי הממשלה והחילוניות, ומצד שני, כבר שלושה שבועות שהוא מגויס בעצמו בצו שמונה לאחת היחידות החשובות והקשות של הרבנות הצבאית, העוסקת בזיהוי החללים.

ואכן, עושה רושם שהמבצע בעזה העמיד את הציבור החרדי במצב הפוך לחלוטין מזה שבו היה בשנה האחרונה. לפני ימים אחדים, כשחייל מילואים שהגיע להתפלל עם ילדיו בבית כנסת בבית שמש הותקף על ידי קיצונים חרדים ושמשות רכבו נופצו, הביעה ההנהגה החרדית זעזוע מהמעשה, ולא בחלה במילים בוטות כדי להוקיע את התוקפים. "זה מעשה טרור, וצריך לטפל במי שעשה זאת כמו שמטפלים בטרוריסטים", אמר יו"ר ש"ס אריה דרעי. "יד שהורמה על חייל צריכה להיגדע". ואילו ח"כ יעקב ליצמן טען כי "אין אדם שפוי שלא מגנה תקיפה של חייל צה"ל. זה מעשה חמור, פשע ציבורי, עוול נורא". רק כמה חודשים קודם לכן, כשחיילים חרדים הותקפו בבני ברק ובמאה שערים, היפנו המנהיגים החרדים את האשמה אל בנט ולפיד, ש"ליבו את היצרים בחוק הגיוס". 

אין אדם שפוי שלא מגנה תקיפה של חייל צה"ל \ צילום: קונטקט

ההתגייסות

עוד אינדיקציה לשינוי שעובר העולם החרדי בעקבות המלחמה היא ביטול החופשה מהלימודים בחלק מהישיבות או דחייתה עד להתבהרות המצב הביטחוני. בעולם החרדי רואים בביטול החופשה מהלימודים, המכונה חופשת "בין הזמנים", צעד חריג. "זו החלטה דרמטית מאוד", מסביר רוזנשטיין. "חופשת 'בין הזמנים' נועדה לצבירת כוח ללימוד התורה לכל השנה. ביטולה עלול לשבש את כל השנה כולה. זו לא החלטה שהתקבלה באלתור. היו דיונים רבים, ראשי הישיבות הכי חשובות התכנסו לדון כיצד זה ישפיע על הלומדים, ומצד שני, ברור שאי אפשר לא לקחת חלק במה שקורה מסביבנו. הציבור לא היה מבין איך תלמידי הישיבות יוצאים לחופשה, בזמן שבעזה נהרגים חיילים".

גם בעיתונות החרדית, זו שנהגה לתקוף מדי יום את הממשלה ואת צה"ל, אפשר להבחין בשינוי. בצעד תקדימי הציג העיתון החרדי "משפחה" את שמם ותמונותיהם של כל חיילי צה"ל שנפלו בלחימה. עורך העיתון, יוסי אליטוב, מסביר ש"לאורך שנים היה הסכם בלתי כתוב בין החרדיוּת והישראליוּת, שקבע שאנחנו שני חצאים של תמונה אחת - וכשיוצאים למלחמה, הצד החרדי משתתף באמצעות לימוד התורה, תפילות ומעשים טובים. בשנתיים האחרונות, בגלל המתח שהתפרץ בין הממשלה לציבור החרדי, יש לא מעט אנשים שלקחו את ההתעמרות של הממשלה בציבור החרדי למקום רחוק. חשבנו שדווקא בגלל ההתנהגות הזאת של הממשלה יש מקום לבוא ולהזכיר לציבור, שאחרי הכל נשארנו שני חלקים של אותה תמונה. שהחיילים הללו הם הגיבורים שלנו. זה נעשה ממקום של חוזק ולא ממקום של חולשה.

"בחלק מהציבור החרדי חוששים שאם החרדים ייחשפו לאתוס של הגבורה, זה יביא בסופו של דבר לתהליך של גיוס לצה"ל או להתרחקות מהישיבות. זה הסיבה שחלק גדול מכלי התקשורת החרדיים נמנעים מהצגת הסיפורים. אבל אנחנו חשבנו שדווקא היום, למרות ההצקות התקציביות וההשפלות מצד השלטונות, החברה החרדית נמצאת במקום הכי יציב מבחינת החוסן הפנימי. הצעירים החרדים של היום, שנמצאים בישיבות, לא נמצאים שם מחוסר אלטרנטיבה או בגלל שהם לא יודעים שיש חיים אחרים; להפך, הם מבינים שהעובדה שחיילים בני עמם נלחמים כעת בצבא וחלקם נופלים והופכים לקדושים, מחייבת אותם יותר להיות בישיבות".

גם באתרי האינטרנט החרדיים אפשר להבחין ברוחות של שינוי. כל כניסה לאתר "כיכר השבת" מלוּוה בבאנר ענק, שבו נראות תמונות של חיילים בשדה הקרב תחת הכיתוב "מצדיעים לחיילי צה"ל החרדים" ו"יחד בכוילל, יחד בחזית". מדובר בקמפיין הקורא לציבור החרדי לתמוך ולתרום לגדוד הנח"ל החרדי המושמץ. באתר המתחרה, "בחדרי חרדים", עלה פרסום על כך ש"מתארגנת קבוצה רצינית של אברכים להתנדב למילואים".

"לאור העובדה שאתרי האינטרנט החרדיים הם כלי מדיה חרדיים חזקים ומשפיעים ביותר, מאוד הפתיע אותי שלא קיבלנו תגובות שליליות", אומר מאיר גל, הבעלים של "בחדרי חרדים". "לא השמיצו אותנו, לא היו טוקבקים ארסיים, זה התקבל בשקט ובקונצנזוס מעניין. כנראה כאשר התותחים רועמים, המוזות שותקות".

גל מצביע על כך שרק לפני שלושה חודשים התנהל במלוא עוזו בקרב הציבור החרדי קמפיין החרד"קים (ראשי תיבות של חרדים קלי דעת - 

כינוים של חרדים המתגייסים לצה"ל), וחרדים לובשי מדים, שנכנסו לבתי הכנסת, קיבלו מכות. "בעבר, לא רק שאתרי האינטרנט החרדיים לא היו מפרסמים פרסומות כאלו, אלא שבכלל לא היתה מתארגנת יוזמה כזו. אולי משהו משתנה מתחת לפני השטח, והמלחמה ריככה את העניין. ואולי זה רק מוכיח שהציבור החרדי מורכב מהרבה יותר סוגים וצבעים ממה שהחילונים רואים". 

ההזדהות עם תושבי הדרום וצה"ל לא נשארה מנת חלקם של כלי התקשורת החרדיים והרבנים. גם בציבור החרדי היו אינספור יוזמות פרטיות והתארגנויות של עמותות לתרום לחיילי צה"ל אוכל, מוצרי היגיינה וכל דבר שיכול לסייע להם. יוסי וינרייך, חסיד גור, מספר על התגייסות פרטית שלו לטובת החיילים: "יש לי חבר בבני ברק, שהבן שלו מפקד פלוגת שריון, והם יושבים בכרם שלום. הוא אמר שהם צריכים קצת פריטי לבוש ומוצרי היגיינה. פניתי לכמה חברות, שתרמו כל מה שצריך, עד שהגענו למצב שנזקקנו למשאית. באנו לשטח, החיילים היו בעזה, אבל אירגַנו להם את כל מה שצריך בתוך הבסיס, ואנחנו יודעים שאחרי שבוע הם חזרו לבסיס והתרגשו עד השמיים".

וינרייך מודה שבמוחו חלפה המחשבה על היחס הבעייתי שבין הצבא והחרדיות, "אבל זה לא שהמעשה הזה הפך אותי לציוני יותר או פחות. יש מלחמה - כל אחד נותן את החלק שלו. בתפילה, בלימוד תורה או בחסד. הם נלחמים בשבילנו, ואנחנו נותנים את התמורה. יש התקרבות. טרמפיסט חילוני שלקחתי ברכב הודה לי על שאנחנו יושבים ולומדים תורה. שזה החלק שלנו. יש אנשים שמבינים את זה".

לדברי אריה דרעי, ההירתמות של החברה החרדית נמצאת בשיאה. "בשכונת הר נוף, שבה אני מתגורר, יש בתי כנסת ליטאיים, חסידיים, ספרדיים, מכל הסוגים והזרמים. בכל בית כנסת שבו התפללתי בחודש האחרון לא היה מניין אחד שלא סיימו את התפילה עם פרקי תהילים או תפילה 'אחינו כל בית ישראל', בגלל המצב ושלומם של החיילים. מתי קרה שביטלו את חופשת הקיץ בישיבות?! דווקא בציבור החילוני ממשיכים את החיים כרגיל. תלך לשדה התעופה - מישהו ביטל את החופשה? בתי הקפה, הקניונים - הכל מלא.

"בציבור החרדי נכנסה תחושה אחרת לגמרי, של ביטול חופשות, של קריאת תהילים. היתה הוראה שאסור לעשות תפילות המוניות, ובכל זאת עשינו עם הרבנים. אין ספק שמאז חטיפת שלושת הנערים יש התלכדות של כל הציבור. אסור לשכוח שחלק גדול מהציבור החרדי שלנו, שפעם לא היה במלחמה, נמצא בחזית. זה אופקים, אשדוד, נתיבות. בכל הדרום יש מאות משפחות חרדיות בקו האש. איך לא יזדהו?"

יד שהורמה על חייל צריכה להיגדע \ צילום: גדעון מרקוביץ'

הביקורת

לא כולם בתוך הציבור החרדי רואים כך את הדברים. ליו"ר זק"א, יהודה משי זהב, יש דווקא ביקורת חריפה על התנהלות ההנהגה החרדית במהלך המלחמה. "איך קורה שבבית שמש אברך תקף חייל, והאברך הזה לא מוקע מחוץ לקהילה?" שאל משי זהב בראיון לגל"צ השבוע. "איך ילדיו לא מוצאים מחוץ למסגרות? איך זה שאף רב, אף מנהיג פוליטי, לא הלך לבקר פצועים במשך שלושה שבועות? איך זה שמלבד שני רבנים, לא הלכו לנחם בשבעה על חיילים שנהרגו? ראינו שכשהציבור החרדי רוצה, הוא יכול למלא את הרחובות במסות. כשהציבור החרדי רוצה להתגייס, הוא מתגייס בהמוניו. מדובר על ילדים שלנו, שמסרו נפשם למען עם ישראל. בהלוויה של הדר גולדין היו 15 אלף איש, לא היה 'שחור' אחד. כשאנחנו רוצים אנחנו יודעים למלא בשחור".

משי זהב סיפר כי היה בשבת בדרום, עם מתנדבים, ובקריאת התורה בתפילה ביקש מהרב שיעשה "מי שבירך" לחיילי צה"ל. "התעורר על זה ויכוח, ובסוף, בתוך 'מי שבירך' על חולים, עשו גם לחיילים. או שהמחותנת שלי שמה על הדלת מודעה שהיא אוספת מצרכים עבור חיילים, ורב השכונה, שמקבל כסף מהמדינה, שלח לה מסר ש'זה לא לרוח השכונה' ושתוריד את זה". 

הביקורת של משי זהב לא התקבלה בהבנה בציבור החרדי. מצד אחד, היו מי ששלפו דוגמאות נגדיות של התגייסות חרדית למען צה"ל ותמונות של רבנים שמבקרים פצועים. מהצד השני, בדיונים מחתרתיים בקבוצות הווטסאפ של מובילי דעת קהל בעולם החרדי, באה לידי ביטוי הדעה המכונה "ההשקפה החרדית הטהורה": התנגדות חד־משמעית לצה"ל ולגיוס ותמיכה בהגבהת החומות בין החרדים לחילונים.

את ההשקפה הזאת מבטא אברהם קרויזר, יועץ אסטרטגי שמוצא עצמו לא פעם בתפקיד המגשר בין חרדים וחילונים, ואף משמש יועצו של ראש עיריית ירושלים לענייני חרדים. "מבחינת החרדים, ממשלת השמד היא עדיין ממשלת שמד", הוא אומר. "צריך להבדיל בין תפילה לשלום החיילים, והעובדה שהחללים הם קדושי עליון, בדרגת הקדושה הגבוהה ביותר, לבין המחלוקת האידיאולוגית - התהום שפעורה בינינו לבינם, בין החרדים לבין החילונים, ובמיוחד בין החרדים לבין הדתיים לאומיים, שזה מאבק שרק עומד להחריף". 

דבריו החריפים של קרויזר מפתיעים שכן הוא לא נחשב לחרדי קיצוני במיוחד, אלא לאדם מתון, המכיר את העולם החילוני ועובד איתו מדי יום. "ההתייחסות לקדושת חיי אדם כערך עליון נכונה ביחס לחיילים שמוסרים את נפשם, ולכן הציבור החרדי מגלה אמפתיה ותפילות. בנוסף, יש שותפות גורל וחשש ממצב שבו לא יהיה אפשר לקיים תורה ומצוות בארץ ישראל בגלל המצב הביטחוני. זה הכל. 

"גם בתקופת מלחמת יום כיפור ביטלו את חופשת 'בין הזמנים', זה לא משהו חדש. גם במלחמת ששת הימים החרדים מילאו חסד, תפילות, הכינו קברים והיו שותפים מלאים לחרדות ולהפגזות בירושלים. אין שום שינוי. יש גלים, ואיתם הרסס שהם מייצרים. מה שהשתנה זה דברים אחרים. כמו שבמלחמה הקודמת לא היתה כיפת ברזל והיום יש. או שפעם לא היה ווטסאפ, והיום השיח יותר מהיר. פעם חרדים וחילונים היו צריכים להיתקע במקלט כדי לחוות דברים יחד, והיום פותחים קבוצת ווטסאפ, אז אנחנו מחליפים דעות בזמן אמת".

"המלחמה לא עשתה לנו שום דבר מבחינת השותפות שלנו בצה"ל", מסכים קובי רוזנשטיין, המקורב לרב שטיינמן. "הצבא רואה בעצמו כור ההיתוך של החברה הישראלית, כלומר, רוצים להפוך אותנו למשהו אחר ממה שאנחנו. אנחנו מזדהים עם החיילים, עם הכאב, עם הפצועים, עם משפחות ההרוגים. ליבנו איתם. אנחנו משתתפים בהלוויות, מבקרים בבתי חולים. אבל מבחינתנו, צה"ל כצבא של מדינת ישראל מנסה לחסל את עולם התורה ולחסל אותנו כיהודים חרדים. ההתקרבות הזאת מסוכנת לנו. אני לא רוצה שהבן שלי, או אף נער חרדי, ילך לצבא. והמלחמה לא שינתה את המצב, היא רק עצרה את הסחף של החוקים במושב הקיץ נגד הציבור החרדי והתורה".

מקורב אחר של הרב שטיינמן מסביר: "הציבור החרדי אינו בוגד באמונתו. מדינת ישראל בוגדת בחוקי השם. גם לנו יש מה לתקן, אבל ההתבוללות הישראלית הפכה את הארץ למקום מסוכן, וזה לא עומד בסתירה לכך שכולם מתאחדים בתפילה כשיהודים בסכנה. להרבות בתורה שמגינה זו חובתנו.

"מגעילה אותי הדמגוגיה על האימהות שלא ישנות מדאגה לילדיהן. כשהילדים שלהן הסתובבו באזרחות, עם האלכוהול והסכינאות, הן ישנו טוב. די עם השנאה. עולם התורה בתפילותיו ובתורתו מציל את המדינה מפשע החילוניות הכופרת המאורגנת, שהחילונים הפרטיים הם קורבנותיה".

   

  

לפני - "יתד נאמן" 17.12.14                                      אחרי - "יתד נאמן" 1.8.14.

שאלת הגיוס

פעולות ההתנדבות, ביטול החופשות והתפילות המוגברות לא מצליחים למנוע את נקודת החיכוך הרגישה והנפיצה ביותר בכל הקשור למלחמה והחרדים - שאלת השירות הצבאי. במהלך ימי הלחימה עלתה הסוגיה לדיון ציבורי בנקודות שיא רגישות במיוחד, דוגמת הלווייתו של הדר גולדין ז"ל. האב, שמחה גולדין, אמר בהלוויה: "הדר לקח את הפסוק 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תצליח את דרכך ואז תשכיל'. הפסוק הזה, שהיום אלפי אנשים מנסים לקיימו בגופם בניתוק מתורת הלחימה היהודית, הוא הציווי של הקדוש ברוך הוא ליהושע, הלוחם היהודי המובהק, שר הצבא שכבש והנחיל. אחיי הלומדים, בשמו של הדר אני משביעכם, אם אתם רוצים חלק בו, עשו כמעשיו. קחו את ספר התורה הזה עימכם יומם ולילה והיו ללוחמים יהודים".

בציבור החרדי לא יכלו להתעמת בפומבי עם אב שכול, אך יש מי שהביע כעס על הדברים. "אחרי המלחמה יהיה לנו מה לומר למי שמנצל שכול אישי כדי להציף אג'נדה", אומר קרויזר. "הוא לא יכול לקרוא לי להתגייס בשם הבן שלו. הבן שלו היה אמיץ ורצה לחיות, הוא מת קדוש אבל חי חיים בדרך מוטעית, באג'נדה עם חורים, שיש לאלוקים הרבה כעס עליה. נכון שכעת אלו דעות שאסור להשמיע בקול, כי אנחנו מצויים בשעת חיבוק ודמעה, ובאמת, אין מחיר לכאבם של הורים. גם אם הוא אבא אתאיסט שקובר את בנו, אין מחיר לכאב, לשכול. אין תרופה לזה מעבר לחיבוק. אבל בהיבטים האידיאולוגיים, החרדים צריכים לעשות מה שמוטל עליהם לעשות: לשבת, ללמוד תורה ולהמשיך במסורת היהודית".

ח"כ אלעזר שטרן (התנועה) לא מתרגש מהעמידה של הציבור החרדי מאחורי צה"ל. "הם לא יודעים מה זה דאגה לילד", הוא קובע. "הם לא מבינים מה זה, וזה לב העניין. בחברה הישראלית, גם ללא־קרבי יש קרובי משפחה שנקראו למילואים, ואולי הוא אפילו שם, בשטחי הכינוס המסוכנים. יש הבדל בין 'אני דואג לעם ישראל' לבין לחיות את החשש מהדפיקה בדלת. כשאין את הדאגות האלה, אז יש בעיה של ערבות הדדית באמת, של הבנה. אי אפשר לומר ש'למות באוהלה של תורה זה כמו למות'". 

"כמה חיילים באמת מסכנים את חייהם?" מגיב קרויזר בכעס. "יש חילוני שרצה לצאת למסעדה וביטל כי הוא מכיר בן של שכן שנמצא בעזה? החרדים, במסגרת תפקידם, מבטלים את החופש ונשארים ללמוד, כי זה התפקיד שלהם. מבחינתי, כל חרדי שנמצא בצבא זו טרגדיה, זה לא התפקיד שלו. יש חלוקת משימות: כמו שיש קרביים ויש תומכי לחימה, ככה יש לומדי תורה. אותם חרדים שיושבים ולומדים ועוסקים בתורה נמצאים במאמץ כפול - יותר תפילות, יותר לימוד ויותר רוחניות, כדי להוסיף לחוסן הרוחני של עם ישראל".

האלוף (מיל') יעקב עמידרור, שהיה היועץ לביטחון לאומי וכיום חבר במרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר־אילן, טוען כי מדובר בסוגיה שתלווה אותנו הרבה אחרי המלחמה. "לאורך זמן, שום חברה לא יכולה לשאת מצב שבו עול הכלכלה והשירות הצבאי, וגם סכנת חיים, נופלים על קבוצה אחת, בעוד קבוצה אחרת רק נהנית ממנעמי המדינה. אם מישהו לא רוצה להכיר במדינה, כמו נטורי קרתא, אני יכול לא לאהוב אותו, אבל אני מבין. הם לא רוצים כלום מהמדינה וגם לא תורמים כלום.

"החרדים האחרים רוצים לקבל את ההטבות, אבל לא את התשלום עבורן. הם משוכנעים שלימוד התורה הוא התשלום, שזה שווה ערך. זה בסדר מבחינתם, אבל זה לא משכנע אף אחד מהאחרים. זה מאוד בולט כשמדובר בתשלום של החיים".

עמידרור אמר במפגש עם צעירים חרדים, כי גיוס חרדים לצה"ל היה מייתר את גיוס המילואים במבצע "צוק איתן". דבריו הביאו לתגובה חריפה מצד השדרן דודי שוומנפלד מרדיו "קול ברמה", שנחשב לנתן זהבי של הציבור החרדי, שכתב בדיון קבוצתי בווטסאפ: "לוחמיו של עמידרור כבר הרגו ב"ה כאלף ילדים ונשים ללא עזרתם של החרדים המשתמטים, ובעזרת 'צור ישראל וגואלו שיברך את מדינת ישראל' ימשיכו כוחותיו של עמידרור להרוג באויביהם אנשים, נשים וטף. העורף ימשיך לספוג טילים מדן ועד באר שבע, חייליו של עמידרור ימשיכו להקריב חייהם על מזבח עמרי, אריק ובעיקר גלעד שרון. החרדים לא היו ולא יהיו חלק במרחץ הדמים האיום והנורא הזה.

"החרדים, שלאחרונה לוקחים חלק, עושים זאת כאזרחים הגונים ולא כאידיאולוגיה. יש הפרדה ומנהרה עמוקה ואידיאולוגית בין החרדים לדתיים לאומים, שגם דם חיילים קדושים ודמעות אבותיהם לא יטשטש זאת. לכל אחד בחירה, ומי שבחר בטוב למות בעד ארצנו, בחר זאת לעצמו. איני מכיר רב חרדי שכפה על מאן דהו למסור את נפשו על קדושת המולדת, הדגל והלפיד". 

מה הלאה?

השאלה הגדולה היא מה יקרה ביום שאחרי המלחמה. האם סופת האחדות וההירתמות של החרדים תימשך, או שהמאבקים הצפויים בכנסת סביב סוגיות דת ומדינה יגרמו להעמקת השסעים. "הסולידריות שלנו כיהודים תלך ותגבר", אומר יוסי אליטוב. "זמנים של מלחמה ושכול מחזקים את הערבות. אבל מי שחושב שבחור ישיבה יסגור את דפי הגמרא וילך לצבא, משלה את עצמו. הקיצוצים התקציביים והקושי שיש לכל ראש ישיבה להחזיק את הישיבה שלו רק מחזקים אצל הלומדים עוד יותר את האמונה בדרך. בסופו של דבר יקרה תהליך אחר: אלה שמחויבים לתורה יישארו בישיבות, וצעירים שלא מוצאים עצמם ובוחרים להסתובב ברחובות ישתלבו בצבא".

רוזנשטיין נשמע פסימי יותר. "אין ישראליות ואין 'ביחד'. להפך, עכשיו ראשי הציבור החרדי צריכים לדאוג יותר שאף בחור לא ירצה ללכת לצבא, כי הצבא רוצה לעשות אותך חילוני. למרות ההזדהות עם החיילים והחללים כרגע, עדיין אסור להתקרב לצבא".

אריה דרעי טוען כי "המלחמה וחטיפת שלושת הנערים איזנו במקצת את התחושות שגרמו הסנקציות הפליליות בחוק הגיוס. זה מרכך את היחס של הציבור החרדי, הם מרגישים יותר על בשרם מהו הצבא, ומרגישים שהחיילים נלחמים בשביל הבית שלהם. זה כן ישפיע והיחס יהיה אחר. לא יהיה גיוס המוני, אבל הצבא קיבל ערך אחר". 

"עדיין אסור להתקרב לצבא" \ צילום: דודי ועקנין

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו