אל חמ"ל השניצלים של כפר מימון הגיעה ביום ראשון בבוקר בקשה דחופה: לוחמים שמאסו בחמגשית הצה"לית מפנטזים על 120 מנות בשטחי הכינוס. רוצים קצת טעם של בית, ומה אמהי יותר מצלחת חריימה מתובלת כהלכה, מעשה ידי נשות המושב. אפילו אוכלי התמרים בחמאס היו עוזבים הכל ורצים מייד לנגב את הרוטב.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
חווה כחלון (62), מתאמת ההזמנות, הפעילה מייד אזעקת "גמבה אדומה" ובישרה בקול רם על "הזמנה חדשה לבחורים". בתוך שניות נדרך האולם: פס ייצור מאולתר הוקם על השולחנות הארוכים, וכל מתנדבת תרמה יד בוטחת להוצאת המנה האולטימטיבית. מקץ חצי שעה עשה המשלוח את דרכו אל היעד.
ארבעה שבועות תמימים, מאז תחילת מבצע "צוק איתן" בעזה, משמש כפר מימון בית הארחה מאולתר לחיילים, סביב השעון. כל תושבי המושב, 250 משפחות, נרתמו להפוך את הכפר ל"בית חייל" אחד גדול, שתכליתו להקל ככל האפשר על לובשי המדים. הם מכבסים לחיילים את בגדיהם; מעמידים לשימושם את מקלחותיהם הביתיות; מבשלים להם מאכלים כיד המאסטר שף; מלינים אותם באולם "בית העם" ובמיטות הילדים בבתים הפרטיים; דואגים לספק להם לבנים להחלפה ומוצרי טואלטיקה; ומעל הכל - מציעים להם חיבוק משפחתי חם, תחושה עוטפת של בית. אהבת חינם, שעליה דיברו כאן שוב ושוב בשבועות האחרונים.
זה התחיל ביוזמה מקומית קטנה, עם קבוצת ווטסאפ מאולתרת והרבה רצון טוב, והתגלגל לכדי תאגיד סיוע בסדר גודל עוצבתי כמעט, בשיתוף מלא עם היישוב הקהילתי הצמוד תושייה. הם מפעילים חפ"ק פעיל, פסי ייצור ומנגנון משומן של גיוס תרומות ומתנדבים. בכל יום מסופקים צורכיהם של לא פחות מ־1,500 חיילים, בשיתוף פעולה עם מפקדי היחידות.
מרכז הפיס בכפר מימון נראה השבוע כמו הכלאה של אולם חתונות, סופר־פארם, בזאר בגדים ושוק ירקות. על הדלת נתלה שלט: "חייל/ת יקר/ה! מחכים לכם תמיד בשמחה ואהבה". בפינה הימנית של האולם הוצבו דוכנים עמוסי סבונים, דאודורנטים, משחות שיניים וקצף גילוח, ולצידם דוכני גופיות, תחתונים, חולצות, כיפות וספרי קודש ("תהילים מצילים"). במרכז האולם נמתחו שורות ארוכות של שולחנות עמוסי כל טוב הדרוש לארוחת מלכים זריזה. בחדר אחורי אוחסנו ארגזי עגבניות, בצלים ריחניים, מנגו ולימונים מתפקעים מרוב מיץ, משוועים לתבל עוד סלט קצוץ דק־דק "לבנים של כולנו".
כל המוצרים לנטילה חופשית, בלי תשלום ובלי שאלות. הכל ממומן מכספי תרומות. "אנשים נדיבים ונציגים של מפעלים מתקשרים אלינו בלי סוף", מספר אוריאל נחום (42) מראשי הפרויקט בכפר מימון. "שואלים מה החיילים צריכים, ואומרים: תרכשו בשבילם את זה, על חשבוננו. שלשום מישהו הוציא מכיסו הפרטי 14 אלף שקל על חולצות נקיות. קנינו את החולצות והעברנו אותן ליחידות על הגבול".
נלחמים לזכרו של אבא
חנה אסנפי (38) מתרוצצת סביב השולחנות ומדרבנת את החיילים לטעום "עוד ביס קטן" ממנת האפונה והגזר. היא נושאת בליבה חשבון פרטי כואב עם העיר עזה. בתחילת 1983, בשיא המתיחות סביב מלחמת לבנון הראשונה, נרצח אביה, היהלומן שלמה אביגזס ז"ל, מיריות מחבלים שארבו לו בעזה.
"באותם ימים היה מקובל שישראלים מסתובבים שם חופשי, ואבא, שבנה אז את הבית שלנו בנתיבות, יצא לקנות ברזל מסוחרים עזתים. הרוצחים, כנראה מהג'יהאד האיסלאמי, חיכו לו משני צידי הרחוב וירו בו כשיצא מאחת החנויות".
חנה היתה בת 6, תלמידת כיתה א', כשהבשורה המרה היכתה במשפחתה. מאז הפצע מסרב להגליד, "למרות שאין לי יותר מדי זיכרונות ממנו". היא חושקת שפתיים ומציגה תמונה נושנה של אביה בשחור־לבן. "רצחו אותו כשהיה בן 42 בסך הכל. אחד המקרים הראשונים בעזה של רצח יהודי רק בגלל שהוא יהודי".
אביה שירת בצבא כשריונר, ולכן התרגשה במיוחד כשטיפלה בחיילים מיחידות שריון. "שאלתי אותם המון שאלות. זה הצורך הפנימי שלי, להרגיש שאני בתוך הרצועה איתם. לסגור מעגל. במלחמה הזאת חזרתי להיות הילדה הקטנה שלקחו לה את אבא. פתאום העיר הארורה מתקרבת אלי מחדש. הכל עולה לי".
רצועת עזה חטפה מכות קשות במלחמה. מבחינתך זו נקמה?
"כן, ואני בטוחה שגם אבא שלי היה רואה את זה ככה. כשהייתי ילדה, תמיד הייתי צריכה להסביר שעזה היא עיר של טרור ושל שנאה עיוורת ליהודים. אף אחד לא הקשיב לי. היום כל העולם כבר יודע שזאת עיר בלי רחמים".
כבר 15 שנים שהיא בכפר מימון. אם לחמישה, מורה במקצועה. את השירות הלאומי עשתה בגוש קטיף, ואף התגוררה תקופה קצרה ביישוב נווה דקלים, שנים אחדות לפני ההתנתקות.
החיילים שאירחת יודעים על הביוגרפיה שלך?
"לא לכולם סיפרתי. בשבוע שעבר באו כמה שריונרים והתקלחו אצלי בבית. אחר כך ישבתי לדבר איתם, והתברר שאחד מהם הוא חייל בודד מאוקראינה, ושני האחרים, משדרות ומכפר סבא, גדלו בלי אבא. זה היה צירוף מקרים מדהים. דיברנו שעות. סיפרתי להם על אבא שלי, והם אמרו שהם מרגישים שהם נלחמים לזכרו. זה היה מצמרר".
15 מגשים של שקשוקה
כפר מימון, שהוקם ב־1959 על ידי אנשי הפועל המזרחי ובני עקיבא, שייך למועצה האזורית שדות נגב, שכיכבה ללא הרף בהתרעות פיקוד העורף. אם מתעלמים לרגע מההגדרה הטעונה "יישוב בעוטף עזה" (כאן החיים תלויים במרווח ריצה של 15 שניות), המושב מגשים את חלום הבורגנות הישראלי: גג רעפים אדום, גינה רחבה מאחורי כל וילה, שלט עץ בכניסה ושלווה פסטורלית, שמפתה לגדל בה ילדים קטנים.
אזעקות הן פסקול רווח בכפר, והשבוע הן עבדו שעות נוספות. למרבה המזל, בכל 14 שנות הקסאמים והגראדים לא היו כאן פגיעות, למעט רקטה שנפלה פעם בשטח חקלאי מרוחק ורסיסים ממנה חדרו קיר בית בשעה שיושביו שהו בממ"ד. במלחמה הנוכחית נפלה רקטה בצד הכביש בפאתי היישוב, אך באורח נס לא התפוצצה. "כבר התרגלנו לחיות ככה, אף אחד לא מתרגש", מסכם אוריאל.
ברחוב הראשי, שני בתי כנסת מתגבהים בהרמוניה זה כנגד זה, אחד לאשכנזים ואחד לספרדים. ביישוב פועלת ישיבה תיכונית שממוגנת עד קצות חלונותיה, והתושבים מתפרנסים ממחלבת עזים, מהלולים הרעשניים, מחקלאות אורגנית וממטעי הדרים ותאנים לייצוא.
אוריאל מספר שבית על קרקע של 200 מ"ר במושב עולה כ־1.6 מיליון שקלים. "לאחרונה הוצאנו למכירה 79 מגרשים, והיתה עליהם התנפלות של יותר מ־400 נרשמים - בעיקר זוגות צעירים, כי יצא לנו שם של קהילה שורשית וטובה, עם חינוך מצוין".
תמירה ודניאל קורקוס היו מחלוצי הרעיון לרתום את משאבי המושב לטובת החיילים. תמירה (48), מורה במקצועה, השיקה את "סיירת המרק", כהגדרתה, עוד במבצע "עופרת יצוקה" בחורף 2008, ואחר כך נרתמה גם ב"עמוד ענן".
"נוצרים כאן קשרים מיוחדים עם החיילים", היא מספרת. "אחד הגולנצ'יקים התקשר אלי לפני שבוע ואמר: 'אני מגיע עוד עשר דקות'. ככה, בטבעיות, בלי שאלות מיותרות. כשהוא נכנס, אחרי כמה ימים בשטח, הוא אמר מייד: 'איזה כיף לחזור הביתה!'"
מה החיילים הכי אוהבים לאכול?
"הסדירניקים אוהבים הכל - והרבה. בעיקר שניצלים. המילואימניקים קצת יותר אנינים".
מושיקו (29) מחצור הגלילית משמש בימי רגיעה שף ברשת מלונות ידועה. עכשיו הוא במילואים, ביחידה של חיל ההנדסה, ומתרשם מרמת האוכל המבושל שהכינו נשות כפר מימון. "קיבלנו אוכל ביתי פשוט ומצוין. חמין, דגים, תפוחי אדמה, מוקפץ. אני רק יכול ללמוד מהן. הייתי מעביר אותן בכיף שלב ב'מאסטר שף'".
אחרי המלחמה יהיה תורך לבשל להן.
"בשמחה רבה. כשייגמר הבלאגן יגיע לכל התושבים כאן להירגע ולאכול משהו, והפעם אני אכין".
עוד אנחנו מדברים, ויחידת שריון מתקשרת לבקש באגטים עם פרגיות ושניצלים. חווה כחלון פוקדת להוסיף גם כמה סנדוויצ'ים צמחוניים, "כי לא כולם אוכלים שם בשר, המסכנים". לחמ"ל מגיעה עוד הזמנה ל־15 מגשי שקשוקה, עבור לוחמי יחידה על גבול הרצועה. "לא כל החיילים יכולים להגיע אלינו, אז אנחנו מגיעות אליהם. דוקטור שקשוקה יכול ללמוד אצלנו איך מתקתקים ביצים ועגבניות בכלום זמן".
משאית לבנה עוצרת בחריקת בלמים, לפרוק אלף אריזות מבהיקות של תחתוני בוקסר. הניסיון שנצבר כאן בשבועות שחלפו לימד שהלוחמים המסוקסים לא מעוניינים בתחתוני טנגה אלא רק בגיזרה המאווררת יותר. למשלוח הפעם נוספו כמה חבילות של לבני נשים, "כי גם לחיילות בשטח מגיע להתרענן".
מושיקו המילואימניק מתארח בבית במושב \ צילום: יהושוע יוסף
מיזוג אוויר במקום יתושים
חגית נשרי (45), מורה לחינוך מיוחד ואם לשבעה, היא האחראית הראשית על תחום הכביסות. כבר בתחילת המתיחות נסעה ברכבה לשטחי הכינוס, ונטלה מהחיילים בגדים מלוכלכים ששיוועו לכביסה. "הכנו שלט גדול ומקושט: 'המכבסה הניידת של כפר מימון', ופשוט אספנו שקיות של בגדים. החיילים התביישו בהתחלה להטריח אותנו, אבל בהמשך כבר התרגלו ומסרו לנו בגדים בשמחה. אתה לא מבין איזה לכלוך זה. כאילו שפכו עליהם שמן מעורב בזפת.
"את כל השקיות פיזרנו בין התושבים, וכל אחד כיבס משהו. אחר כך נסענו והחזרנו הכל לחיילים. הם לא האמינו. המכונה הפרטית שלי בבית עבדה ברציפות ימים שלמים, עד שקרסה. מפתח שנפל מכיס של חייל תקע את התוף. הזעקתי טכנאי שיתקן במהירות. באחד הימים גיליתי במייבש ספר תהילים קטן, שהיה בסרבל של שריונר. מאוד התרגשתי להחזיר לו את זה".
כל כך הרבה בגדים, איך לא מתבלבלים מה שייך למי?
"כל מכונה עובדת על שקית בגדים של חייל אחד, לפעמים רק ארבעה או חמישה פריטי לבוש. למעשה, כל חייל מקבל כביסה פרטית. היו חבר'ה במושב שצילמו את הבגדים, רשמו כל בגד על דף, וכך ידעו להחזיר במדויק. היו כמה בנות שישבו ותפרו חורים בסרבלים ובמדים שנקרעו. החיילים היו בהלם מזה".
אתם מוציאים גם לא מעט כסף מכיסכם הפרטי.
"אנחנו לא מתלוננים. מקבלים את המחיר הזה באהבה. נקווה שהמלחמה באמת נגמרת כי אף אחד מאיתנו הוא לא בן עשירים".
האולם הראשי ב"בית העם" הוסב לחדר שינה המוני, עם עשרות מיטות צבאיות, מזגן, כיבוד בכמויות מסחריות ומשחקי שש־בש, קלפים ומונופול. "אף פעם אי אפשר לדעת מתי עוד חיילים יגיעו", מסבירה חווה כחלון. "שלשום הגיעה אלינו קבוצה ב־2:30 לפנות בוקר, ומייד הכנו להם חביתות עם פתיתים וסלט. הם היו קרועים מעייפות, הגיעו ישר מהתופת".
עכשיו נמצאת כאן פלוגת מילואים שיצאה מהרצועה. על הקיר נערמו הקיטבגים האישיים, ופה ושם נשמעות נחירות של הישנים.
יקיר (31), נשוי טרי מהרצליה, בילה את חודש הלחימה באוהלים בשטח. הוא וחבריו נכנסו לרצועה בסבבים. "תיקתקנו פעילות בתנאים קשים", הוא אומר במבט עייף. "אכלנו הרבה פודרה ויתושים. כאן קיבלנו סוף סוף מיזוג אוויר, מקלחת ושירותים. אחרי שאתה טוחן שבועות באוהלים, אתה מעריך את האנרגיה הביתית. האכפתיות של התושבים פה מעלה לנו את המורל. קיבלנו שקיות של צ'ופרים, שילדי המושב הצמידו אליהן ברכה אישית: 'תודה רבה שזיכיתם אותנו לטרוח למענכם'. אחד החיילים בפלוגה קיבל פתק שבו כתב ילד חמוד ברוב תמימותו: 'בבקשה, אל תמותו'. החייל לקח את זה איתו בתוך התיק, בתור קמע. יש תחושה שהם שומרים עלינו, ואנחנו עליהם".
תשמרו איתם על קשר גם אחרי המבצע?
"סגרתי כבר עם אשתי שנבוא לפה בשבת אחרי המלחמה, הפעם לנופש".
תמונה אופיינית באולם "בית העם". הוסב לחדר שינה המוני \ צילום: יהושוע יוסף
החייל שניגן לכולם בגיטרה
הלחימה בעזה גבתה את חייהם של שני חיילים שהתארחו כאן: דניאל מרש (22) ז"ל ונועם רוזנטל (20) ז"ל, חובשים קרביים שנהרגו מפגיעת הפצמ"ר בגבול הרצועה. כמעט כל טלפון נייד במושב אוצר את התמונה שצולמה לפני האסון, ובה מונצח דניאל ז"ל מנגן בגיטרה ושר לנוכחים במרכז הפיס.
"ביום שלישי ב־1 בלילה הגיעה קבוצה של 12 חיילים והתפזרה בין הבתים", משחזרת מרים, שאירחה את דניאל בביתה ביומיים האחרונים לחייו. "שניים מהם נשארו בלי מקום לישון בו, אז הילדים שלי פינו למענם את החדר. אחד החיילים היה דניאל. הדבר הראשון שהוא אמר לי היה, 'וואו, סוף סוף ארבעה קירות ואין זבובים!' הוא התקלח, ובבוקר ישן חזק מאוד. ממש כאב לי להעיר אותו.
"ביומיים שלו אצלי הוא התחבר מאוד לילדים. בכל רגע ניגש לשאול אם אני צריכה משהו. בחור עדין, יפה, צנוע. דיברנו על התוכניות העתידיות שלו, והוא סיפר שהשתחרר מהשירות הסדיר לפני ארבעה חודשים, ועדיין לא יודע מה הוא רוצה לעשות.
"בערב האחרון הוא נעלם, והשאיר לי מכתב תודה במטבח. היה שם מספר הנייד שלו, אז התקשרתי בדאגה, והוא סיפר לי שלקחו אותם למקום כינוס, ושהם ממתינים להנחיות. אמרתי לו שהוא מוזמן לחזור מתי שירצה.
"בבוקר האסון התקשרתי אליו שוב, והספקתי לדבר איתו קצת. אחרי הצהריים היתה לי הרגשה רעה שמשהו לא טוב קרה. תבין, עברו אצלי בבית המון חיילים, אני לא יכולה לזכור את כולם, אבל עם דניאל נוצר קשר מיוחד. לקח זמן עד שהבנתי שהוא נהרג".
היא פורצת בבכי חרישי קורע לב. בתחילת השבוע נסעה לראשון לציון, לנחם את הוריו האבלים של דניאל ז"ל ולמסור להם את המכתב האחרון שהשאיר בכתב ידו.
אוריאל נחום נסע לביקור ניחומים בבית משפחתו של החייל ההרוג האחר, נועם רוזנטל ז"ל. "זה היה מעמד קשה ומרגש מאוד", הוא אומר. "אבא של נועם חיבק אותי חזק ואמר: 'אני לא יודע איך להודות לכם על שברגעיו האחרונים, נתתם לבן שלי תחושה חמה של בית'. זה שבר לי את הלב".
חגית נשרי עם המכבסה הניידת. "בסרבל של שריונר מצאתי ספר תהילים קטן. מאוד התרגשתי להחזיר לו את זה" \ צילום: יהושוע יוסף
עוגת טנק עשויה מסוכר
המילואימניק איתי (27), מראשון לציון, מנהל בחברת הייטק, נלחם ברצועה ולא התאוורר ימים ארוכים. "החמאסניקים ירו עלינו כל הזמן, פיצמרו אותנו בלי סוף", הוא אומר.
"ההגעה לכאן היא מפלט של שפיות, במיוחד עכשיו, כשהוריי בחו"ל. כאן אני מקבל תחליף של בית". עד עכשיו הוא התקלח עם החברים בשטח, "בצינור השקיה מחובר לעוקב מים שתלינו על עץ". כאן הוא נהנה מניחוח השמפו ומרשה לעצמו לעשות את זה שלוש פעמים ביום. "רק חייל שחזר מהשטח יודע להעריך איזה תענוג זה".
אוריאל נחום נזכר בקבוצת לוחמי גולני שהתארחה במושב לפני שבועיים. "שניים מהם שאלו פתאום אם יש במושב פסנתר. מתברר שהם רצו לנגן, בשביל הנפש, אחרי כל מה שעבר עליהם ברצועה. לקחתי אותם אלי, לפסנתר של הבת שלי. הם ניגנו מדהים, אחד ליווה בגיטרה. אתה מבין? אלה החיבורים שנוצרו פה. ולך תאמין שדווקא גולנצ'יקים".
חווה כחלון מפשפשת בנייד ומציגה בגאווה צילום של עוגת טנק עשויה כולה מסוכר, ששלחה יחידת שריון אסירת תודה לתושבי כפר מימון. כחלון, סבתא לשני נכדים, למדה בשבועות האחרונים לגלגל על הלשון מונחים צבאיים בבקיאות של רמטכ"ל. "אני יודעת מה זה יהל"ם ומה זה עוקץ, אילו גדודים יש, מה הדרגות בצבא. אני מזהה מטוסים באוויר, מבדילה מתי זה מטוס קרב, וגם יודעת להגיד איזה בומים הם של צה"ל ואיזה של המחבלים, יימח שמם".
עד מתי תמשיכו בפעילות?
"אני באמת לא יודעת להגיד. מבחינתנו, כל עוד יש באזור חיילים, אנחנו פה בשבילם".
yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו