בשוק של אקס־אן־פרובאנס הסתובבו אתמול בבוקר כמה פעילים צעירים מקומיים, עם מדבקה של המפלגה הקומוניסטית על החולצה, והסבירו לכל מי שרק רצה לשמוע כי הפלשתינים הם הקורבנות האחרונים של המאה ה־20, וכיצד ישראל לא מוכנה עדיין להעניק עצמאות לאזרחי עזה.
כמה דקות קודם צפיתי במהדורת החדשות של ערוץ החדשות הצרפתי BFMTV, שם הסביר אחד ממנהיגי התנועה האנטי־קפיטליסטית החדשה (NPA) מדוע הוא מרוצה מכך שהשלטונות בצרפת אישרו את קיום ההפגנה הפרו־פלשתינית אתמול בפאריס, ואף הוסיף כי "אנחנו כאן כדי להביע את התמיכה המלאה שלנו במחתרת הפלשתינית, וכדי למחות נגד ממשלת הימין הקיצונית השלטת בישראל".
שום מילה, חלילה, על ההפרה השישית של הפסקת האש מצד חמאס, שום מילה על הירי הנמשך על ישראל, שום מילה על היות חמאס ארגון טרור. לא פלא שגם יהודי צרפת, בדיוק כמו אזרחי ישראל, רוצים שצה"ל יבצע את משימתו עד תום. מה שלא יהיה - העולם יבקר/יקטול/יסלוד/ירדוף את ישראל. אז אם אי אפשר לרצות את העולם - לפחות נרצה אותנו.
שימו לב כיצד לפעילים הפרו־פלשתינים, שהם במקביל גם אנטי־ ישראלים (הם לא יודו בכך), העובדות לא חשובות. ישראל לא שולטת בעזה ואף יצאה ממנה ב־2005 וחמאס מוכר על ידי ממשלות המערב כארגון טרור, אבל עבור השמאל הקיצוני בצרפת בפרט ובאירופה בכלל, שלא מהווה רוב, ישראל הפכה להיות הצרה מספר אחת של העולם.
אין ספק שהשמאל הקיצוני הוא מיעוט, אבל גם הטרוריסטים של חמאס בעזה הם פחות מ־20 אלף. השמאל הקיצוני הפך להיות חמאס של אירופה. חבורה מתועבת, שכביכול נלחמת בימין הקיצוני ובמכחישי השואה, אבל הם לא עדיפים: הם מבחינתי סוג של "מכחישי השואה המודרניים". במסווה של פעילי זכויות אדם הם לא מכירים בזכותה של ישראל להתגונן, שזה רק מסווה לאי ההכרה שלהם בזכותה של ישראל להתקיים. כמה חוצפה צריך כדי לראות בנו האימפריאליסטים האחרונים.
יצאתי מסיבות משפחתיות את גבולות המדינה ל־36 שעות. לא נעים להיות היום ישראלי בחו"ל. יהודי הגולה עשו את הבחירה שלהם בזה שהם ממשיכים לחיות בחו"ל, כי גם להיות יהודי בחו"ל זה לא לוקסוס. אבל אנחנו בחרנו לחיות בארץ, למרות האופנה לעבור לברלין. תראו היום כמה צדקנו.
כך או כך, צריך להבין כי למלחמה בעזה יש שתי גרסאות, והן הפוכות. בישראל אתה חש קונצנזוס. חברה שלמה עומדת אחרי צבאה המדהים ותומכת בו במשימתו.
כאן בצרפת ציבור שלם רואה בישראל צבא כובש ואגרסיבי, ובישראל - חברה ימנית קיצונית שלא מכבדת את מיעוטיה, ולמעשה רואה בישראל מדינת אפרטהייד. מה הפלא שאני רוצה הביתה?
העיתון "ליברסיון" (שמאל) שואל בעמוד השער שלו: "האם אפשר לשפוט מלחמה?" בדיוק כמו כל כלי התקשורת בחו"ל, גם הוא רואה מצב של אסימטריה במאזן הכוחות בין ישראל לחמאס, אבל כשזה קשור לאחריות בכל הקשור לפשעי מלחמה: "שני הצדדים הפרו את החוק". מבחינת העיתון, "על פי החוק הבינלאומי - ישראל וחמאס מבצעים פשעי מלחמה". כאן נמצאה הסימטריה.
במילים אחרות, אם ישראל מתנהגת כמו ארגון טרור, ישראל היא מדינת טרור. אז כיצד נופתע מכך שהרחוב יורד ומפגין נגד ישראל, שזוכה לקרדיט יותר ויותר קטן? כאן מסופר על מדינת טרור שנלחמת בארגון טרור.
ובזמן שהזינוק במקרי האנטישמיות בבריטניה שובר שיאים, מתריע השבועון - אולי הטוב ביותר בעולם היום - ה"אקונומיסט", כי ישראל "מנצחת בקרב, מפסידה במלחמה". זה מאוד דומה לכותרת של ג'פרי גולדברג בשבוע שעבר באתר "דה אטלנטיק", עיתונאי המקורב לנשיא אובאמה, שהניתוח שלו מאוד דומה לזה של ה"אקונומיסט".
בדיוק כמו גולדברג, גם השבועון הבריטי מבחין באיזה עולם נערך המבצע בעזה: עולם שרואה בישראל "מדינת טרור", אנטישמיות קיצונית הולכת וגוברת, שאותה לא מסתירים עוד, ובה אפילו לא רק שלא מתביישים - אפילו מתגאים והיא אפילו מוצדקת. הכתבה מתחילה בדיון שנערך בספרייה במנצ'סטר, שם נשאלה השאלה אם ישראל היא טעות ומ־40 המשתתפים אף אחד לא טרח להגיד "לא".
אז זה אולי הזמן להגיד שהעולם יכול לחכות. ישראל במלחמה, חשובה לא פחות מזו של 1948. מלחמה על זכותנו לחיות, על זכותנו להתגונן. העולם יכול לחכות. אילו הייתי פחות מנומס, הייתי גם ממליץ לו לקפוץ...
ואפרופו צביעות; בצרפת הצטרף כוכב העבר אריק קאנטונה למחאה הפרו־פלשתינית. הוא מנדב את שמו ופרסומו ברשת כדי לשאול את נשיא צרפת פרנסואה הולנד כיצד הוא יכול להמשיך באותה מדיניות נגד ישראל האלימה.
קאנטונה מבקר אלימות. בקצב הזה לא רחוק היום שגם מוחמד דף יטיף נגד מעשי הרג. אין גבול לצביעות.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו