"חברים לפציעה - חברים לכל החיים"

אחוות הלוחמים של לוחמי גולני סמל בר כהן (21) מבת עין וסמל דוד בן סימון (21) ממודיעין נצרבה בקרב קשה בסג'עייה. לפני שבוע הם נפגעו מפצמ"ר שנפל בסמוך אליהם והותיר אותם עם רסיסים בגופם. כעת הם מספרים על החברות ביניהם כשהם מאושפזים בביה"ח בלינסון שבפתח תקווה, חדר מול חדר."חברים של הצבא הם חברים לכל החיים", מספר בר, "היינו יחד כשהפצמ"ר נחת במרחק של שלושה מטרים מאיתנו. יחד נפצענו, יחד היינו על המסוק, יחד הובלנו לחדר הניתוח בבית החולים, ועכשיו אנחנו חדר מול חדר. כנראה זה 'מכתוב'. אנחנו חברים עד המוות".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בין לבין הם מעבירים בדיחות על החבר'ה "המתחרים" מהצנחנים ושרים עם אריאל זילבר שהגיע לבקר אותם. עם זאת, הלב שלהם נמצא עם חבריהם שעדיין נלחמים בעזה. "מבקרים אומרים לי 'אתה גיבור'", מספר בר, "אבל הגיבורים האמיתים הם החברים שלי שעדיין בעזה, נלחמים. אני נפגעתי באמצע משימה שלא סיימתי. לא נתתי עוד כל מה שאני יכול". בר מבטיח שהוא עוד יחלים ויחזור לפלוגה לסיים את המשימה שלשמה הגיע.

השניים מספרים על התקרית: "יצאנו לנמ"ר (נגמ"ש ממוגן) להביא תחמושת וציוד הסוואה. כשנעלנו אותו התכוונו לחזור לבית וחטפנו פצצת מרגמה. חטפנו את הרסיסים".

רוזה, אמו של בר, אומרת כי "היום אני בהחלט מסכימה עם המשפט שלפיו 'איזה יופי שהבן שלי נפצע', כי הוא פה קרוב אלי", היא מחייכת ומלטפת לו את הראש.

בחדר ממולו אפשר לשמוע את דוד שר עם אריאל זילבר את השיר "גולני שלי". האווירה השמחה הזו נפגעת מעט כאשר אחת המבקרות במקום מגיעה עם בלונים, ובר הישוב על כיסא הגלגלים אומר לה: "תיזהרי עם הבלונים. הרעש של פיצוץ בלון עושה לו רע, זה מזכיר לו את הפיצוץ ההוא". כשבר נכנס לחדר, דוד מחבק אותו ומנשק לו את המצח באחוות לוחמים.

השניים מבקשים להעביר מסר מסר אישי, למפקדי הצבא, "יש מפקדים שאומרים לחיילים שלהם לפני שהם נכנסים לעזה לכתוב מכתבים לאמא. וזו בושה וחרפה בעיניי. אני לא מבין את הטרנד החדש ההזוי הזה. איזה מין צבא נהפכנו? אף חייל לא צריך להכנס אל תוך שטח אויב מתוך מחשבה שהוא הולך למות. זה רק מחליש את החיילים. כשנפצעתי, הייתי בטוח שאני עומד למות. ראיתי את המוות מול העיניים שלי. העיניים שלי כבר החלו להיעצם ומצאתי את עצמי נלחם מולם. אם הייתי כותב את המכתב הזה, כמו שאמרו גם לי, זה היה הרגע שבו הייתי מוותר לעצמי. מספיק שמ"פ 1 יאמר את זה בשביל להחליש את כל הפלוגה. אבל פחדתי שהחמסניקים יקחו אותי אל תוך המנהרות ונלחמתי להשאיר העיניים פקוחות, בכדי להיות בטוח שהחברים שלי מושכים אותי החוצה, מהאזור, ומחזירים אותי הביתה. אם למות, העדפתי כבר בשטח שלנו".