מבצע "צוק איתן" הוליד קלישאות אין ספור, הנשמעות מסביב לשעון על ידי מגישים ופרשנים. חלקן הופיעו גם במלחמות קודמות והוצאו מהימ"חים, כדי לעשות קאמבק. האמירות הללו השתרשו בשיח היומיומי. אני למשל משתמש בהן לפחות פעמיים ביום, בערב ובבוקר, אחרי הארוחה. הנה כמה דוגמאות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
• "הפסקת אש הומניטרית". מודה שאני לא מבין את ההבדל בין הפסקת אש להפסקת אש הומניטרית, אבל מאז שפרץ המבצע, בכל פעם שאשתי ממטירה עלי כמה מטלות אכזריות בבת אחת (קניות, ניקיונות, תשלום חשבונות), אני מבקש הפסקת אש הומניטרית. כשאני מקבל אני יוצא למרפסת ושותה קפה, עד המטח הבא.
• "יש לנו עורף חזק". קביעה שלצערי לא מייצגת את כולם. אני אולי קשוח ומצליח לתפקד כראוי (לפחות למראית עין), אבל כשאני מסתכל על אשתי אני לא רואה עורף חזק אלא אמא היסטרית שמשמיעה יללות עולות ויורדות. בסך הכל, העורף האזרחי באמת חזק, ואין ספק שעם ישראל בשיאו. ההתנדבות, הנתינה וההתגייסות מחממות את הלב. חבל רק שהמחמאות האלו נכונות רק לעת חירום. כשהכל יסתיים, נחזור לכעוס על הנהגים שחותכים מימין, מעלימי המס והחבר'ה האלה שסתם דוחפים אותך בסופר.
• "תמונת ניצחון". פעם היה קל. היו לנו תמונת הצנחנים בכותל, דגל הדיו באום רשרש, סדאם חוסיין יוצא מהמחבוא. עכשיו העסק נהיה מורכב, וקשה למצוא תמונה מתאימה. לך תשכנע את מוחמד דף והנייה להצטלם סלפי עם פצצה של אף-16. האמת היא שאני לא זקוק לתמונת ניצחון. מספיק לי שבני גנץ יגיד שהוא סיים את העבודה, וכל המנהרות הושמדו. אבל אם חייבים משהו, אז אני מוכן לתמונה שבה רואים את כל החיילים שלמים ובריאים חוזרים הביתה.
• "הפעם צריך ללכת עד הסוף". בימי שיגרה, זה מה שיגיד תיכוניסט לחברה הקבועה שלו רגע לפני שהם נכנסים למיטה. כרגע, המשמעות היא שצריך לפוצץ־להרוס־למחוק את עזה, מתוך אמונה משונה שאז הכל יהיה אחלה.
• "אז מה הלאה? מה אתה מציע?" שאלה קשה ללא תשובה. אבל אחרי שהארץ תשקוט והמטרות יושגו, נצטרך באמת לחשוב מה הלאה, כי אין מילה מייאשת יותר מהמילה "סבב". עוד סבב טילים, עוד סבב אלימות, עוד סבב לחימה. לא מתאים לנו. כן נשמח לקבל סבב ארוך של שקט ורגיעה.
• "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות". לא יודע מהיכן צץ הביטוי הזה ואם מדובר בתיאור מצב או בהוראה לאנשים יצירתיים לסתום את הפה כל עוד חיילינו נלחמים. בכל מקרה, המוזות לא שותקות, ופה ושם אנשים מבטאים את דעתם, גם אם היא לא בדיוק בקונצנזוס הכללי. היום צריך לחשוב פעמיים לפני שמביעים דעה, כי כל דבר שתגיד עלול לשמש נגדך. אתה עלול לקבל מכות, ובמקרים חמורים יותר, עלולים לחייב אותך לצאת לקרוז של מנו ספנות.
ארוכה הדרך לחו"ל
ביום שבו חברות התעופה הודיעו שהן מפסיקות את הטיסות, הבת האמצעית שלנו היתה בדרך לאירופה, לטיול של לפני צבא. אגב, אני חושב שהסיבה האמיתית לביטול הטיסות של החברות הזרות היא מחיאות הכפיים של הישראלים בזמן הנחיתות. זה תמיד עיצבן אותן, והן רק חיכו לתירוץ טוב.
הגברת הראשונה ואני לא ממש ידענו איך להגיב לנסיעה הזו. מה גרוע יותר - שהילדה תישאר בבית נטול ממ"ד ותרוץ "פעם כן פעם לא" למקלט הציבורי, או שתטוס לפאריס ותיפול חלילה על איזו הפגנה פרו־פלשתינית?
גם הנערה היתה מבולבלת. מצד אחד, היא לא רצתה לוותר על הנסיעה שהיא מתכננת כבר שנה. מצד שני, דווקא ברגעים הקשים האלה היא רצתה להישאר עם המשפחה.
שיכנענו אותה לנסוע. אחרי הכל, טיול לפני צבא יש רק פעם אחת, ומלחמות יהיו עוד הרבה. למזלה, חברת התעופה שלה לא הודיעה על ביטול, אבל כשהגענו לשדה התברר שהטיסה נדחתה בכמה שעות, אז חזרנו הביתה. בדרך ניסיתי להיות מגניב והצעתי שנחפש בשמיים שיגורים של כיפת ברזל. כששמענו ברדיו שאל על הקפיצה את מחירי הטיסות, חשבתי שזה יהיה רעיון טוב למכור את הכרטיס ולהשקיע את הכסף בדירה.
בבית התיישבתי על המענה הקולי של רשות שדות התעופה והודעתי לכולם שעד שאני לא שומע את המילה "סופי" בהקשר למספר הטיסה, אני לא יוצא. הקשבתי להקלטה של "המראות ונחיתות", ומבעד לטקסט היבש הבחנתי גם במסרים סמויים:
טיסה 4567 של דלתא לניו יורק: בוטלה. תדברו עם ג'ון קרי.
טיסה 1767 של אייר פראנס לפאריס: הצחקתם אותנו. יש לנו מיליון מוסלמים, מה אתם רוצים שנעשה?
טיסה 9876 של סקנדינביאן איירליינס לאוסלו: פחחחחחח. לכו חפשו.
טיסה 3009 של אירופלוט למוסקבה: בחייאת, תלמדו מפוטין איך לעבוד.
ב־2 בלילה הגענו לטרמינל, רק כדי להמתין שם עוד כמה שעות. לוח הטיסות נראה כמו מסך התוצאות של האירוויזיון. רשימה ארוכה של מדינות שלא סובלות אותנו. השתרעתי על הספסל ומייד נרדמתי. חלמתי שאני שוכב עירום בחמאם טורקי, כשהבלן מצליף בי באכזריות עם מגבת. הסתובבתי, וזה היה ארדואן.
יחי יחי יחי
כן כן, הייתי בטקס ההשבעה של הנשיא. אל תתנפחו, אני לא כזה חשוב. אני פשוט מכיר את רובי ריבלין מתוכנית טלוויזיה שעשינו יחד, פעם, מזמן, והצלחתי לקמבן הזמנה. רובי הוא ירושלמי מקסים, חם, לבבי ובעל חוש הומור, ורעייתו תהיה נהדרת בתפקיד. אבל המקום שבו אני חש איתו הזדהות מלאה הוא הבכיינות הבלתי נשלטת. גם אני מוצא את עצמי ממרר בבכי מכל דבר מרגש שאינו תחזית מזג האוויר, וכשהוא נאם, נדרכתי מהפחד שהוא לא יוכל להמשיך לדבר ויתחיל לייבב מהתרגשות.
הושיבו אותנו ביציע של הפחות חשובים, מאחורי זכוכית עבה. כנראה המארגנים חששו שבזמן הנאומים המשעממים אזרוק פחית קולה למטה, ולא רצו לקחת צ'אנס. כיוון שישבנו בשורה הראשונה, ממש מול הזכוכית, בכל פעם שנקראנו לעשות כבוד ולעמוד דפקתי את הראש בשמשה. רק בפעם הרביעית, כשכבר חשתי סחרחורת והתנפח לי המצח, קמתי בזהירות. אבל אז כבר לא זכרתי מה המקום הזה ולמה בכלל באתי.
הטקס היה צנוע. החידוש מבחינתי היה שלחברי כנסת יש רגליים. אמצעי התקשורת חוסכים מאיתנו את פלג גופם התחתון של נבחרינו, וחבל. זו היתה הפעם הראשונה שזכיתי לראות אותם מהחגורה ומטה, ואני שמח לבשר שלחלקם יש כרס בדיוק כמו לכם, ורגליהם נטועות עמוק באדמה. אותי זה מעודד.
yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו