התותחים רועמים אבל מה עם המוזות?

אורנה בנאי הביעה אהדה לערבים וזכתה למאות תגובות נאצה ברשתות החברתיות. על הדרך איבדה קמפיין והגיעה להתנצלות מוזרה מול המצלמות של "עובדה". דבריה של השחקנית גילה אלמגור הוצאו מהקשרם, לטענתה, אבל עד שהסבירה את עצמה, היא גם חטפה על הראש מהגולשים ופחדה לצאת מהבית. אחינועם ניני, שכבר למודת ניסיון בתחום ההתבטאויות וההסתבכויות, הסתפקה הפעם בביטול הופעה אחת באיטליה בעקבות דברים שאמרה בראיון.

אסי עזר העלה תמונה באינסטגרם של אור, רקדן "בת שבע", וכתב שהוא גר ביפו, "שם מתקיימת הפגנה של אנשים דוחים ואלימים שצורחים מוות לערבים" - ואפילו המנחה החמוד מהטלוויזיה הותקף בקללות מהגולשים, ובתגובה פיצה אותם בהמשך בשתי תמונות פטריוטיות. אורלי ויינרמן שיתפה בעמוד הפייסבוק הפרטי שלה מסרים נגד ישראל ובעד הפלשתינים, ולמרות היקף הפעילות הנמוך שלה בתעשייה זכתה מייד לכותרות בכל מדורי הרכילות, שזכו למאות שיתופים, בתוספת דברי נאצה קשים במיוחד של הגולשים בבית - יותר משקיבלה על כל פעילות אחרת בקריירה שלה.

גם אייל גולן רמז לה, בפוסט פטריוטי משלו, לרדת מהארץ ("אני מציע למי שיוצא נגד החיילים שלנו להפקיד את הדרכון ותעודת הזהות"), ורץ מהר לאולפן להקליט שיר עבור הלוחמים.

 

אייל גולן \ צילום: גדעון מרקוביץ 

 

אז מה כאן לגיטימי?

אביב גפן, שמאלן ידוע, לא נשאר אדיש למצב וירד להופיע בפני החיילים בבסיס צאלים, לראשונה בקריירה. גל גדות בירכה את אזרחי המדינה והחיילים בעמוד הפייסבוק המצליח שלה, ובתגובה זכתה למטר העלבות של גולשים פרו־פלשתינים. ויואב אליאסי הפך ביום אחד מ"הצל" למנהיג חבורת ימין קיצונית, ועל פי השמאלנים הרדיקלים ברשת - לרוצח.

מלבד החשיבות האסטרטגית והביטחונית העצומה של מבצע "צוק איתן", ואולי דווקא בגללה, נראה שהמבצע הנוכחי מורגש הרבה יותר מקודמיו גם בגיזרת אנשי התרבות והבידור, הוותיקים וגם הצעירים יותר. כמעט כולם מסכימים שהפעם קשה להתעלם מנוכחותו, ולא משנה באיזה צד של המפה אתה נמצא. מה לא היה לנו בשבועיים האחרונים? התבטאויות פומביות שנויות במחלוקת, קריאות לחרם, התנצלויות, פיטורים. יותר מאי פעם, עלתה השאלה אם אמנים שתלויים באהדת הקהל וברוכשי הכרטיסים יכולים להביע את דעתם, בעיקר בימי חירום, או שמא עדיף להם לשתוק, וכיצד מתמודדים עם המגיבים המתלהמים?

"הסיפור הזה פשוט מאוד", אומרת מרגלית צנעני. "כתוב בתנ"ך 'המשכיל בעת ההיא יידום'. לפעמים השתיקה נכונה הרבה יותר מאשר הדיבורים, והיא נותנת ספייס למי שמקבל החלטות. אני סומכת על מקבלי ההחלטות, ובבוא העת נבדוק ונראה אם טעינו ובמה, אבל בשום פנים לא צריך לומר את זה בזמן שחיילים שלנו נהרגים.

 

יואב אליאסי "הצל" \ צילום: רוני שניצר

 

"אני יודעת שאנשים שכלתנים מדברים גם בזמן מלחמה, וכשהתותחים רועמים המוזות לא צריכות לשתוק. אבל המוזות גם לא צריכות להקיז את דם חבריהן. תשמע, במצב הספציפי הזה אני פוחדת על הארץ שלי, על המשפחה שלי, על החיילים ועל האימהות והאבות. הפעם זה רציני. יש לנו אויב מר ואכזרי שאני, גם אם אני רוצה, לא יכולה לבוא ולהיות יפת נפש, כי זה לא הזמן. כרגע יש סכנה לארץ שלי. סכנה מהותית ומשמעותית. אז הדבר היחיד שאני רוצה להגיד עכשיו הוא שאני סומכת על המנהיגים שלי, ואני רוצה שהם ינהגו בתבונה. אני לא רוצה להתגולל על אף אחד, ואני גם לא יודעת למה כל כך נחוץ כרגע להתגולל אחד על השני".

ובכל זאת, את לא חושבת שהתגובות להתבטאויות היו מוגזמות? 

"אני בהחלט מכבדת את דעתם של אחרים, ואני לא מכבדת איומים. נערה הייתי וגם זקנתי, ואני חושבת שהדברים האלה נאמרים ואחר כך נשכחים".

"אני שייכת לשפויים", אומרת הזמרת מירי אלוני, שאחראית לביצוע המפורסם של "שיר לשלום", שאותו ביצעה גם בעצרת שבה נרצח יצחק רבין. "זה לא קשור לדעות הפוליטיות שלי. ברגע שהמדינה שלי במלחמה - אני קודם כל מתגייסת לטובתה. זאת המורשת שגדלתי עליה: אני נצר למשפחת השומר, סבא שלי היה בהתאגדות הראשונה של היישוב העברי ומחלוצי העלייה השנייה, ויש לי עוד קרובי משפחה מהשומר. מאז מלחמת יום הכיפורים, בכל מבצע או מלחמה אני נרתמת והולכת לשיר לחיילים".

מרגלית צנעני \ צילום: משה שי 

 

את "שיר לשלום" את מבצעת בימים כאלה, או שהוא "שמאלני" מדי כרגע? 

"אני מודה שחששתי לשיר אותו, אבל החיילים ביקשו, ומתברר שזה השיר שהם שרו בהתלהבות הכי גדולה. אנחנו כמהים לשלום ואנחנו עם שוחר שלום, רק שקיים בעולם ציר רשע שחייבים להילחם בו".

לעומת צנעני ואלוני, משה איבגי סבור ש"קורה פה משהו קטסטרופלי: יש תחושה חזקה שהימין הקיצוני משתלט על סדר היום, והמרכז הפך להיות שמאל, והפך להיות לא לגיטימי. היום רוב האנשים מפחדים להביע דעה שלא מיישרת קו עם הימין הקיצוני, כי כל הערה שלא מתאימה למישהו שם - הם יכריזו עליו חרם באלפיהם. וזה מזעזע.

"אני התראיינתי פעמיים בטלוויזיה בימים האחרונים, בראיון מתון שבמהלכו לא אמרתי שום דבר שהאוזן לא יכולה לסבול בזמן המלחמה. לא אמרתי שום דבר נגד צה"ל, חלילה, שאותו אני אוהב, דיברתי רק על מה שקורה בינינו ועל חוסר היכולת להכיל את האחר. כשפתחתי את הפייסבוק שלי קיבלתי פוסטים של 'שמאלני מרוקאי', 'מניאק תלך לעזה', 'תיקח את המזוודה ותעוף'. כל אחד נותן לי עצות משלו, כאילו זאת מדינה פרטית של הימין הקיצוני.

"אני מרגיש שחופש הדעה הלך במבצע הזה, ואם אין לנו את היכולת הבסיסית להביע את דעתנו במסגרת החוק, אנחנו נגמור על עצמנו. אני מרגיש שאנחנו לא רוצים להיות מאוחדים בשביל החיים, אבל מוכנים להיות מאוחדים בשביל המוות. מעולם לא היה מצב כזה, שהימין הקיצוני הרים ראש ברמה שהוא מאיים על הדמוקרטיה.

"אני מתאר לעצמי שזה לא צמח ביום אחד, אבל אנחנו חייבים לזכור שאנחנו במדינה דמוקרטית, וזה הכוח שיש דעות שונות, וזכותם של אנשים להביע אותן. אם לא נלמד לכבד זה את זה, איך נחיה פה? מפחיד לחשוב שאני צריך להציע לחבר בעל עמדות כאלו או אחרות לא להתבטא, אבל יכול להיות שגם את זה צריך לעשות, כי זה המצב כרגע. אבל מה זה אומר עלינו?"

 

צילום: מאיה באומל בירגר

 

הדרום הבוער הפך את מירי בוהדנה, ילידת שדרות, לאחת המרואיינות המבוקשות בתקופה האחרונה. הדוגמנית ששכרה חדרים למשפחתה במרכז הארץ בתקופה רגישה זו מעדיפה כרגע לא להתראיין. גם ריטה ומירי מסיקה, שירדו לשיר עבור החיילים, מסרבות להתראיין, וכך גם הראל סקעת, שהעלה תמונה של בן זוגו הדוגמן עידן רול, מסרב להרחיב על תחושותיו לגבי המבצע. גם רני רהב, פטריוט נלהב ששירות בצה"ל הוא ערך מרכזי בחייו ופיו הוא פרנסתו, אמר שהוא "מעדיף לוותר כרגע". השחקנית תיקי דיין, שלא היססה בעבר להביע את דעותיה הפוליטיות, סירבה בתוקף להתראיין, ואפילו סי היימן שכתבה בראשית האינתיפאדה את השיר "יורים ובוכים" ועוררה גלי ביקורת, העדיפה הפעם לשתוק. כולם יודעים היטב למה: מילה אחת שאינה במקום - ואתה יכול להגיד שלום. או, לחלופין - כבר לא תגיד עוד "שלום", בטח לא בקול.

מירי בוהדנה \ צילום: קוקו

 

אחת הקורבנות הראשונים של מלחמת התרבות הזאת היתה אורנה בנאי, שניפקה בתחילת המבצע התבטאויות שנויות במחלוקת, ומייד שילמה את המחיר. "אני שמאלנית הזויה שאוהבת ערבים", אמרה בנאי, ו"בצד שלהם נהרגו נשים וילדים, וזה מצער אותי". הגולשים בבית לא היו סלחנים; אף אחד לא זכר חסד נעורים ללימור האהובה, שהפכה בן רגע לאויבת העם. "מנו ספנות" פיטרה אותה מתפקיד הפרזנטורית. בנאי נאלצה לסגור את עמוד הפייסבוק שלה והודיעה שלא הובנה כראוי.

כעבור כמה ימים התייצבה מול מצלמות "עובדה" וסיפרה: "כשאתה פותח את הפייסבוק יש קללות. אומרים דברים נורא מעליבים ולא ענייניים על המראה שלי ועל הנטיות המיניות שלי. אנשים כועסים ושופכים עליך את כל הזעם שלהם, וזה לא נעים. כבר הרגשתי פחד לצאת מהבית.

"מי כמוני יודעת כמה טיימינג הוא דבר חשוב. לא מדברים בזמן מלחמה. מותר להגיד דברים ולשלם מחיר, אבל מספיק שחיילים משלמים מחיר. יש פה נזק. הרגשתי שהסתבכתי בלשוני, ואם אתה מדבר איתי היום - אין לנו ברירה, המלחמה הזאת צודקת. יש פה התפכחות ותובנה, וחמאס זה ארגון טרור רצחני. אי אפשר לדבר איתם. הם לא רואים בעיניים.

"כואב לי לראות סבל, וכשראיתי שנהרסים שם בתים, זה קרע לי את הלב. אבל אתה לא יכול להגיד את זה בזמן מלחמה, ועוד כשמדובר במלחמה צודקת". ברגע האחרון, בדיוק בשלב שהצופים בבית כמעט השתכנעו, היא שוב לא החזיקה את עצמה וסיימה במשפט: "מותר להגיד הכל, לא צריך לסתום לאף אחד את הפה".

גם מקורביה של בנאי נחלצו להגנתה. "אני באופן אישי מכיר את אורנה ויודע שאם יש משהו שהיא אוהבת - זה את המדינה הזאת", אמר בגלי צה"ל דודה, גברי בנאי. "לבוא ולהגיד בוגדת?!"

מולי שגב, עורך "ארץ נהדרת", כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "אורנה בנאי, חברתי האמיצה, עשתה את מה שבמשך שנים כולנו מטיפים ל'אמני ישראל' לעשות: להביע דעה נחרצת בשעה שזו נדרשת, בלי לדפוק חשבון ולפחד מדעת הקהל ואיבוד הרייטינג. בניגוד למוסכמה הרווחת בקרב האספסוף, היא לא יצאה נגד המבצע (המוצדק, נכון לעכשיו) בעזה. אורנה נחרדה מהדבר הזה שסוחף את הרחוב והרשת ומאיים להטביע את החברה הישראלית. האלימות המופרעת כלפי כל מי שמעז להביע דעה שונה במילימטר ממה שנתפס כקונצנזוס".

"אני נוטה להאמין לאורנה שהיא לא התכוונה למה שהוצג בשמה", מסנגרת היחצנית רונית ארבל, שטיפלה בעבר במשברים מהסוג הזה. "כשהיא תיקנה את עצמה הבנת שאורנה היא כמו כולנו, והיא רוצה שהחיילים יחזרו הביתה בשלום".

אורנה בנאי \ צילום: דודי ועקנין 

 

מהניסיון שלך, מדובר בתאונת דרכים קלה או בפגיעה בכנף?

"אני חושבת שזו פגיעה בכנף. אורנה היא אישה חכמה מאוד, שבאמת נקלעה לסיטואציה קשה מאוד, ואני מאמינה לה. יכול להיות שהדברים שלה סולפו או שהיא לא הצליחה להעביר את מה שהיא חושבת בצורה נכונה".

מי שפחות סלחן כלפי בנאי הוא הזמר אריאל זילבר. "מי שמקבל על הראש, כנראה מגיע לו", אומר הזמר שמעולם לא היסס להביע את דעותיו בכל התחומים, ובעצמו מסתכסך סדרתי בשל אמירותיו. "סטיבן שפילברג אמר לאחד השחקנים, שהתבטא בצורה אנטישמית נגד יהודים: 'תשמע, ההתנצלות לא מתקבלת. אתה צריך להוכיח את עצמך'. אז גם היא צריכה כרגע להוכיח.

"כל מי שאומר שאנחנו לא צודקים בזמן המלחמה, צריך להוקיע אותו. מבורך מי שתומך בצבא, שזה רוב העם. כל היתר זה בודדים שלא נחשבים, כי זו מלחמה צודקת. הופעתי אתמול בכל החזית, אתה יודע איך עוטפים את החיילים? זה לא ייאמן. הם מחרפים את נפשם, וכל מי שמדבר נגדם הוא כפוי טובה. הם הולכים עם חמאס, נגד עם ישראל, ובגלל זה כולם מתעצבנים. הם יכולים להגיד שהם אוהבים את צה"ל, אבל במקום זה הם אומרים שהם מתביישים. זה נורא להגיד דבר כזה".

גם יואב אליאסי, "הצל" של סאבלימינל, הפך לאחד מכוכבי המלחמה. הוא ספג לא מעט ביקורת מכיוון השמאל, בדיחות על חשבונו וטענות קשות על ארגון של קבוצות מחאה ימניות קיצוניות שנוקטות אלימות כלפי שמאלנים שיצאו נגד המבצע.  

"חיפשו מישהו לכעוס עליו ומצאו אותי", הוא מספר. "אין לי דקה אחת ביום שלא מקללים אותי, מטרידים אותי בפייסבוק, מאיימים עלי ומאיימים על הילד הקטן שלי. נסעתי בפלורנטין לפני כמה ימים, הסתכלה עלי מישהי. בהתחלה היא לא היתה בטוחה שזה אני, וכשהבינה שכן, דפקה לי יריקה על החלון וברחה עם האופניים. ואז באים ואומרים שאני האלים ואני המסית, וזה משגע אותי".

טוענים שעודדת אלימות.

"חוץ מלקרוא לכולם לבוא להפגין לא עשיתי כלום. אני לא נגד הבעת דעות, אבל גם להרים שלט 'צה"ל צבא טרור' זה לא לגיטימי. אני מבטיח לך שמול הפנים שלי לא היו מכות אפילו פעם אחת".

יש לך הסבר למעורבות הפוליטית הגבוהה של האנשים במבצע הזה? 

"אני חושב שבמבצע הזה ספציפית, הגיעו מים עד נפש. גם היה לו בילד־אפ כמו שלא היה ב'משחקי הכס'. זה התחיל עם הנערים החטופים והתעצם עם הזמן. הכל הגיע למצב טעון, וכל פעם היתה עוד תוספת שהדליקה את כולם". 

אתה מעולם לא הסתרת את הדעות שלך, אבל מעולם לא היית כל כך אקטיביסט.

"נכון, הייתי תמיד ימני והבעתי את דעותיי באמצעות המוסיקה שלי. מבחינתי, לצאת עם דגל זה צעד אחד קדימה. זה התפוצץ אצלי כשהסתכלתי מהחלון של הדירה שלי בתל אביב וראיתי הפגנה של השמאל, ואז קלטתי שאף אחד לא עומד מולם אף פעם. זה היה הרגע שהחלטתי לעשות שינוי ולעמוד מולם".

חשבת שזה יגיע לממדים האלה? 

"אפילו לא בעשרה אחוזים. אני מרגיש שהפכתי להיות מנהיג, בלי להתכוון. פונים אלי מקבלי החלטות מהימין כדי לקבל ממני הצעות. נכנסתי אתמול למסעדה, וכולם נעמדו על הרגליים ושרו לי. לא חשבתי בחיים שזה יגיע לשם. זה רק מראה לך שהעם צריך אמנים שיביעו את דעתם".

עד שהדעה של האמן היא הפוכה משלך. 

"יש לי בעיה עם התבטאויות נגד צה"ל בזמן מלחמה. בזמן הזה שחיילים מתים, עדיף לסתום את הפה. אפשר להיות שמאלני ולהגיד שרוצים שלום, אבל לא לצאת נגד העם שלך ונגד צה"ל. תחכו עוד שבוע, עוד שבועיים, תנו לאדמה להתייבש מהדם של החיילים, ואז תגידו מה שבא לכם. יש שמאל ציוני, שזכותו להביע את דעתו, הבעיה היא השמאל הקיצוני שמעורר פרובוקציות, ועכשיו הוא מתחשבן איתנו".

והתבטאויות של ימין קיצוני הן לגיטימיות בימים כאלה?

"אני לא יודע מה זה ימין קיצוני, אני יודע מה זה ימין ציוני. אני פרו צה"ל ופרו תושבי הדרום. עם כל הכאב שלי על חפים מפשע שנהרגים, זה ידוע שהם הפכו להיות המגן האנושי. ילד מת זה דבר נורא, ולא משנה מאיזה צד, אבל קודם כל החיילים שלנו. אף חייל לא ישים את הכוונת שלו על ילד כדי להרוג אותו".

אתה חושש לפרנסתך? חושש שישמיעו אותך פחות ברדיו? 

"אני עושה מוסיקה, וזה לא חדש שלא משמיעים אותי ברדיו. לא אכפת לי. הוצאתי שיר לא מזמן, והשיר הזה הגיע ל־100 אלף צפיות, אז אני לא צריך רדיו. עכשיו לא רק שלא משמיעים אותי, אלא אני גם 'מנהיג רדיקלי' ו'רוצח שמאלנים', למרות שאין בן אדם במדינת ישראל שיבוא ויגיד שהרמתי עליו יד".

אריאל זילבר \ צילום: קוקו

 

באנו לחזק וחזרנו מחובקים

בין כל עשרות האמנים שהדרימו בניסיון להעלות את המורל של תושבי הדרום וחיילי צה"ל היה גם זוכה "כוכב נולד 4", ג'קו אייזנברג, שהצטרף לירמי קפלן ויחד הם הופיעו באשקלון, באר שבע, קיבוץ סעד, עין השלושה, כפר עזה, מושב הודיה ועוד. אייזנברג נאלץ בזמנו להתמודד עם משבר גדול, לאחר שבראיון הזכייה שלו התבטא בצורה אנטי־ציונית.

הוא התנצל מאוחר יותר, אבל הפגיעה בקריירה שלו היתה מיידית. הוא עזב את הארץ לתקופה ארוכה, ועד היום לא הצליח להתאושש לגמרי מהפגיעה. בראיון איתנו השבוע הוא ברר היטב את מילותיו. "הופענו בפני כולם - ילדים מפוחדים במקלטים, אוכלוסייה מבוגרת שאין לה לאן לנסוע, סטודנטים, משפחות וחיילים מדהימים.

"כמו כולם, גם אני חשבתי שההתקפות על יישובי הדרום יסתיימו בתוך כמה ימים, אבל לצערי זה לא קרה. מאז אנחנו פשוט מקבלים עוד ועוד הזמנות להופיע, ובתקופה שהעורף סופג כל כך הרבה, אנחנו מרגישים צורך לעשות הכל בשביל לתרום כמה שרק אפשר. קיבלו אותנו בהרבה אהבה, באנו לחזק ולחבק וחזרנו מחוזקים ומחובקים. היה מרגש בצורה בלתי רגילה". 

ג'אקו אייזנברג \ צילום: מאיר פרטוש

דיברת בזמנו בזלזול על אי גיוסך לצה"ל. לא חששת מתגובות החיילים?

"בהופעות הראשונות חששתי מאוד, אבל מהר מאוד התברר לי שטעיתי ובגדול. מעולם לא חיבקו אותי ככה, וליבי התמלא גאווה כשחלק מהחיילים שרו איתי את השירים".

אמנים שהביעו את דעתם במבצע הזה נאלצו להתמודד עם מטר של גידופים ודברי נאצה. איך הרגשת, בתור מי שחווה את זה בעצמו?

"בזמנים כאלה, כשאנחנו קוברים את הבנים והחברים, חופש הביטוי של האמן מתנגש עם הרבה מאוד רגשות מעורבים. כמי שדבריו הוצאו מהקשרם ונכווה באופן קשה, הייתי ממליץ להמתין עם הביקורת עד לאחר המבצע. בזמני מלחמה, העורף חייב להיות חזק ומאוחד בשביל הלוחמים בחזית. אין מקום להתבטאויות שיכולות לפגוע בצורה כלשהי במורל של החיילים. בסיום המבצע, ועם חזרת הכוחות והעורף לשיגרה, כל אחד מוזמן להמשיך להביע את דעתו".

יש מקום לתגובות נאצה מהסוג הזה?

"אין מקום לשום תגובות נאצה. אם מישהו נפגע מהתבטאות של אמן, עיתונאי או מוביל דעת קהל כזה או אחר, שילך להגיש תלונה במשטרה, שלא ילך לראות הופעה של הזמר, שלא ירכוש את הספר של הסופר, לגיטימי לחלוטין. אבל לאיים ברצח? אסור לנו, בתור חברה, להשלים עם התנהגות כזאת".

מה חשבת על פרשת אורנה בנאי?

"בלי להצדיק או לבקר את מה שהיא אמרה, אני מבין מה היא עוברת. מאז הראיון שלי אחרי 'כוכב נולד' עברו הרבה מים בנהר. היום אני מפוכח יותר, תופס את העולם אחרת. אני מתרכז במה שאני הכי אוהב - מוסיקה".

את נוכחותם המורגשת של המפורסמים, כמו גם של כלל האוכלוסייה, תולים לא מעט ברשתות החברתיות, שפורחות היום יותר מאי פעם. "זה הגיע לרמה שכל בן אדם לקח חלק במלחמה הזאת - גם העורף, גם אנשים פרטיים, וודאי שגם אמנים", מסביר אבי לן, הבעלים והעורך של העמוד הפופולרי "סטטוסים מצייצים". "אחד האלמנטים שהכי בלטו ברשתות החברתיות היה כמות השיתופים של פוסטים ותמונות, כי אנשים הרגישו שהם שגרירים של הסברה, וזה אקט בעל משמעות. כלומר, הרגישו שיש פה דעה מסוימת שחשוב להפיץ אותה".

באופן כללי יש תחושה שהיתה יותר התלהמות מאשר אי פעם.

"כן, יש אובססיה כי אנשים כל הזמן מחוברים לאינטרנט ולרשתות החברתיות, והווליום של הדיון מאוד עלה. בעצם, אי אפשר להשתמש במילה דיון - כי זה כבר לא דיון, זה הרבה יותר אנשים צועקים, ופחות מדברים. האמנים הם חלק בלתי נפרד מהחברה, וכמו שכולם מעורבים יותר, אז גם האמנים גילו שכל מעשה שלהם מהדהד הרבה יותר חזק - בין שזה אמן שמבצע בהתנדבות הופעה מול פצוע, והדבר הזה עולה לרשת ומקבל אלפי שיתופים, ובין שמישהו מביע דעה קיצונית.

"יש קונצנזוס שמקיף חלק רחב מהעם, וכתוצאה ממנו השמאל - או מה שהכרנו פעם כשמאל - נעלם במידה רבה. כלומר, הנוכחות שלו הצטמקה והפכה בעיני רבים ללא לגיטימית, כי 'בשעה הקשה הזאת אסור להשמיע דעות קיצוניות, זו בגידה'. אנשים שהתנגדו למלחמה חטפו בצורה מטורפת. אורנה בנאי עברה מסע רדיפות והשפלה, היה אפילו סטטוס אחד שתיאר את הניסיון שלה לזחול בחזרה אל ליבו של הקונצנזוס, שאיים להוציא אותה מהמחנה. גם אורלי ויינרמן זכתה לכמות מטורפת של התייחסויות ברשתות החברתיות, כשיותר מ־95 אחוזים גינו אותה בחריפות, לעגו לה, ביזו אותה והזכירו לה את הרומן עם בנו של קדאפי".

אורלי ויינרמן \ צילום: מאיר פרטוש

אין סובלנות לשיח הציבורי

"אין ספק שיש פה תופעה חדשה או לפחות מועצמת, כנראה בגלל שזו המלחמה הראשונה עמוק בתוך עידן הרשתות החברתיות והווטסאפ", מסביר ד"ר יובל קרניאל מבית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה. "יש לנו פה חיבור עוצמתי מאוד בין שתי תופעות: הזמינות של הזירה הציבורית - וצמצום הסובלנות לשיח הציבורי.

"כולנו חיים את הרשת החברתית, וגם הסלב. פעם סלב היה צריך לעשות משהו יוצא דופן כדי לתת אמירה פוליטית, אבל היום אנחנו בעידן שבו לכל אחד מהמפורסמים יש עשרות או מאות אלפי עוקבים, ואז הוא ממש סוג של מדיה. לעיתים זו מדיה הרבה יותר פופולרית מכלי התקשורת. יש היום ריבוי של מדיות, וסלב שמתבטא באופן שהוא חושב לפרטי ואולי אישי, אולי לא לגמרי מודע לעוצמה של המדיה.

"לזה מצטרפת התופעה היותר מדאיגה ומבהילה שאנחנו היום פחות סובלנים לדעה אחרת. אנחנו רגילים לשיח רגשי מאוד, והמשמעות היא לינץ' ציבורי לאנשים שמביעים דעות שלא נראות לנו.

"החיבור הזה בין המדיה החברתית למציאות הפוליטית־חברתית של היעדר סובלנות, יוצר פיצוץ. וזה מה שאנחנו חווים עכשיו. אנשים שמבטאים דעות כמעט טריוויאליות, החל מדאגה ללוחמים - כמו גל גדות, שחוטפת ביקורות - ועד דאגה לילדים מתים מהצד הפלשתיני - כמו אורנה בנאי - מקבלים שנאה, והשנאה הזאת הופכת ללינץ' ציבורי ולפגיעה של ממש בחופש הביטוי שלנו כחברה. אמירה פרטית על שלומם של חיילים או מותם של חפים מפשע הופכת להיות זירה ציבורית, שיכולה לגרום לפגיעה במקום עבודה ואפילו לאלימות פיזית. זו תופעה מדאיגה, כי אתה רואה אנשים שממש מפחדים. ראיתי סטטוס של אסי עזר, שעסוק בלהתנצל 'לא התכוונתי', ו'שירתתי בצבא'. הוא כל כך מתגונן, שזה פשוט מפחיד.

"המלחמה הזאת גם נותנת לגיטימציה לחיסולי חשבונות. פתאום מתנהל פה דיון לגיטימי לכאורה, שאפשר להביע במסגרתו אלימות ורגשות שנאה. פתאום מחסלים חשבונות עם אנשים מהקהילה ההומו־לסבית, במסווה של פטריוטיות ותחת הלגיטימציה של 'הקונצנזוס'".

זה ישפיע על הנכונות של אמנים לדבר בעתיד?

"זה יטיל מורא על רבים. יש פה סכנה של ממש, כי אנחנו הולכים צעד אחורה. העובדה שמישהו מתבטא בצורה שלא נראית לך לא אומרת שאתה צריך להתנפל עליו בשנאה, ואת זה אנחנו חייבים לזכור. הזירה הזאת היא זירה חדשה, ויש פה לקח לכל המעורבים. חלק מהלקח הוא להתבטא בצורה שקולה ומתונה, ולהבין יותר לעומק את המשמעויות. להבין שאתה לא רק אדם פרטי אלא פרזנטור או טאלנט, ויש לך אחריות. יש פה גם תהליך של למידה, שנוכל לעשות בשש אחרי המלחמה, כדי להבין לעומק את התהליך הזה. אני מקווה שהתוצאה לא תהיה סתימת פיות".  

רונית ארבל תולה חלק מהאשמה בתקשורת. "היום, כשלכל אמן יש את הפלטפורמה שלו להביע דעה, כל מה שנותר לעיתונאים זה לעשות פולו־אפ ולייצר פרובוקציות. אני מרגישה שהעם עצמו, בניגוד לחלק ממפורסמיו, מנסה ככל שניתן לשמור את הדעות שלו בבטן ולתת את הכוח לחיילים, והדעות יצוצו אחר כך. אבל כשהחיילים נמצאים במלחמה, בהלוויות ובבתי חולים, אתה מרגיש את הרוח הישראלית האמיתית, נטולת הציניות, שלא מפסיקה לתרום ולעשות.

"הייתי עם 'אתניקס' בעוטף עזה. עברנו יחידה יחידה, וזה כבר היה משעשע שהחיילים אמרו לנו: 'אתם צריכים מגבונים? קחו, יש המון'. זה לא משהו חדש, כבר לפני ארבעים שנה שרו את 'שלחי לי תחתונים וגופיות'. גם במלחמת יום כיפור העם יצא לכיכר, אבל אחרי המלחמה. אולי זאת הקריאה של העם למפורסמים: חכו שנייה, תנו לסיים את העבודה, ורק אז תדברו". 

erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו