"תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך", הוא משפט אלמותי שהפך לחלק מהאתוס המלווה את צה"ל מאז תבע אותו דוד בן גוריון לקראת פרישתו מראשות הממשלה ב-1963. עוד לפני ייסודו כצבא ההגנה לישראל, נועדה למי שיהיו מפקדיו לא רק תכלית צבאית כי אם גם, ואולי לעיתים בעיקר - תכלית חינוכית ערכית.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
והנה דבר שכה בולט במבצע צוק איתן: הנהגת חמאס ירדה למדרון אחורי הואיל ועקבותיה נעלמו, וגם אלו שכן מופיעים בחופשיות בכלי התקשורת, כמו חאלד משעל, עושים זאת ממקומות כה רחוקים כמו דוחא בירת קטאר. יתר על כן, הנהגת חמאס הפכה את האוכלוסייה בעזה לקורבן המדיניות הרצחנית שלה. בעוד האוכלוסייה המקומית סובלת, נהנים מנהיגיה ממחסה נוח למדי באחד ממקומות המסתור החבויים בעזה. באופן אישי, מעלה לי הדבר קונוטציה למרתפים הסודיים של שליט רומניה הקומוניסטי ניקולאי צ'אושסקו. אמנם, לא מדובר באותו סוג של עושר מוחצן אך העיקרון זהה: בעוד העם הפשוט סובל, מנהיגיו יושבים להם לבטח עם בני משפחותיהם. בעוד העם סובל בשל הנהגת מדיניות דמונית, דואגת ההנהגה לשמור על סיר הבשר - תרתי משמע.
ומהצד השני בולטת תופעה אחרת: מפקדי צה"ל, גם בדרגים הגבוהים, נכונים להיות מובילים, מסתערים ראשונים בקרב, ושמים את נפשם בכפם בהגנה על מדינת ישראל. שכן, אי אפשר, פשוט אי אפשר, להתכחש לעובדה הבאה: יותר ויותר מפקדים בכירים של צה"ל נהרגים ונפצעים במערכה להגנת הארץ בסבב הנוכחי של העימות עם החמאס בעזה.
כך למשל סא"ל דולב קידר ז"ל, מפקד גדוד גפן של בה"ד 1, אשר נהרג בקרב פנים אל מול פנים אל מול מחבלים סמוך לקיבוץ ארז. דומה שהוא, יותר מכל, מהווה סימבול של התופעה שעיקרה "אנחנו המפקדים הראשונים להסתער". מהבחינה הזאת, פציעתם של מח"ט גולני רסאן עליאן, של מפקד גדוד 12 סא"ל שי סימן טוב ושל מפקד יחידת אגוז סא"ל י', מהווים ביטוי להטמעת ערכים עליונים שעיקרם הוא הנכונות להקרבה ודוגמא אישית.
בתולדות הקונפליקט היהודי-ערבי, בולטת במיוחד בקרב מבקריה של מדינת ישראל התכונה להשוות בין 12 עולי הגרדום הרוגי המלכות של מחתרות האצ"ל והלח"י, לבין טרוריסטים פלשתינים. בעוד ההבדלים בין השניים זועקים לשמיים, מעדיפים מבקריה של ישראל להדגיש את הדמיון המקרי לחלוטין. בהקשר הזה, צריך להדגיש דבר מרכזי אחד: הרוגי מלכות לא ראו בהרג לשם הרג דבר בפני עצמו, בעוד פעילי חמאס עושים מההרג אתוס. הרוגי המלכות הלכו אל המוות לא עבור 72 בתולות, אלא שהם הלכו למות בשביל לקדש את החיים של אלו שימשיכו לגור כאן ולבנות את מדינת היהודים. וזה בדיוק ההבדל המהותי בין קציני צה"ל לבין מחבלי החמאס: במותם של הראשונים הם מצווים לנו את החיים - להמשיך את הנס הציוני שבנינו כאן למרות שמולנו עומדים כוחות הרשע. בעוד במותם של האחרונים הם מצווים את המוות – להרוג כמה שיותר חפים מפשע.
ובדיוק, אבל בדיוק, כמו בעבר - גם הפעם הטוב והמוסרי ינצחו.