דוקטור, תאכיל אותי

אתה יודע, גם ככה מאז שנכנסנו קרקעית לעזה אין לנו עבודה במסעדות בתל אביב וביפו; אז בכל יום אני נוסע למקום אחר בארץ כדי לשמח חיילים. זה עושה לי טוב על הנשמה, וגם זה מרחיק את הראש מהמחשבות הלא טובות". הדובר הוא בינו גבסו, "ד"ר שקשוקה" בשביל עם ישראל. גבסו, כמו רבים מהמסעדנים בתל אביב וברחבי הארץ, הקדיש את השבוע האחרון להאכלת אלפי חיילים וחיילות בצה"ל - מי שבמערך הלחימה וגם תומכי הלחימה במבצע צוק איתן.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

שיתוף הפעולה של גבסו עם חיל האוויר החל במלחמת לבנון השנייה; השבוע, כשיצא למבצע ההאכלה שלו, היה לו ברור שיהיה דגש על טייסים. "כשראיתי בפעם הראשונה את התגובות במלחמת לבנון וקיבלתי חיבוק מייד אחרי שהם טעמו את האוכל, הבנתי שזה משהו שאני חייב להמשיך איתו. זה שווה לי הכל", הוא אומר.

וכמו תמיד אצל בינו, ההתרגשות מזילה דמעה. "אם מישהו ישכנע אותי שיש תחושה יותר טובה מזה בעולם הזה, לא אאמין לו", הוא מתרגש, וכבר חושב על היציאה לדרך, דרומה.

הפק"ל של בינו כולל עובדים, בני משפחה, בשר וביצים בכמויות. עם קצת מוסיקה ברקע ואחרי נשיקה לנכד, בשביל מזל לפני שמתחילים בנסיעה - הוא עולה על הרכב המקורר ויוצא אל השטח. אל הצבא הקטן שלו מצטרפים מתנדבים רבים מרחבי הארץ; זו תופעה יוצאת דופן: עשרות גברים ונשים עושים לילות כימים בדרכים ובאים להאכיל ולדאוג לכל מחסורם של החיילים.

"היום בבוקר היינו למטה, ליד עזה, והאכלנו שם את הילדים המקסימים האלה. אתה יודע איזה מרגש זה?", אומרת לי אתי אשכנזי מבת ים. שם המשפחה הוא לפרוטוקול בלבד, כי אין חייל בצה"ל שמכיר אותה ולא קורא לגברת בשמה המסחרי: "אתי חיילים".

מהמכוניות של "אתי חיילים" ושל חברותיה נפרקים מדי יום עשרות קילוגרמים של פיצוחים, עוגות ביתיות ("קמנו לאפות בחמש בבוקר כי גם לתצפיתנים של כיפת ברזל מגיעות עוגות") ומשקאות. עיזבו אתכם מסיווג: אין בסיס שאתי לא יכולה להיכנס אליו ולהכניס אליו את אנשיה. בהודעה אחת למפקד הבסיס, כל בסיס, השער נפתח בפניה. הבסיס הוא לא ביתה של אתי, אלא אולם האירועים שלה.

אתי מספרת שהקשר לחיילים מציף בה לעיתים זיכרונות קשים; "אני מאכילה חיילים כל הזמן, ולצערי חלק מהחיילים שפגשתי בשבוע האחרון ואכלו מכף היד שלי, כבר לא איתנו. אתה פוגש אותם, צוחק איתם ואחרי כמה שעות אתה שומע את החדשות הרעות. אבל די, די תסתכל, תסתכל", היא שולפת את האייפון, הנה היא ליד מטוס, ליד טנק, ליד דחפור צה"לי. "אני עושה גם בתי חולים, סידרתי לוולפסון מכשירים ב־100 אלף דולר, אני מסתובבת שם במסדרונות כמו טווס", היא מודיעה בגאווה.

בינו עם חיילי חיל האוויר

ביסים וצבע אדום

גבסו חרש השבוע את כל בסיסי חיל האוויר. המרחק לא משנה; הוא מגיע לבסיס בחמש אחר הצהריים ויוצא ממנו בשלוש וחצי בבוקר. "נראה לך שאני יכול להירדם אם אני יודע שיש חייל אחד שנשאר רעב? אני אשתגע", הוא שואל ועונה לעצמו מייד.

לדבריו, הוא מגיע לביתו ביפו כשעולה השחר, ובמיטתו חושב לאן ייסע בהמשך, מה יכין לחיילים ומי ידאג למוסיקה. טייסים, שנוחתים זה עתה על המסלול, מסתכלים בחיוך מופתע על המתרחש. עשן המנגלים המיתמר מעל הבסיס הדרומי שבו אנחנו נמצאים מספק סיטואציה סוריאליסטית. לצד ריחות הקבבים והסטייקים, חוצה לפתע מטוס קרב באיטיות את המסלול. הטייס, רגע לפני העלייה לקוקפיט, מחייך, ומבקש שישמרו לו פיתה כשהוא חוזר. כולם מנופפים לו לשלום ולצד פצצות במשקל טון, גבסו שואל את החבר'ה הצעירים מה לשים להם לצד השווארמה.

בין ביס לביס נשמעת אזעקת צבע אדום. הטייסים הרעבים, ולא רק הם, לא מוכנים לעזוב את הפיתה, אבל איכשהו כולם רצים יחד לתפוס מחסה. במפגש הבלתי אמצעי הזה, מול ש' ור', שהטחינה נוזלת להם על השפתיים, אתה מבין שמדובר באמת בחבר'ה צעירים, אולי צעירים מדי. אתה מנסה לדמיין לרגע שאתם עומדים בתור למסעדה של בינו ביפו, ולא תקועים זה מול זה כשהדי פיצוצים מרעידים את הבסיס לאחר עוד יירוט מוצלח של מערכת כיפת ברזל.

השמועה על הגעת פמלייתו של ד"ר שקשוקה ריגשה את הבסיס לא פחות מגיחה מוצלחת. "זו היתה הפתעה גמורה. אף אחד לא אמר לנו שהם באים אלינו, אז תקעתי משהו בבית", אומר אחד הטייסים. "תפסיקו לעשות רעש, היינו ערות כל הלילה", נשמע קול נשי מאחד החדרים. "איך אפשר לישון עכשיו? יש שווארמה", עונים לה האוכלים המרוצים.

מכל החדרים יוצאים להם קצינות מבצעים, טייסים, טכנאים. גבסו מתרגש; לאחר שניתן האות לחזור לשולחנות, כולם רצים אל הצלחות. הם מבקשים מבינו שיספר חוויות של ריאליטי ומתעניינים אם השקשוקה שלו הצליחה בבריטניה. הוא מצידו מבקש מהם לשמוע שהכל בסדר בחזית.

"היה יום מלא ב'אלפות' - הטלנו פצצות מדויקות, יום מוצלח", אומר לו אחד הטייסים שהתיישב לאכול, ומוסיף: "איפשרנו לצנחנים למטה לעשות את העבודה שלהם, ותראה איזה בונוס סידרו לנו בסוף היום".

בשעה שאתם קוראים שורות אלו, בינו גבסו סוף סוף נח קצת, לקראת עוד שבוע עמוס - במסעדה או בשטח. אבל מאות ישראלים יגיעו בסוף השבוע לבסיסי צה"ל כדי "לפנק, לפנק, לפנק". גם אחרון הציניקנים אינו יכול שלא להתרגש לנוכח המראות והקולות הללו. רק נשאלת השאלה: מדוע כל כך קשה לשמר את היופי הזה גם בימים רגועים ושקטים יותר במהלך השנה?