"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מבדידות לאחדות

סיפורי החיילים הבודדים שנפלו בקרבות ברצועה עירבבו בין האבל הפרטי לאבל הלאומי, וגרמו לרבבות להגיע להלוויות חללים שלא הכירו כלל • הוריו של סמ"ר שון כרמלי ז"ל, חייל גולני שנהרג בתקרית הנגמ"ש: "אם הילד הצנוע הזה היה רואה את כל הבלאגן, הוא היה חש מבוכה"

,עודכן
הלווייתו של ג'ורדן בן סימון ז"ל באשקלון // צילום: אלברט סדיקוב - ג'יני // כבוד אחרון. הלווייתו של ג'ורדן בן סימון ז"ל באשקלון

כבר בכניסה לחיפה הבין אלון כרמלי שמשהו חריג קורה. רכבים החלו לחנות בצד הדרך, נוסעים החלו ללכת ברגל. כולם היו בדרך לבית העלמין הצבאי.

מחוץ למקום עמדו מבקרים והתפללו. בתוכו, משני צידי השביל, היה אפשר לראות נחיל של בני אדם. "פרצופים שאני לא מכיר", משחזר אלון, "אני רואה אנשים שמעולם לא פגשתי קודם, בוכים".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

זו היתה ההלוויה של בנו, סמ"ר ניסים שון כרמלי ז"ל, לוחם גולני שנפל ברצועת עזה בתקרית הנגמ"ש. בן 21 היה במותו. הלווייתו, שהתקיימה ביום שני, חשפה פן של החברה הישראלית שכמעט הספקנו לשכוח שקיים. "קצין משטרה העריך כי בהלוויה היו כ־40 אלף איש", מספר האב השכול, "בלתי נתפס. אף אחד לא הכין אותי לזה. שון ילד צנוע, אני בטוח שהוא בעצמו היה בהלם ונבוך למראה ההלוויה שלו".

זה הפריע לך?

"בכלל לא. להפך. כשמישהו החל להזיז את האנשים שעמדו לפניי, נגעתי לו ביד ואמרתי: 'עזוב אותם'. הבנתי שהאנשים האלה מנסים להתחבר למשהו דרך שון. זה היה בסדר מבחינתי. הלב שלי היה ועדיין נמצא עם החברים של שון. אלה שנמצאים שם, בעזה, ונלחמים על המדינה".

כמו רוב העם, אלון גילה השבוע שאכן קיימת "ישראל היפה", שבה כולנו ערבים זה לזה בשעת משבר. כמו רוב העם, הוא לא ציפה למנה כה מרוכזת של כאב וקושי, שתספק הזדמנויות רבות להוכיח שקיימת ישראל שכזו.

אלון ואשתו דליה הם אנשי עסקים, שהתבססו לפני 25 שנה עם קבוצת ישראלים בסאות' פדרה איילנד שבדרום טקסס. רק בשנים האחרונות החליטו לחזור ולהתגורר בישראל, ולכן שכרו דירה ברעננה. בגלל עסקיהם, במשך כחצי שנה הם מתגוררים בארץ, ואת מחציתה השנייה הם מבלים בטקסס. שון ז"ל, שעלה לישראל ב־2008, התגורר ברעננה עם אחיותיו גל (28) ואור (27), והחל ללמוד בתיכון אוסטרובסקי בעיר.

"הוא היה מפסיד ימים שלמים של לימודים, כי הייתי לוקח אותו למשחקים בחו"ל", אומר אלון, "בכלל, כיליד חיפה וכאוהד שרוף של מכבי חיפה, כבר מגיל ארבע הייתי לוקח אותו איתי למשחקים. המורה שלו כעסה, אבל אותו זה לא עניין. כשהיא הגיעה לשבעה היא ביקשה ממני סליחה ואמרה: 'אתה ודליה צדקתם'. היא ביקשה גם ממנו סליחה על שניסתה למנוע את זה ממנו".

לקבוצה היה חלק חשוב בהבאת ההמונים לבית העלמין בחיפה. ביום שני יצאה קריאה להשתתף בהלוויה ברשת ובפורומים של אוהדי הקבוצה.

"הבן שלי מאוד מפורסם בארה"ב", ממשיך אלון, "הבנתי מחברים שלי שעכשיו מסקרים את המבצע בהרבה אהדה לישראל. אם שון הקטן והצנוע שלי היה רואה את כל הבלאגן מסביב, הוא היה אומר 'מה לי ולזה?'. אבל כמוני, היה מחמם לו את הלב לראות את האחדות שהוא יצר בעם הזה. הוא נהפך לסמל. הלוואי שמשהו מזה יישאר לעוד שנים רבות". ואז, בפעם הראשונה בשיחה, הוא נשבר ובוכה.

"הצוואה הבלתי כתובה של הבן שלנו היתה אחדות", אומרים ההורים, "שון היה נבוך, אבל גם היה גאה, לראות את כל ההמון ביחד".

משפחת כרמלי.מימין:האב אלון, האם דליה, האחות גל, הנכדה לילי, שון ז"ל והאחות אור.למעלה:שון בשטח

"לא האמנתי שיבואו רבים"

התחושה הזו של אבל פרטי שהופך ללאומי עלתה השבוע לא רק בהלווייתו של כרמלי ז"ל, אלא בשתי הלוויות נוספות של חיילים בודדים. אחת מהן היתה הלווייתו של סמל מקס שטיינברג ז"ל, בן 24 במותו, שהובא למנוחות בהר הרצל. שטיינברג ז"ל, אף הוא לוחם גולני שנהרג בתקרית הנגמ"ש, נולד בלוס אנג'לס. הוא הגיע לישראל ב־2012 במסגרת פרויקט תגלית עם אחיו ג'ייק ואחותו פייג', והתאהב בארץ. הבחור הצעיר, עם החיוך המידבק והנשמה היתרה, יצר קשר עמוק עם המדריכים והחיילים הישראלים שליוו אותו בסיורים במסגרת הפרויקט. כבר אז ידע כי עתידו יהיה בישראל, שחדרה לליבו. הוא החליט לחזור לארץ ולהתגייס לחטיבת גולני, עם תחושת שליחות שלא ידעה גבולות. משפחתו סיפרה כי בנם נפצע במהלך מבצע צוק איתן - אבל התעקש לשוב לפעילות מבצעית עם חבריו, עד שנהרג.

שעות אחרי ההלוויה ישבה אווי שטיינברג באולם שהוקצה במלון קראון פלזה בבירה לטובת השבעה, וניסתה לעכל את עוצמת האהבה של עם ישראל. רבבות האנשים, שאותם מקס ובני משפחת שטיינברג כלל לא הכירו, הותירו בה חותם בל יימחה. "זה היה מדהים", סיפרה אווי למנחמים שבאו לשבעה, "לא האמנתי שכל כך הרבה אנשים, שלא הכירו את מקס, יבואו לחלוק לו כבוד אחרון".

אווי, שחבשה כובע של חטיבת גולני בהלוויה, החליטה עם בעלה סטיוארט כי מקס שלהם יישאר לנצח בישראל. "הבנו שהמקום הטבעי שלו הוא ישראל, ולכן הוא נקבר כאן", סיפרה, "הוא יוכל להיות קרוב לחברים שלו ולאזרחים, שבאו לכבד אותו בצורה מעוררת השראה". הוריו של מקס, שהגיעו השבוע לראשונה לישראל בנסיבות טרגיות, השתדלו להתמקד בחיבוק העז שקיבלו מהאזרחים. קל זה לא היה.

המשפחה "לא תשכח לעולם".למעלה:מקס שטיינברג ז"ל;למטה:הלווייתו בהר הרצל (צילום: קונטקט)

"מעולם לא ראיתי כזו אהבת אמת של אלפים, שלא ידעו מי זה מקס", אמר בהתרגשות סטיוארט למנחמים, "אין עם כזה בכל העולם. המחויבות של ישראלים אחד לשני היא חוויה נדירה. לא אשכח זאת לעולם".

גם פייג', אחותו הצעירה של מקס, לא שוכחת. "הגעגועים שלי אל מקס לא מרפים ממני", אמרה בקול רועד, "הוא תמיד יהיה בליבי. הכאב אינסופי, אבל מקס הרגיש שהוא עושה את המעשה הנכון עבור ישראל".

במהלך השבעה הגיעו לביקור תנחומים גם רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו, ראש עיריית ניו יורק לשעבר מייקל בלומברג, שטס במיוחד לישראל מארה"ב כדי להוכיח שאין כל קושי לטוס לכאן בימים אלה, וראש עיריית ירושלים ניר ברקת.

גם אזרחים רבים פקדו את השבעה כדי לנחם את משפחת שטיינברג. המשפחה, שתחזור בקרוב לארה"ב, נפרדה מהבן היקר שנפל בהגנה על המדינה שכל כך אהב. אך היא תשוב לביתה בתחושה שעם שלם אימץ אותה לחיקו ברגעיה הקשים ביותר.

אך הם לא היו היחידים שנעטפו בחיבוק הזה: כ־5,000 איש הגיעו השבוע גם להלווייתו של החייל הבודד סמ"ר ג'ורדן בן סימון ז"ל, בן 22 במותו, ששירת ביחידת אגוז ונפל בקרבות ברצועה. ההלוויה נערכה בבית העלמין באשקלון.

ג'ורדן בן סימון ז"ל

משפחה אחת גדולה

קשה למצוא את המילים שיביאו נחמה להורי החללים. ההבנה שיקיריהם אינם עוד היא בלתי נתפסת, מרגע הגעת ההודעה על כך וגם זמן רב לאחר מכן. על כך יכולים להעיד דליה ואלון, שקיבלו את הבשורה הנוראה מכולן בביתם בטקסס ביום ראשון, בשעה 07:00 בבוקר (שעון ארה"ב).

"הטיסה חזרה לישראל היתה טיסה מהגיהינום", אומר האב, "לא היו הרבה מחשבות בראש. הוא היה מרוקן לחלוטין. היינו היסטריים. דליה עוד קיוותה שאולי זו טעות, אף שמשהו בנו ידע ששון כבר איננו. נחתנו בשעה 17:00, ב'אאוט' לגמרי. המתינו לנו קצין העיר וחתני אשר. נסענו ישר לדירה ברעננה, לבנות שלנו. הן היו מרוסקות. כמות אדירה של אנשים המתינה לי למטה בבניין ובבית. אמרתי לעצמי, 'היו צריכים לבוא לחתונה של שון, לא להלוויה שלו'".

מתברר שבכל מה שנוגע לשירות הצבאי, התפוח נפל יחסית רחוק מהעץ. בזמן שאביו שירת בפיקוד הצפון, שון רצה להתגייס לגולני. "אמרתי לו: מאיפה צץ לך פתאום הקרבי? אתה ילד אמריקני מפונק. הכי מתאים לך להיות בשק"ם או בקצין העיר. הוא אמר בעקשנות: 'אבא, זה או גולני או בכלל לא'. הוא רצה שירות משמעותי. הוא היה יכול לחיות כמו נסיך בארה"ב. אני רואה צעירים אחרי צבא טסים לחו"ל ומחפשים את החיים הקלים והנוחים. והוא בא לפה".

הפעם האחרונה שדיברו היתה יומיים לפני התקרית בעזה. "הוא שלח לי הודעה: 'אל תדאגו לי, הכל בסדר. אני אוהב אתכם'. פחדתי לשאול אם הוא חושש, כי לא רציתי לשמוע את התשובה. כשהיה לו נקע בקרסול אמרתי לו: 'הנה, יש לך מוצא'. שמחתי שאולי ישתחרר. הוא ענה: 'יש לי כאבים ברגל, אבל אם החבר'ה שלי נכנסים - אני איתם'".

במהלך הראיון דליה מספרת על הרגשה דומה. "בתוך תוכי היתה לי תחושה לא טובה. זו הסיבה שבאותו היום שלחתי הודעות לכולם בטירוף וביקשתי עדכונים. אמרתי לעצמי: 'גם אם יקרה משהו - שון ייצא מזה. אבל התעלמתי".

החברה של שון, עדן ביין, היא חיילת בודדה בעצמה, בת להורים ישראלים שעלתה דרך גרעין צבר. "זו המילה הטרנדית כיום", היא מסבירה, "אבל שון ואני לא היינו בודדים אף פעם. שון היה החבר הכי טוב שלי, האהבה שלי, ויותר מזה - הוא היה בשבילי ה'בית'. אמרתי: הוא שרד את עמוד ענן ויצא מזה בחיים, הוא ישרוד גם את זה".

דליה: "אני עכשיו בחדר רואה את מודעות האבל, ולא רוצה להאמין. זה כאילו לא שייך אלי. גם בהלוויה לא ראיתי כלום מול העיניים, חוץ מאת עצמי לבד מול הארון. רק כשהגעתי הביתה וראיתי את האנשים הרבים, פתאום מצאתי עצמי אומרת: 'מפתיע עד כמה ישראל יכולה להיות משפחה אחת גדולה'".

איכשהו, הטרגדיה שלה רק מקרבת אותה אל המשפחה הזו. "סמכתי על הצבא שישמור לי עליו. חששתי יותר כשיצא עם הרכב לבילוי", היא אומרת, "המלחמה הפתיעה אותי ובגדול, אבל אין לי ספק ששון נמצא פה איתנו. אני מרגישה אותו עדיין".

תסבירי.

"במותו, שון מקרב אותי אליו. היום אני בהחלט שוקלת לחזור לישראל לגמרי, דבר שלא רציתי בעבר. העובדה ששון פה, ומפה הוא לא יכול יותר ללכת, קושרת אותי יותר. אין לי כבר מה לחפש מחוץ למקום הזה. פה נמצאות הבנות. פה נמצא הבית שלנו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר