בין מוצאי שבת ליום ראשון, מבצע "צוק איתן" הפך מבחינתי למלחמה. עם אותו פחד להיכנס למחשב אחרי כמה שעות של ניתוק ולהתפלל לא להיתקל בבשורות איוב, עם אותו מחנק שתופס בגרון כשברדיו מדברים על קרבות קשים, כשאתה כבר יודע מה זה אומר, ועם הפנים העצובות של כל ישראלי שאתה פוגש ברחוב, בדרך ובעבודה. אנשים החזירו למרפסות ולמכוניות את הדגלים מיום העצמאות. למען הגאווה הלאומית, בשם הפטריוטיות וכהפגנת תמיכה בחיילים. עם ההרוגים הראשונים, הדגל שלי ירד לחצי התורן.
החודש האחרון הוציא אותנו מהשיגרה בפראות, ואם חשבנו שבקיץ הזה נלבש לבן, אז בא חמאס ועידכן אותנו שבקיץ הזה נלבש שכפ"ץ. לא כולם הולכים לעבודה, כי אין חשק ואין לקוחות, והילדים בבית כי הקייטנות ומחנה הצופים בוטלו. בתי הקפה דלילים, ואחרי שהכל ייגמר יש מצב שכולנו ניאלץ לאכול את המאפים הלא טריים שנשארו להם על המדפים.
רבים וטובים קרובים מאוד לרגע שהם מאבדים את זה. כל חריקת דלת נשמעת כמו אזעקה, כל אופנוע שטס בכביש מזניק אותנו לממ"ד, שלא לדבר על ילדים שהחליטו דווקא עכשיו ללמוד כינור. אצלנו בבית, בכל פעם שהבנות טורקות את דלת המקרר אני בטוח שנפל טיל בחצר, ומחסיר פעימה. אתמול גם הבנתי שזו היתה טעות שלא השקעתי עוד כמה שקלים במנגנון טריקה שקטה לארונות המטבח.
כשנקום מיום השידורים המיוחד, נעמוד מול המראה ונגלה כמה אנחנו שמנים // איור: טל לזר
בסביבתי הקרובה נרשמו כשלים בריאותיים חמורים. כאבי צוואר, גב תפוס, כאבי בטן, דפיקות לב וקשיי נשימה, קיבלתי את הכל. חטפתי גם שטף דם לא ברור בעין שמאל, אולי מתוך הזדהות עם התראת "צבע אדום".
גם השינה שלי לא מה שהיתה. קשה לי להירדם גם ב־2 בלילה, אחרי שכל אולפני החדשות בכל הערוצים כיבו את האור והלכו הביתה. אז אני עובר לרשתות זרות, וכמו מזוכיסט, יושב וסובל מדיווחים מגמתיים ולא הוגנים, שאחריהם עוד יותר קשה לי להירדם.
כשאני סוף סוף נכנס למיטה אני חושב על בני גנץ, שמכל המקצועות והתפקידים האחרים שאיש מוכשר כמוהו היה יכול למלא בהצלחה, בחר לעצמו להיות רמטכ"ל. איזו עבודה קשה. אני לא הייתי מחזיק מעמד עשר דקות. הוא בטח ישן עוד פחות ממני, ובבוקר הוא עוד צריך לנצח מלחמה ולמצוא מנהרות. אני נשבר רק מלחפש כל בוקר סידור לקטנה.
לגבי המנהרות, שמעתי הרבה פתרונות. אחד הציע להזרים לשם דלק, אחר הציע עשן סמיך, שלישי חושב שזה יהיה רעיון טוב להסיט אותן לבית האח הגדול, והמקורי מכולם הציע "להשמיע לתוך המנהרות שירים של מיילי סיירוס בלופ, וזה כבר ישגע אותם". הוא הודה בפניי שזה מה שהבת שלו עושה לו.
שמתי לב שבשעת חירום, גברים נוטים להזניח את עצמם. אנחנו לא מוצאים זמן להתגלח, מדלגים על פעילויות ספורטיביות ואוכלים אוכל לא בריא. בשבילי, הספורט היחיד שבא בחשבון הוא הליכון בתוך הממ"ד או רכיבה על אופניים בשטחים פתוחים, וגם זה רק אם אתה רוכב מהר יותר מהטיל. אני מכיר הרבה אנשים שכבר היו על מסלול הקטניות, הנבטוטים והירקות הירוקים, ו"צוק איתן" החזיר אותם לחיק החמים של הפחמימות. כל כך הרבה שעות מול הטלוויזיה לא יכולות לעבור בלי פיתה, סנדוויץ' או מינימום קפה ועוגיות. זה לא הומני.
מבטיחים לנו שכשהעזתים ייצאו מהבונקרים שלהם ויראו מה צה"ל עולל להם, הם יתחשבנו עם חמאס. אבל זה נכון גם לגבינו. כשאנחנו נקום מיום השידורים המיוחד (שהפך כבר לחודש שידורים מיוחד), נעמוד מול המראה בתחתונים ונגלה כמה אנחנו שמנים, נתחשבן עם ערוץ 2.
אני חושש שבמלחמה הבאה נהיה כבר כל כך שמנים, שלא נצליח להתגלגל לממ"ד, גם לא בשעה וחצי. ההערכה שלי: המיגוניות לא יוכלו להכיל אותנו.
על סקס אין מה לדבר, כי לאף אחד אין מצב רוח. בעיקר לא לנשים. התירוץ "זה לא הזמן עכשיו" נשמע שוב ושוב (ככה מספרים לי חברים, כמובן). אם השקעת ויש לך מאהבת, אתה צריך להיזהר שלא תחטוף את הטיל דווקא אצלה, כי אז אשתך שבבית עלולה לראות אותך בטלוויזיה רץ למקלט הציבורי עירום בגרביים בלבד.
הטלוויזיה פתוחה אצלנו ברצף. היא כבר כל כך חמה, שאפשר להכין עליה טוסטים. עורכי המהדורות מנסים לספק את הסחורה, וזה לא פשוט: החיפוש אחרי פרשנים רעננים שיכולים להאיר באור חדש את המצב הגיע למבוי סתום, ומצעד הלשעברים מתחיל להיראות כמו ערוץ ההיסטוריה. גיבור ישראל, אביגדור קהלני, נזכר באחד האולפנים איך הוא היה על הטנק הראשון שנכנס לעזה בששת הימים. הוא טען ש"זו אותה החאן יונס בדיוק". מגיש המשדר, עולל שרק נולד ב־1990, ניסה להבין אם זה קרה לפני או אחרי מרד בר כוכבא.
אני חולם על היום שבו מהנדסי רפאל ימציאו כיפת ברזל תקשורתית. מערכת שתיירט את הטלוויזיה או תעביר ערוץ באופן אוטומטי כשנשמע בפעם המאה עוד מישהו שאומר שאין/יש פתרון צבאי למצב. חלאס. הבנו.
ומילה למחוקקים. צריך לאסור כתיבת טוקבקים בזמן מלחמה. אנשים נהיו פסיכים לגמרי, ואתה אף פעם לא יודע אם מי שיושב לידך באוטובוס ומקליד בטירוף הוא טוקבקיסט קיצוני או מורה ללשון שמתקנת טעויות כתיב לתלמידיה.
אנחנו חייבים לחזור לעצמנו, לפני שיקרה פה משהו שכולנו נצטער עליו.
"חייבים להוריד את גובה הלהבות בינינו. כי חמאס אולי יתמוטט וייעלם, אבל אנחנו נמשיך לחיות פה אחד עם השני. אז חבר'ה, תירגעו. בבקשה". (אחד שיודע)
yairn@israelhayom.co.ilלכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו