עיר מקלט

דבר אחד מוכרחים להגיד לזכות הטילים של חמאס - הם מצליחים במשימה שאני נכשלתי בה עד היום, תמיד: להקים על פי דרישה את בני המשפחה השקועים כל אחד בענייניו ברחבי הבית ולרכז אותם בזריזות ליד הדלת.

המהלך הוא קבוע, בין שמדובר ביציאה שגרתית לחוצה לבית הספר בבוקר, במפגש חברים בצהרי שבת או בארוחת ליל סדר חגיגית אצל קרובי משפחה דייקנים במיוחד בכפר סבא שאנחנו יוצאים אליה באיחור מחפיר. זה מתחיל תמיד בבקשה המנומסת מצידי, "טוב, אנחנו חייבים לזוז" - יעיל כמו לבקש מהספה בסלון להזיז את עצמה מהקיר כדי להקל על הספונג'ה.

השלב הבא יהיה בדרך כלל כבר תקיף יותר, "יאללה, בואו כבר, אנחנו מאחרים". התוצאה - בשאר אסד מגיב לפנייה המי יודע כמה מצד מועצת הביטחון של האו"ם. את השלב הבא הייתי שמחה לפרט בפניכם אבל הוא עובר עלי בדרך כלל במצב של הכרה מעורפלת. כמו באימרה המפורסמת מעולם האופרה: זה לא נגמר עד שהגברת שעל סף התמוטטות עצבים צורחת כמו משוגעת ליד הדלת.

כל זה השתנה לבלי הכר מרגע שאיסמעיל הנייה נכנס לתמונה עם השיטות החינוכיות שלו. שלושים או ארבעים שניות בלבד - מדדנו עם סטופר - זה הזמן שלוקח לכל בני הבית להשליך מהיד את מה שזה לא יהיה שהם עושים באופן שגרתי - נגיד תשבצי היגיון, אכילת ירקות בחמישה צבעים שונים או תרגילי נגינה בכינור - להתייצב ליד הדלת ומשם לשעוט קומה אחת למטה אל המקלט המשותף לנו ולשכנים מלמעלה. זה כמובן רחוק מלהספיק אם אתם מתגוררים בדרום הארץ, ובכל זאת, במקרה שלנו, יציאה מסודרת מהבית בתוך פחות מדקה היא מחזה שלא ייאמן ושממחיש היטב - מסקנה שהיא תקפה גם בעתות שלום - את ההבדלים התיאורטיים המסוימים בין הגישות שאני מצדדת בהן לשיטות של מכון אדלר. הם מטיפים לחינוך המבוסס על הקשבה, כבוד ודמוקרטיה, אני מוצאת שהדרך הכי יעילה להניע ילדים היא פחד מצמית.

מי שבכל זאת כרגע מאט קצת את הקצב המשפחתי בזמן האזעקות החוזרות ונשנות הוא דווקא עופר, שסובל בעיתוי מחורבן מפציעה לא סימפטית - סדק בצלע, אם להיות ספציפיים - שמקשה עליו לנוע בזריזות, כפי שמומלץ לעשות במהלך מתקפת טילים, וגורמת לו גם בשאר הזמן לגנוח בתגובה לכל תנועה פתאומית. בלי להעליב, בואו נאמר שהוא נראה בזמן אזעקה פחות כמו אזרח אחראי שמתפנה בזריזות למרחב המוגן בהתאם להנחיות פיקוד העורף ויותר כמו קשיש במחלקה האורתופדית שנשרך באיטיות לחדר האוכל בתקווה קלושה להגיע לשם לפני שיקפלו את ארוחת הצהריים.

בעיניי הדרך היעילה להניע ילדים היא פחד מצמית // איור: יעל בר

אולי זה לא יפה שאני מדברת ככה, כי האמת היא שלא מדובר בסתם צלע סדוקה אלא בפציעת ספורט הרואית שבעלי ספג במהלך משחק כדורגל כאשר הוא בתפקיד השוער, מתוך רוח לחימה שאפשר רק להצדיע לה, זינק על הכדור כדי לבלום בגופו את השער. בוודאי הייתם קוראים על האירוע הזה בעמודי הספורט אלמלא התרחשה ההקרבה הזאת במסגרת 15 הדקות האחרונות בחוג הכדורגל של ג'קי לכיתות א'-ב', שבמהלכן, על פי המסורת, עולים האבות לשחק לצד הילדים. אפשר לומר אם כן שבעלי, בדומה לחלוץ הברזילאי ניימאר שנפצע ברבע גמר המונדיאל, מושבת כעת מפעילות ספורטיבית לפרק זמן לא ידוע אחרי ש"התאבד" על המגרש למען הקבוצה. במקרה הזה, כדי להציל שער בטוח מרגליו של החלוץ האימתני בן השבע, דנדן נבון. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הוא היה מוצא את עצמו מול שירה מא'2.

הסיפור האמיתי לגמרי הזה הוא לא רק אידיוטי אלא גם נשמע לחלוטין לא קשור, ובכל זאת הוא מעורר מחשבות. בעיקר על הסכנות הגלומות בעודף טסטוסטרון לבריאותם של גברים כמו גם לשלום העולם כולו. אני בדרך כלל לא אוהבת הכללות מגדריות, ובכל זאת, בהשראת המצב הביטחוני, קשה לא לחשוב על זה שאם גברים עם מזג מתון בסך הכל נלחמים בכזה להט ומסרבים כל כך בתוקף להפסיד כשמדובר בחוג הכדורגל של ג'קי, אני מפחדת לחשוב מה זה אומר על המוכנות שלהם להתפשר או להתקפל כשזה מגיע לקונפליקטים של ממש בזירות בוערות יותר.

זה כמובן לא חריג או ראוי לציון באופן מיוחד אבל האמת היא שהעצבים שלי בימים אלה די מרוטים. מה שמחרפן כל כך זה לא רק האזעקות עצמן, יש משהו כמעט מרגיע בסידרת פעולות קבועה וידועה מראש שצריך לבצע, אלא הנחשול הבלתי פוסק של חדשות מדאיגות והדריכות הבלתי פוסקת שנמשכת לאורך כל היום, בין אזעקה לאזעקה, ושמותחת את העצבים עד הקצה.

תוסיפו לזה את העובדה השערורייתית שבניגוד למצב בבתי הספר, ברובם המוחלט של גני הילדים בכל רחבי גוש דן, פרטיים ועירוניים כאחד, אין שום דבר שמזכיר אפילו מקלט או מרחב מוגן. כתוצאה מכך, ארבעים ילדים קטנים, ולפעמים גם כפול מזה, מובלים בזמן אזעקה ל"חדר פנימי", שהוא כמובן חדר רגיל לגמרי, או אפילו מופרך מזה, ל"חדר צפוני", שהוא בלי ספק מרוחק יותר מעזה בעשרה מטרים שלמים. אגב, אם אתם לא סגורים על זה שאכן מדובר בחדר צפוני אתם תמיד יכולים להציץ רגע החוצה ולבדוק. יש בו חלונות זכוכית גדולים.

ובכל זאת, אחרי שמצאתם סידור לילדים - אולי אפשר לתקוע אותם בלשכתו של ראש העיר - יש כמה יתרונות בלעבור מערכה כזאת דווקא כהורים. קודם כל, הדאגה לילדים כל כך גדולה שלעצמכם כבר כמעט לא נשארת חרדה. כשהילדים לא במושב האחורי אני נוהגת ברחבי תל אביב המטווחת בביטחון עצמי של ראפר שמשייט בקבריולה מלא בבחורות ברחובות הארלם. עוד יתרון מוחץ - מסיבות מובנות, הטלוויזיה בבית רוב הזמן כבויה, דבר שבתועלת שלו בימים כאלה קשה להפריז. בעוד פרשנים ביטחוניים כמו איתן בן אליהו או דנה רון מדברים בלי הפוגה בטלוויזיה, בסלון שלי מי שמקבל כרגע הכי הרבה זמן מסך הוא קופיקו. טוב, גם הוא לא לגמרי מנותק מהמצב. יכול להיות שפיספסתם את זה אבל לאור מצוקת המרואיינים ככל שהמבצע מתארך, גם קופיקו כבר זכה השבוע להשמיע את דעתו על המצב באולפן חדשות.