משה מילנר מרים את האייפון שלו, מציץ מחלון דירת המגדל שבה הוא מתגורר במרכז ירושלים, ומנציח בלחיצה רכה את הנוף. "קליק" דיגיטלי, כמו בימים הטובים ההם, כשבגין ישב מולו בפיג'מה, או כשיצחק רבין ביקש שיתפוס אותו בפוזה מחמיאה. ברקע הטלוויזיה מלאה ביגון הלאומי על הנערים שנרצחו, ומילנר נאנח: "הנה לך רגע שמסמל יותר מכל את הקריירה שלי: אני עושה קליק - וברקע יש דרמה חדשותית".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כל עין ישראלית שעקבה אחרי הצמתים הבולטים בתולדות המדינה, ממלחמת ששת הימים והלאה, נתקלה לפחות בצילום אחד שהנפיק מילנר. בעולם התקשורת הוא מוסד. לאורך שנות דור הדפיסו מדורי החדשות הישראליים והבינלאומיים את הקרדיט הנצחי שלו - "צילום: משה מילנר/לע"מ". לפני חצי שנה הניח את המצלמה הממלכתית ופרש לגמלאות, "העביר את הפילם לדור הבא", כהגדרתו המחויכת.
במהלך עשרות שנות שירותו כצלם בכיר בלשכת העיתונות הממשלתית, דבק במילנר (67) התואר הלא רשמי "צלם ראשי הממשלות". הוא ליווה באופן צמוד תשעה מהם, הנציח אותם ברגעים פרטיים, באירועים ממלכתיים, בביקורים היסטוריים מעבר לים, בפגישות גורליות עם מנהיגי עולם, בטיסות, בהתייעצויות. העדשה שלו הצליחה לקלף מהם תמיד את השכבה החנוטה ולהציג אותם כפי שהם מתחתיה - בני אדם שנטלו על כתפיהם מעמסה בלתי נתפסת.
הוא התחיל לצלם בעידן הנאיבי שבו פוליטיקאים לא החשיבו זוטות כמו שיווק עצמי ודימוי תקשורתי, וסיים בתקופה שבה האריזה וה"ויז'ואל" הפכו לנדבך מהותי. את מספר הפריימים הכולל שהקפיא הוא מעריך ב"כמה מיליונים טובים". תחת ידיו עברו מאות מצלמות מכל הדגמים, מ"רוליפלקס" מכנית, שסרט הצילום שלה הכיל רק 12 תמונות, ועד ל"ניקון" הדיגיטלית הכי משוכללת. בין לבין השתנתה מולו התקשורת הישראלית כולה - מהדפסת תמונות בשחור־לבן בשיטת "צינקוגרפיה", עם גלופות אבץ וחומרים כימיים, היישר לתשדורת הבזק של רשתות המחשבים עתירות הצבע והמגה־פיקסלים.
רקדנית בטן מופיעה מול בגין ורעייתו עליזה, במהלך ביקור רשמי במצרים, 1980. "הרגישו נינוחים לידי"
שיעורי צילום לרבין
בימים אלה (ועד 26 ביולי) מוצגת במוזיאון הפתוח לצילום בתל חי התערוכה "זיכרונות ממשלתיים" - מצילומיו הנבחרים של מילנר. כ־80 פריימים מהרפרטואר הבלתי נדלה שלו, פרי עבודתו תחת תשעה ראשי ממשלה: לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, מנחם בגין, שמעון פרס, אהוד ברק, אריאל שרון, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו (בשנות כהונתו של יצחק שמיר פרש מילנר מלע"מ, ושב אליה רק בהמשך).
הצילומים המרתקים בתערוכה הם אלה שבהם התמסרו אליו המנהיגים בלי פילטרים: בגין נרגע על ספה עם רעייתו עליזה בסוויטת מלון ברומניה. אשכול מדדה כלוליין על צינור מים בגליל. גולדה חוזרת לכיסא התלמיד שעליו ישבה בכיתה ד' במילווקי. רבין צופה בתצוגת אופנה אישית במפעל לחלוקי מגבת. שרון מציץ בתאווה מעל סיר חמין רותח בבסיס צה"לי. פרס לוחץ יד לרובוט ידידותי בדרום קוריאה. ברק חוקר ליקוי חמה במשקפיים כהים. נתניהו משקיף מקרוב על מפלס הכנרת. ואולמרט משתובב כילד עם תלמידה חולת סרטן.
"אף פעם לא אהבתי את הצילומים הרשמיים עם החליפות המכופתרות והעניבות מול האח", מסביר מילנר ומלטף את הדק המצלמה התורנית שעל השולחן, "תמיד חיפשתי את הרגעים שמאחורי הקלעים, את הקטע האנושי והאינטימי. בלי איפור ובלי תפאורה".
הוא נולד בגרמניה להורים ניצולי שואה - אב איש המוסד לעלייה ב' שעבד ברכבת ישראל, ואם אחות במקצועה, שחלתה והתפרנסה מבישול במסעדת פועלים זעירה. אחרי עליית המשפחה לארץ ב־1948 גדל והתחנך בלוד, ואל עולם הצילום התוודע כבר כנער, כשיצא לסייע לפרנסת הוריו כאסיסטנט במעבדת הפיתוח של צלם שכן. המצלמה הפכה עד מהרה לאהבתו הגדולה, וכבר לפני גיוסו עשה "כסף טוב" מצילום שמחות וחתונות.
את שירותו הצבאי העביר כצלם בדובר צה"ל ("הייתי החייל האחרון שנכנס לשם בלי פרוטקציה"), וכבר אז סיגל לעצמו את הכושר להתקרב ולהתחבב על מושאי הסיקור שלו. "רבין, שהיה אז הרמטכ"ל, קיבל ממני שיעורים בצילום. פעם אחת הוא יצא לביקור ביטחוני ביפן. אמרתי לו שיבקש להוסיף סיור בחברת 'ניקון', כי הם טובים במצלמות, אבל גם במשקפות צבאיות. הוא שמע לי. כשהוא חזר לארץ הוא הביא ארגז מלא במצלמות הכי יקרות שקיבל שם ואמר לי - 'קח, תעביר את זה אליכם לדובר צה"ל'".
ב־1967, מייד עם שחרורו, התחיל לעבוד בלשכת העיתונות הממשלתית, ותיעד משם את מעשי הנבחרים. לדבריו, תמיד השכיל להשתלב ברקע, להיטמע ולא להתבלט, עד שרכש אמון וקיבל אישור לשוטט ולצלם ככל שיחפוץ ("בגין אמר למקורביו שאני יכול להיות נוכח בכל ישיבה, בכל פגישה, איפה שאני רק רוצה"). גם מנהיגים זרים התייחסו אליו כאל אחד מהפמליה, ולרוב לא דרשו להוציאו מהחדר - גם בשיחות בעלות חשיבות היסטורית.
אחת מהן, שניכר כי מילנר נסער ממנה עד היום, נערכה בין גולדה מאיר לבין קנצלר אוסטריה ברונו קרייסקי ב־2 באוקטובר 1973, ארבעה ימים בלבד לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. מאיר הגיעה לשוחח עם המנהיג האוסטרי על מעבר עולים מבריה"מ לישראל דרך וינה, אבל בפי קרייסקי היתה אזהרה מפתיעה, שמילנר מתעקש ששמע אותה במו אוזניו: "קרייסקי חשב שאני אחד המאבטחים, ולא התייחס אליי. צילמתי מהצד בלי פלאש. פתאום אני שומע אותו אומר: 'בעוד כמה ימים יש לכם מלחמה שם, בישראל, מה את עושה פה? סעי הביתה לטפל בזה'. גולדה לא הגיבה, כנראה לא האמינה לו. זה היה קצר מאוד. לך תדע מה היה קורה אם היא היתה מקשיבה".
בפגישות כאלה נדונים לפעמים סודות המדינה הכי מסווגים. אין נתנו בך אמון כזה?
"כל ראשי הממשלה זיהו מהר מאוד שאין לי אינטרסים, ושאף פעם לא ארמה אותם ולא אטעה. הזמן שחלף הוכיח להם שאני לא מספר, לא מדליף ולא מדבר - לא עם עיתונאים ולא עם חברים. אף פעם. הם הבינו שעלי אפשר לסמוך בעיניים עצומות. בחיים לא אגרום להם עוול ולא אנצל נגדם דברים שראיתי".
רק פעם אחת ויחידה יצא להדליף, וגם זאת לבקשתו המפורשת של יועץ התקשורת של מנחם בגין, דן פתיר. "בשיחות השלום עם מצרים בקמפ דיוויד, ב־1978, כולם היו סגורים בתוך המתחם, ורק לי היה מותר להיכנס ולצאת כדי להפיץ את התמונות. פתיר ביקש שאגלה לעיתונאים שחיכו בחוץ שיש קשיים גדולים במשא ומתן על ירושלים. זאת היתה הפעם היחידה שהעברתי פרטים חסויים, אבל זה היה לגמרי ברשות ובסמכות".
יצחק רבין במפעל לחלוקי מגבת בתל אביב, 1975. "הצלמים האחרים פחדו כשהגעתי"
סאדאת עם טרנינג ומקל
בקמפ דיוויד צילם מילנר את התמונה שאותה הוא מחשיב כפיסגת הקריירה שלו: תיעוד המפגש ה"מקרי", המשוחרר והמחויך בין מנחם בגין לבין הנשיא המצרי, אנואר סאדאת, במשעולי המחנה האמריקני. תמונה בלעדית שאותה טווה ורקח במו ידיו. על פניו נמתח חיוך ערמומי כשהוא משחזר את השתלשלות מהלכיה.
"בגלל הג'ט־לג של הטיסה מהארץ קמתי בחמש בבוקר והסתובבתי לבדי בשבילים. פתאום אני רואה מולי את סאדאת, גם הוא ערני לגמרי, מטייל בטרנינג ומקל הליכה. פניתי אליו: 'אדוני הראיס, אפשר לצלם אותך?' והוא ענה לי, 'תפאדל, צלם'. אחרי כמה קליקים הוא המשיך ללכת ואני רצתי מייד לצריף של בגין. אמרתי לו, 'מר בגין, בוא, בוא'. בגין שאל מה העניין, ואני עניתי לו: 'בוא אחריי ואל תדאג'. ידעתי שסאדאת תכף יגיע שוב מהעבר השני של השביל.
"דרכיהם הצטלבו, והם נעצרו, חייכו ולחצו ידיים. צילמתי מהצד ועפתי לפתח את הפילם. השעה היתה שש בבוקר בארה"ב. את התמונות העברתי לצלם סוכנות איי.פי שהכרתי, והוא הפיץ מייד לכל כלי התקשורת. הנשיא האמריקני דאז, ג'ימי קרטר, התעורר בשעה שבע, ולתדהמתו הוא רואה בתוכנית 'גוד מורנינג אמריקה' את לחיצת הידיים. זה הרס לו לגמרי את התוכנית לפייס ביניהם ולקחת לעצמו את הקרדיט. בגין וסאדאת היו לפני כן בנתק, וקרטר הזמין אותם אישית לגשר על פערים. פתאום הוא רואה צילום גורלי כזה. הוא כעס, ומאותו רגע הצמידו אלי מאבטח, שישגיח מקרוב על כל מה שאני עושה".
איך בגין וסאדאת עצמם הגיבו?
"בגין שאל אותי אם ידעתי שסאדאת יבוא מולנו, וכשהודיתי שכן - הוא צחק. אחרי כמה ימים סאדאת קרא לי לצריף שלו. פחדתי שהוא מתכוון לנזוף בי, אבל איך שנכנסתי הוא חייך ואמר: 'אני מבקש שתעשה לי הגדלה מהתמונה הזאת. אני אוהב אותה מאוד'".
בקיצור, הבאת שלום עלינו בקליק אחד.
"מכל הפרשה למדתי שצילום טוב יכול בהחלט להשפיע גם על ההיסטוריה. בזכות התמונה הספציפית הזאת נשבר הקרח בין ישראל למצרים. כשהתחיל המשא ומתן המנהיגים כבר היו הרבה יותר נינוחים ומשוחררים".
זו לא היתה הפעם היחידה שעבודתו של מילנר הניעה משק כנפי פרפר ששינו את ההיסטוריה. שנתיים קודם לכן סייע צילום תמים שלו בהפלת ממשלה בישראל. זה קרה בדצמבר 1976, כששלושת מטוסי האף־15 הראשונים מארה"ב הגיעו לידי חיל האוויר ונחתו בבסיס תל נוף. הטקס הרשמי לקבלת המטוסים נקבע לשישי בצהריים, זמן קצר לפני כניסת השבת. מילנר תיעד את הנחיתה, והפיץ את תצלומיו במערכות העיתונים לפרסום ביום ראשון. חברי הכנסת הדתיים, שחיפשו אז תירוץ לפרוש מממשלתו הראשונה של יצחק רבין, קפצו על המציאה - והציתו משבר קואליציוני חריף סביב "חילול השבת בפרהסיה". ההמשך ידוע: רבין התפטר, נערכו בחירות חדשות, חיים יבין הכריז "מהפך" - והליכוד בראשות בגין עלה לשלטון לראשונה מאז קום המדינה.
"היום אני יכול להגיד לך שכל המשבר הזה היה הצגה אחת גדולה", אומר מילנר על רקע צילום מהתערוכה, שבו רבין הקודר מקשיב לנאום הניצחון של בגין בקריה בתל אביב. "לא היה שם חילול שבת. יכולת לצאת מהטקס ולנסוע עד עכו, והשבת עדיין לא היתה נכנסת".
בתחילת הדרך קיבל מילנר יד חופשית לצלם ולהפיץ תמונות כאוות נפשו, ללא כל פיקוח וסינון מהדרגים הממונים. "תראה את לוי אשכול מבקר במחנה של חיל הרפואה, עומד באדישות מעל חייל שמקבל זריקה בישבן חשוף", מצביע מילנר על צילום שלו מ־1965. "תראה לי יועץ תקשורת אחד שהיה מאשר היום לפרסם תמונה כזאת".
עם השנים התרבו הדרישות מצלמי לשכת העיתונות הממשלתית, ובד בבד גבר תיאבון התקשורת לחומרים ויזואליים. השילוב גרם לכך שיותר ויותר תמונות עברו עיניים ביקורתיות לפני פרסומן. "בממשלת רבין הראשונה התחיל כל העניין של יועץ תקשורת, אבל זה עדיין לא הפריע לעבודה שלי. עם הזמן התהדק הפיקוח, ואת הסינון של תמונות בפועל, ממש לפי פריימים ספציפיים, התחילו בממשלת ברק". היום הוא מודה שאף צילום בלשכת העיתונות לא יוצא לתקשורת בלי לקבל אישור מוקדם.
זה בגלל שאירעה פעם פאשלה?
"לא משהו ספציפי, אבל אפשר להגיד שיישרנו קו עם העולם. ככה זה היום. לכל מנהיג חשוב איך הוא נראה בתקשורת לא פחות ממה שהוא עושה".
היתה תמונה שאסרו עליך במפורש לפרסם, אף על פי שרצית?
"מעולם לא קרה שראש ממשלה אסר, אבל עם הזמן המקורבים והיועצים תחמו אותי יותר ויותר. לפעמים פירסמו פריים שונה מזה שהייתי בוחר בעצמי. לא ראיתי בזה ביג דיל. אני תמיד אומר שהתמונות חזקות יותר מכל יועץ תקשורת. אם התמונה מספיק טובה - היא תעשה את האימפקט, כך או אחרת".
מנחם בגין ואנואר סאדאת נפגשים בקמפ דיוויד, 1978. "פיסגת הקריירה שלי"
הרבה לפני עידן הפפראצי
רק תמונה אחת לאורך הקריירה הוא מתחרט שפירסם. "זה היה צילום של אולמרט מוקף בחיילים, כשפניו נראות נפולות במיוחד. הצילום הודפס ב'הארץ' - ועשו ממנו מטעמים. התברר שמישהו במשרד שלח בשמי את התמונה הלא נכונה. על הבוקר אולמרט התקשר. התנצלתי ואמרתי לו שהטעות לגמרי שלי. צלם אמיתי אחראי לתמונה שהוא מצלם ולתמונה שהוא מפיץ, לא משנה מה קרה באמצע".
הצילומים שלו כיכבו בבמות הכי מכובדות בתקשורת העולמית. שערים ואינספור עמודים יוקרתיים ב"ניוזוויק", "טיים", "וושינגטון פוסט", "ניו יורק טיימס" ו"טיימס" הלונדוני. "תמיד היה כבוד לפתוח ולראות את השם שלי מודפס שם, אבל איך אני אגיד לך - במכולת שלי אף פעם לא העריכו את זה. לא עשיתי שקל מכל הצילומים האלה. תמיד קיבלתי משכורת של עובד מדינה לפי הדירוג הקבוע. פרשתי עם פנסיה נמוכה מאוד יחסית".
היום היית עושה בוכטות כצלם פפראצי.
"אז אני אחדש לך: בצילום רגיל כבר לא עושים היום כסף. אני תמיד אומר לצעירים שחולמים להיות צלמים - לכו ללמוד במקום זה צילום רנטגן. זה יביא לכם יותר פרנסה. צילום זה חיידק, אבל מחיידקים קשה להתפרנס. לדור החדש של הצלמים מאוד קשה היום. הם עובדים כמו חמורים ולא מקבלים תמורה הולמת. ליבי איתם".
ואגב פפראצי, אחד הצילומים הנודעים ביותר של מילנר הנציח את גולדה מאיר ואת נשיא ארה"ב דאז, ריצ'רד ניקסון, מתפקעים מצחוק מאוד לא ממלכתי במהלך מסיבת עיתונאים בבית הלבן, בספטמבר 1969. למרבה הפלא, אף צלם אחר לא לכד את הרגע החריג. "היו עשרות צלמים מסביב, ואיכשהו יצא שרק אצלי הם נתפסו בפוזה הזאת".
יש לך הסבר למזל הזה?
"זה קרה במקרה! אחד העיתונאים שאל שאלה שהצחיקה אותם, והם השתחררו לשבריר שנייה. המצלמה היתה עלי בהיכון, ופשוט לחצתי. כששלחתי את התמונה לסוכנויות - העורכים השתגעו על זה. באותם ימים זה היה מחזה לא מקובל".
ב־1981, אחרי שהתקדם למנהל מחלקת הצלמים בלשכת העיתונות הממשלתית, פרש ממנה לראשונה, כשמשרדי הלשכה עברו לירושלים. הוא הצטרף לסוכנות הצילומים הבינלאומית העצמאית "סיגמא" ("בחודשיים הראשונים הרווחתי יותר מכל הפיצויים שקיבלתי מהפרישה"), ובין השאר מכר לירחון הצרפתי היוקרתי "פארי מאץ'" תמונה של המחבלים החיים מפיגוע קו 300, באפריל 1984 ("בעיתון 'חדשות' התפרסם הפריים של אלכס ליבק, אבל גם לי היה אותו צילום").
ב־1994, עם ירידת קרנן של הסוכנויות הקטנות, חזר ללשכת העיתונות הממשלתית והתגייס לעמוד בראש פרויקט "אוסף התצלומים הלאומי" - הפיכת ארכיון הלשכה לדיגיטלי ונגיש לכל דורש באינטרנט. כעבור שנתיים חזר גם לצלם, "כאילו לא היתה בכלל הפסקה", ובין השאר תיעד את החיבוק המפורסם, הנרגש, בין גלעד שליט לבין אביו - מייד אחרי שחרורו משבי חמאס בעזה.
קשה להתעלם מהיתרון המובנה שהיה לך על צלמי עיתונות אחרים, מתוקף האישור שלך להסתובב עם מושאי הצילום.
"זה נכון, תמיד הייתי חלק מהפמליה. צלמי עיתונות אחרים תמיד פחדו כשהגעתי, כי ידעו שיהיה להם קשה להתחרות בי. מצד שני, היו עלי מגבלות דווקא בגלל הקירבה הזאת. לא יכולתי לפעול ככל העולה על רוחי".
כאן צצה השאלה באיזו מידה שימשת שופר תעמולה על חשבון הערכים העיתונאיים.
"אני לא מתכחש לסוגיה הזאת. תמיד ידעתי שעושים עלי גם מניפולציות, כדי שאתעד דברים בצורה מסוימת, אבל לא היה לי אכפת. אל תשכח שהייתי עובד מדינה. התוצאה מוכיחה שבסופו של דבר הבאתי תוצרת עיתונאית שאפשר להתגאות בה".
מילנר פוסע בתערוכת הקבע של מוזיאון הצילום בתל חי ונעצר במבט נוסטלגי מול מצלמת ניקון F-1 נושנה, "המלכה של כל מצלמות העיתונות אי פעם". אחר כך הוא מפליג בזיכרונות: איך לוי אשכול סיפר לו בדיחות קרש ביידיש. איך גולדה נתנה לו להצית בשבילה את סיגריות הווירג'יניה. איך אריק שרון נהנה לביים אותו בכל תמונה ("אריק בנה את כל הקריירה מתמונות. הכל היה אצלו מחושב מראש. הבנדנה במלחמת יום הכיפורים? היתה לו שריטה בגודל של חתך בגילוח, אולי").
כאדם, הוא הכי אהב לעבוד עם בגין, שקרא לו "מויש'לה" וחיבק אותו כסב. גם אולמרט הקפיד לשאול לשלומו בחום בכל בוקר. "הוא התייחס אלי תמיד בגובה העיניים. דיבר בצורה חביבה, אף פעם לא העליב. אין לך מושג כמה כואב לי שהוא הולך לכלא".
מי כן העליב?
מילנר שולח יד לעבר צילום של אהוד ברק מתארח באולפן וירטואלי, פרי פיתוח ישראלי. "לו אין יחסי אנוש בכלל. בוא נגיד שאוויר היה יותר משמעותי בשבילו ממני, ואני, כמו שאתה רואה, אדם שמן, עם נוכחות".
עם בנימין נתניהו, שאותו מילנר מגדיר "אדם חכם מאוד עם זיכרון והבנה מדהימים", עבד במצטבר הכי הרבה שנים. הוא זוכר את היום שבו נפגש נתניהו לראשונה, באי רצון מופגן, עם יאסר ערפאת, בחדר האוכל של הנגדים במחסום ארז, ב־4 בספטמבר 1996. "ראש הממשלה לא רצה תיעוד מהמפגש, אבל הסברתי לו שהפלשתינים יביאו לשם צלם שלהם ממילא. נתניהו הבטיח שאם יגיע צלם מטעם ערפאת - גם אני אוכל לצלם. והוא אכן עמד בהבטחתו".
הצילום ההיסטורי מוצג בתערוכה, ולא נדרשת עין חדה להבחין בתיעוב העמוק שחש ראש הממשלה כלפי הטרוריסט הוותיק. "זה הפריים הראשון שבו נתניהו לוחץ יד לערפאת. רואים שאין לו ברירה. ערפאת מוסתר כמעט כולו מאחורי הכאפייה, ורק האף המעוקל שלו מציץ החוצה. בעיניי זו תמונה מיוחדת, כי היא תופסת את המהות של ערפאת. כל העניין כולו נמשך רק חצי שנייה, בוא, צלם וצא. אין עיתון שלא פירסם את זה".
הוא צילם כמעט בכל מלחמות ישראל: ששת הימים, יום הכיפורים, לבנון הראשונה, המפרץ, לבנון השנייה. ב־1991, בשיא מלחמת המפרץ, הצליח ללכוד חיזיון שצלמים רבים אחרים חשקו בו: טילי הפטריוט האמריקניים, הגירסה ההיסטורית של "כיפת ברזל", מתעופפים מעל שמי תל אביב, מנסים ליירט לשווא את הסקאדים ששיגר סדאם חוסיין מעיראק. "הייתי אז צלם 'סיגמא', ועמדתי על גג של מלון עם מצלמות מכוונות לשדה דב. כשראיתי את שובל הטילים - ישר הקלקתי. אחרי שהפריים הזה פורסם בכל העיתונים, האשימו אותי שפגעתי בביטחון המדינה, כי באותו זמן היה אסור להראות את הפטריוטים בפעולה. בסופו של דבר לא עשו לי כלום, כי היו לי הוכחות שהצנזורה אישרה את התמונות מראש".
יש תמונה בקריירה שאתה מצטער שלא תפסת?
"הרבה פעמים קרה שלא נתתי את הקליק ברגע הנכון, אבל על מה שלא צילמתי אף פעם לא הצטערתי. איך אומרים בערבית? מה שהיה - מת".
בנימין נתניהו וברק אובאמה בבית הלבן, 2009. "לא רציתי צילום רשמי על רקע של אח"
לא נהנה מפירות האייפון
למרות שלל השמות המיתולוגיים בעולם הצילום העיתונאי - רוברט קאפה, אנרי קרטייה ברסון, יבגני חאלדיי, דורותיאה לאנג - מפתיע לגלות שמודל החיקוי הנחשק ביותר בעיני מילנר מגיע מעולם הספורט דווקא. "תמיד נדהמתי מהצילומים של יוסי רוט הוותיק. הוא הצלם שאני הכי מקנא ביכולות שלו. הוא יודע לתפוס רגעים על המגרש שאף צלם אחר לא מצליח לקלוט. צלם ספורט אגדי שאי אפשר להגיע לרמה שלו".
בעידן אינסטגרם והרשתות החברתיות, צלמי העיתונות הופכים, בעצם, למיותרים.
"אני מסכים. לדעתי כל מקצוע הצילום היום מת. כל אחד יכול לקנות מצלמה בכמה גרושים ולצלם בעצמו. הצילום נגיש לכל אחד, וכולם לוחצים. אם קמפ דיוויד היה קורה היום, מישהו היה פשוט מוציא את האייפון ומצלם את בגין וסאדאת על המקום. לא היה צריך אותי. ואגב, למי יש סלפי טוב יותר? למי שיש ידיים ארוכות יותר".
ולחשוב שכשהתחלת, נהגים שליחים היו נוסעים במהירות להפיץ תמונות "הארד קופי" בכל מערכות העיתונים.
"היום זה ממש גן עדן. היכולת של צלם לשגר תמונות כבר מהשטח - זה דבר משגע. אתה יודע כמה שנים מהחיים שלי ביזבזתי בהתרוצצות למעבדות, בפיתוח פילמים צ'יק צ'ק, רק כדי להספיק לשלוח תמונה בזמן לדד־ליין של העיתון? היום אתה מחבר USB, אפילו בלי כבל, וגמרנו. התמונות כבר במערכת".
את נפלאות האייפון לא הספיק, לצערו, לנצל כראוי לפני הפרישה לפנסיה. "רק פעם אחת עוד הספקתי לשלוח תמונה בדרך הזאת. אבל לא ממש נהניתי מהפירות". עם זאת, הוא מקפיד להישאר מעודכן: "אני מסתכל קדימה, תמיד אל העתיד. השליטה שלי בטכנולוגיה מצוינת. אני משווה את עצמי לחברים שלי. היום אני מרגיש כמו צלם בן 22 שמתמצא בכל החידושים האחרונים. פוטושופ, אפליקציות, מה שתגיד. אני יודע להפעיל כל מצלמה מודרנית שתשים מולי".
לאורך השנים ערך ופירסם 12 ספרי צילומים, בין השאר על חיי ישו, על ירושלים ממעוף הציפור, על קברי צדיקים, על טיולי מבוגרים לדרום אמריקה וגם השוואה מצולמת (ומדהימה!) בין נופי ארץ ישראל ב־1918 לבין אותם מקומות בישראל של שנות ה־90.
מעט לפני הפרישה הסופית, בנובמבר 2013 ("שמעון פרס עשה לי מסיבת פרידה מאוד יפה בבית הנשיא"), עבר מילנר קורס מדריכי טיולים - וכעת הוא מדריך קבוצות תיירים ישראלים בהודו ובפורטוגל, ובמקביל מלווה צלמים מחו"ל בסדנאות צילום בירושלים. בין לבין הוא ממציא פטנטים ("מכרתי לישרכארט העולמית פטנט לזיהוי קונים בעת התשלום בקופות") ונהנה כסבא פעלתן לששת נכדיו.
לא חסר לך היום האקשן החדשותי?
"באיזשהו שלב אתה צריך להניח לזה. אלה החיים. הגעתי לשובע. היום האקשן שלי הוא אם מישהו מקבוצת התיירים שאני מדריך הולך לאיבוד ואני יוצא לחפש אותו".
ואתה עדיין מסתובב עם מצלמה צמודה?
"בהחלט. בעיקר כשאני עם הנכדים. אלה הפריימים שאני באמת לא יכול לפספס".
שמעון פרס (כנשיא) בביקור בדרום קוריאה, 2010. "בתקשורת גבר עם השנים התיאבון לחומר ויזואלי"
yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו