כל מי שיש לו ילד בגיל הגן יודע שבענייני בילוי עם חברים יש חוקים לא כתובים. אם אתה שולח את הילד לחבר בארבע, אז בחמש תטלפן לשאול את האמא מה קורה. אם הכל בסדר, תיתן לו עוד שעה גרייס ובשש תאסוף אותו הביתה.
אם אתה טיפוס ערמומי וחסר מצפון תטלפן על התפר של ארוחת הערב ותתנצל שהיו פקקים. האֵם המארחת תגיד לך שזה בסדר, שהמתוקים בדיוק התכוונו לאכול ותשאל אם הוא רגיש למוצרי חלב. כשתיענה בשלילה היא תשאל אם זה בסדר שהם יזמינו פיצה. אתה תעשה את עצמך מאוכזב ותמלמל, "אממממ, חבל, דווקא הגעתי היום מוקדם כדי שנאכל יחד", אבל ביד השנייה תסמן לאשתך וי גדול כי הרווחתם עוד שעה של זמן יקר. כשמדובר בחברים טובים, יש מצב שאם תשכח להגיע בזמן, יפרגנו לחמוד שלך גם מקלחת און דה האוס. או אז תגיע כמו עמיל מכס ותקבל את החבילה שהשארת אחר הצהריים, ארוזה, רחוצה ומנומנמת, כשלא נותר לך אלא להעביר אותה במצב פיג'מתי היישר למיטה.
כשהדברים מאוזנים ובמינון סביר הכל סבבה, אבל לפעמים קורה שההורים עוברים את הגבול. יש כאלה שמשאירים את הילד ומכבים את הטלפון, יש שהולכים לישון ו"שוכחים" להתעורר, ויש את הנהנתנים שקופצים לסוף שבוע בפאריס. אנשים כאלה יכולים להפיל אותי פעם אחת אבל לא יותר. ילד שהוריו סרחו מוכרז אצלנו בבית כפרסונה נון גרטה, וצו ההרחקה נגדו מתבטל רק לקראת התיכון. היו גם פעמים שטעיתי באבחון. השיא היה כשטילפנתי פעם בתשע בערב לאיזה מושיק אחד שהשאיר את הבת שלו אצלנו מייד אחרי הגן. שאלתי אותו מה קורה ואם אפשר לאמץ את הקטנה, והוא נתן לי את התירוץ הכי שפל. הוא אמר שהוא במיון, שהוא מתנצל ושהסבתא בדרך מחולון. נו, באמת, חשבתי לעצמי, כמה נמוך אפשר לרדת. בדיעבד התברר שהאיש באמת חטף התקף לב, נכנס לצינתור והיה על סף פרידה מהעולם הזה.
צילום אילוסטרציה: GettyImages
כשהילדים גדלים הם כבר לא טורחים לתאם איתך את זמני הביקורים של החברים והחברות. אם פעם זה היה "אמא, ליהי יכולה לבוא אלי?" בגיל ההתבגרות ליהי וחברותיה הן תושבות קבע אצלך בבית, ועושות לך טובה שהן בכלל פותחות לך את הדלת. ואם הייתי צריך תזכורת לשינוי הגדול בחיי קיבלתי אותו השבוע במרוכז ולפנים.
הגברת הראשונה נסעה לחו"ל ואני נותרתי לשמור על הגחלת. בחמישי בערב הודיעה לי הקטנה (בת עשר) שמחר יבואו אליה כמה חברות. בשישי התעוררתי לקייטנת בנות בסגנון הכל כלול. לא כל כך שמתי לב מאין הן צצו אבל בנות המשיכו להגיע לאורך כל היום והצטרפו לחגיגה. זרמתי בקלילות של אבא מגניב, כי הרי אני לא כמו אמא, ונתתי להן חופש מוחלט כי הרי בשביל זה יש חופש גדול. בשתיים־עשרה ראיתי אותן מבשלות ארוחת צהריים במטבח, שהפך בתוך דקות לסיוט ברחוב אלם. למרות הברדק ואווירת ה"יאללה, בלאגן" שהקטנות הכניסו לבית, הידיעה שאצל זוגתי זה לא היה עובר הכניסה ממד של אתגר לעניין. יעני, בוא נראה כמה זמן סחבק מסוגל לחיות ככה בלי להתחרפן.
בסלון הוקם מאהל משמיכות וכריות, המיטה של הילדה הפכה לבמת תיאטרון, על הרצפה פוזרו טושים ודפים לטובת מרתון של ארץ־עיר, כשברקע נשמעים כל הזמן אותם שירי פופ מעצבנים בווליום גבוה, ממש כמו בגואנטנמו. הבית כולו נראה כאילו היו בו פורצים שהחליטו להתנקם בבעל הבית אחרי שלא מצאו את מה שהם רצו.
12 שעות חלפו מאז יריית הפתיחה, ומההורים של הגראציות לא התקבל שום איתות. את "חדשות שישי" ראיתי בחדר השינה, הרחק מההמון הזועם. כשיצאתי לאכול משהו ראיתי שבסלון, שבימים רגילים הוא אזור ללא כניסת מזון ומשקאות, הוקם אולם קולנוע מאולתר. הבנות ראו מרתון "הארי פוטר" כשסביבן הררי פופקורן וכוסות של מיץ פטל. לא הספקתי להגיד "דמבלדור" והמיץ כבר היה על הרצפה ובתוכו שחו כמה פופוקורנים שובבים.
בחצות הגברת הראשונה התקשרה לשאול מה קורה. אמרתי לה שהכל רגוע וכולם מרוצים מהחיים, כשאני מודע לכך שאם היא היתה רואה מה הולך בבית היא היתה חוזרת ארצה על מל"ט.
"מה זה הרעש?"
"קולומביה הבקיעה נגד ברזיל", אמרתי, למרות שהטלוויזיה שלנו לא ראתה אף משחק במונדיאל הזה.
היא: "ומה בכללי?"
"אל תשאלי. אינתיפאדה. בלאגן. משתוללים, מציתים אש", אמרתי כשקלטתי בזווית העין שבתי האמצעית שורפת שניצל על המחבת.
היא: "מה שורפים? בבית?"
"לא, לא. בירושלים", אמרתי, תוך כדי שאני מודה לאלוהים שעדיין לא מעבירים ריחות בטלפון.
באחת וחצי בלילה החלטתי ללכת לישון בלי להרים דבר מהרצפה או לפנות את הכיור. הבנות שיחקו קלפים, ראו שידורים חוזרים של "שמש" ורבו על סידורי השינה. הקטנה שלי היתה גמורה וראיתי שהיא מתחילה לאבד סבלנות. בשלוש לפנות בוקר איבדתי את זה סופית. חבורת "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע" החליטה לצלם סרט בסגנון "דה וויס", ואני יצאתי עם פיג׳מה בסגנון מוש בן ארי, ביקשתי מכולם ללכת לישון והבטחתי ששקט ייענה בשקט.
הפסקת האש החזיקה מעמד עד תשע בבוקר. הבנות התלוננו שהן רעבות ואני עמדתי במכנסי בוקסר, הקפצתי להן פנקייקים והכנתי סלט פירות.
בזמן שפיניתי את הצלחות עברו הבנות לבגדי ים והשפרצות באמבטיה. מההורים לא נשמע עדיין ציוץ. הרגשתי שעין ימין קופצת לי בלי שליטה, וליתר ביטחון בדקתי שהנייד שלי טעון ושהוא מקבל שיחות. בעוד שעתיים הגברת הראשונה חוזרת, ואם אני לא מסדר את הבית, כדאי שאמצא לי כתובת אחרת לגור בה. בצר לי שלחתי להורים של הבנות סמס משותף:
הורים יקרים,
כאן אבא של אלה ניצני. הבנות נהנות, ראו חמישים פרקים של "שמש", אכלו נקניקיות מרגז חריפות, שש שקיות של סוכריות גומי וארגז ופלות בטעם לימון. תכף נוסעים לעשות קעקועים וחורים באוזניים. להתראות בערב.
בתוך דקות כל ההורים התייצבו וההפגנה פוזרה. עכשיו התחילה העבודה הקשה שלי. כשהגברת הראשונה נכנסה ואדי הדיוטי פרי מילאו את האוויר אני זרקתי לפח את הפופקורן האחרון שהיה תקוע בספה. הבית הבריק כמו הקרחת שלי. "איך היה?" היא שאלה. "רגוע לגמרי. קייטנה", אמרתי.
yairn@israelhayom.co.ilלכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו