בזמן שהעולם עסוק במשחקי הגביע העולמי, כוחות הרשע במזרח התיכון עובדים שעות נוספות בעיראק, בסוריה וגם אצלנו. במצב עניינים נפיץ שכזה, לא היה מפתיע לגלות דווקא בעיתון אמריקני, "וושינגטון טיימס", כותרת המבשרת כי במזרח התיכון "שערי גיהינום נפתחו". על מאמר הדעה חתומה ד"ר מוניקה קראולי, מומחית ליחסים בינלאומיים מאוניברסיטת קולומביה, שבעבר שימשה גם יועצת לנושאי חוץ של נשיאים לשעבר.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
קראולי מאשימה את ארה"ב, ללא היסוס, בפתיחתם של "שערי הגיהינום". והיא לא היחידה. דומה כי אין היום מחלוקת על כך שהסדר הישן במזרח התיכון קרס. במקומו אנחנו מקבלים אי סדר חדש. ולחשוב שלפני כשנתיים הסביר הנשיא האמריקני, בנאום אופטימי, כי "הליבה של אל־קאעידה במסלול של תבוסה".
וכך כתבה, קבעה והסבירה קראולי: "לפני קצת יותר משבועיים עזבו שלושה בני נוער ישראלים את הישיבות התיכוניות שבהן למדו, סמוך לעיר חברון שבגדה המערבית. הנסיעה בטרמפים אינה יוצאת דופן עבור בני נוער ישראלים הלומדים בגדה, למרות הסכנות. השלושה - אייל יפרח (19), גיל־עד שער (16) ונפתלי פרנקל (16), הנושא אזרחות כפולה, ישראלית ואמריקנית.
"הם החלו את מסעם הביתה. הם נעלמו ולא נראו שוב, עד ליום שני השבוע, כאשר גופותיהם נמצאו בקבר רדוד. מה לזה ולארה"ב? הכל. לקחי ההיסטוריה ברורים. בכל פעם שארה"ב חלשה או נתפסת כחלשה, גלגלי הרשע יורדים לעולם. החברה הטובים נסוגים והרעים מתקדמים - ואלימות וכאוס באים בעקבותיהם. החטיפה והרצח של בני הנוער הישראלים הם הדוגמה העדכנית ביותר של ניצול המצב על ידי אויבינו, בגלל חוסר אונים אמריקני. איראן ממשיכה לעבוד 24/7 כדי להשיג נשק גרעיני. רוסיה מספקת מטוסים ומומחים כדי לסייע לצבא העיראקי (ולבעלי בריתה האיראנים גם כן). כינון המדינה האיסלאמית צועד בצעדי ענק, תוך ניצול מלחמת האזרחים בסוריה, כקרקע היערכות לקראת מה שעשוי להיות המתקפה הסופית על מה שנשאר מעיראק".
רגע, אז מי האויב?
אפשר אולי להתווכח על מידת האחריות של ארה"ב, אבל לא עם העובדות. המזרח התיכון בצרות צרורות. הג'יהאדיסטים פורחים בעיראק, בסוריה ובעזה, והאלטרנטיבה האיראנית השיעית, שעליה בונים האמריקנים, ודאי שאינה מבשרת טובות. בין ח'ליפות סונית לאימפריה שיעית, אין ספק כי בירושלים מעדיפים אופציה שלישית ויציבה, דוגמת מצרים, אבל וושינגטון איפשרה לה לקרוס.
וושינגטון לא מהססת לשדר לעולם כי היא מבקשת לברוח מבעיות, להתנתק, ולא רק במזרח התיכון. היא איפשרה לרוסיה של ולדימיר פוטין, בקלות, לחתוך לעצמה פיסה הגונה של אוקראינה (חצי האי קרים), בלוב היא בחרה "להוביל מאחור", ובמצרים, כאמור, היא בחרה לוותר על בעל ברית רציני בדמותו של חוסני מובארק. גם על בשאר אסד ממשל אובאמה לא הצליח להערים כשדיבר על "קו אדום", שלא מומש (בכל הקשור לשימוש בנשק כימי).
ממשל אובאמה המשיך בקו הלא הגיוני, שגם לא תואם את האינטרסים האמריקניים באזור, כאשר המליץ לראש הממשלה השיעי של עיראק, נורי אל־מאלכי, המאוד לא פופולרי, לפנות לעזרה אצל השכן השיעי איראן. במקביל, מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי פנה אולי לחברים האמיתיים היחידים של אמריקה באזור חוץ מישראל, הכורדים, בבקשה לוותר על חלום העצמאות שלהם. הוא ביקש מהם לא להקשות עוד על אל־מאלכי במלחמת ההישרדות שלו. גם באפגניסטן מחזרת וושינגטון דווקא אחרי הטליבאן, שהדנ"א שלו כמו חמאס, כמו האחים המוסלמים וכמו ארגון דאעש בעיראק - הוא אנטי־מערבי ואנטי־אמריקני.
במקביל דומה שממשל אובאמה עושה לשותפיו חיים קשים. ישראל, למי ששכח, היא שותפה ובעלת ברית. ישראל אפילו מוגדרת בארה"ב כ"נושאת מטוסים" אמריקנית במזרח התיכון. ונושאת המטוסים הזו מפליגה בימים אלה במים סוערים.
הסקרים מצביעים על כך שדעת הקהל האמריקנית אינה ששה לצאת למערכות צבאיות. דווקא בגלל זה צריך היה הנשיא, שזכה בתחילת דרכו הנשיאותית בפרס נובל לשלום, לנהל מדיניות שהיתה רואה צעד אחד קדימה ומונעת את רוב המשברים, אם לא את כולם.
סוף הקרדיט
אובאמה, כמנהיג העולם החופשי, עם מחויבות לעבר ועם שלל ערכים, לא יכול להרשות לעצמו להתבונן מהצד. אלא שלנשיא האמריקני נוח יותר לרצות את פוטין ואת איראן, גם אם זה על חשבון שותפים כמו אוקראינה, הכורדים וישראל.
גם באירופה סופג הנשיא האמריקני ביקורות. הקרדיט נגמר. בקרב עיתונות השמאל, שמאוד תמכה בו, כבר מצביעים על כישלונו. פייר האסקי כתב ב"נובל אובזרבטור" הצרפתי: "הנשיא האמריקני מאכזב בחוסר הראייה שלו ובחוסר הנחישות שלו... בדיוק כפי שבשנות ה־50 נשאלה בארה"ב השאלה: 'מי איבד את סין?' אחרי ניצחון הכוחות הקומוניסטיים ב־1949, גם סיום הכהונה של אובאמה כנשיא יכול להעלות את השאלה 'מי איבד את המזרח התיכון?' ואפילו כבר מחר, 'מי איבד את אפגינסטן?'"
אובאמה, אחרי חמש שנים בבית הלבן, לא יכול עוד להטיל אחריות על הממשל הקודם. הממשל שלו כשל לצאת ממשברים ובניהול מדיניות החוץ. עליו לשלוף את "הפטיש" - כך הוא מכנה את הנשק הצבאי - כיוון שהמרכיבים האחרים בהנהגתו לא עובדים. אם לא יעשה זאת, ארה"ב לא תאבד רק את המזרח התיכון, אלא גם את המערב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו