מאה שנים של תמימות

בשנים האחרונות השבדים נחלו הצלחה בינלאומית מרשימה בכל מה שקשור לז'אנר המתח (ע"ע טרילוגיית "מילניום", The Killing" "Wallander ועוד). כעת, עם "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", הם מנסים להוכיח שגם בקומדיה הם מבינים. אם לשפוט על פי התוצאה, מוטב שידבקו במותחנים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בהתבסס על רב־מכר היסטרי מאת יונס יונסון, עיתונאי לשעבר שעשה הסבה מקצועית לקראת גיל חמישים, "הזקן בן המאה וגו'" מביא את סיפורו של אלן קארלסון (הקומיקאי השבדי רוברט גוסטפסון) - קשיש מרדן, שתיין ואדיש לסביבתו שמנצל את יום הולדתו המונומנטלי כדי להימלט מבית האבות המדכא שבו הוא כלוא. 

חמוש בפילוסופיית חיים פשוטה עד כאב, הגורסת כי "מה שיהיה יהיה", אלן מוצא את עצמו מסתבך עד מהרה בפרשה קרימינלית פרועה ומטופשת שמשלבת מזוודה עמוסת כסף, חבורת אופנוענים (שמתעקשת להתנייע במכוניות), בלש חסר מושג, גנגסטר קוקני עצבני שלא מפסיק לקלל ופיל קרקס. תוך כדי, גיבורנו הגריאטרי גם מוצא זמן לשתף את הצופים בשלל ההרפתקאות ההזויות שצבר במהלך חייו, ובהן מפגשים מקריים ו"משעשעים" עם דמויות היסטוריות דוגמת פרנקו, סטלין, הנשיא טרומן ו"אבי פצצת האטום", הפיזיקאי רוברט אופנהיימר. 

את רב־המכר של יונסון אמנם לא קראתי, אבל אחרי צפייה בסרט סביר להניח שגם לא אעשה מאמץ מיוחד כדי להשלים את החסר. זה לא ש"הזקן בן המאה" הוא סרט גרוע באופן יוצא דופן, אבל בהחלט יש בו משהו סתמי, וקשה לומר שהוא מצחיק, מחוכם או מעורר מחשבה באופן במיוחד. 

מהתלת הפשע הסלפסטיקית ועתירת צירופי המקרים שאליה נקלע אלן דווקא יוצאת לדרך באופן חביב ומבטיח (בעיקר בזכות יוליוס, ברנש בודד וטוב לב שמחליט להצטרף למסע). אך באותה נשימה היא גם דורשת מהצופים להאמין שפושע שפשוט מוכרח להשתין יפקיד מזוודה עם מיליוני יורו למשמרת בידיו של זקן שלא פגש מעולם. וזו תמיד בעיה.

במקביל, הפלאשבקים התכופים של אלן אל תחנות משמעותיות בעברו מתאפיינים בטריוויאליות ואינם מוסיפים כל ערך מוסף להתרחשויות, ואחרי כמה מפגשים עקרים ומאולצים שכאלה, שמתנהלים כולם על פי אותו עיקרון, אפשר לומר שהגימיק הנ"ל - המוכר מסרטים דוגמת "זליג" של וודי אלן ו"פורסט גאמפ" של רוברט זמקיס - ממצה את עצמו. יתרה מזאת, כמה מהאפיזודות האלה (זו שמפגישה את אלן עם רונלד רייגן, למשל) מתהדרות ברמה נמוכה ביותר, ולפחות אחת מהן (שמתרחשת בגולאג רוסי וכוללת את אחיו הפחות חכם של אלברט איינשטיין) עוברת את גבול הטעם הטוב, בלי שנראה כי היא מודעת לכך. דווקא הפלאשבקים הבודדים שנמנעים מלכלול סלבריטאים היסטוריים - למשל זה שמסביר מדוע אלן הגיע לבית אבות או זה שמתאר את גורלם המר של הוריו - הם אלה שמספקים לסרט מעט עומק רגשי ועניין. 

למרבה הצער והאירוניה, למרות החיים המרתקים ומלאי הריגושים שבהם התברך, אלן מתגלה עד מהרה כטיפוס די משעמם. והתגובות האפתיות והמושהות שלו לכל הברדק שרוגש סביבו בכל אחת מתחנות חייו הופכות לפחות ופחות חינניות ככל שהסרט נמשך. עם זאת, בזכות חיבתו היתרה של הזקן לדינמיט, כמעט בכל סצנה משהו מתמיד להתפוצץ ולעלות בלהבות. כך שלפחות אין סיכוי שתירדמו. 

"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" ("The 100 Year Old Man Who Climbed Out the Window and Disappeared"), במאי: פליקס הרנגרן. שבדיה 2013 

  

"תקועים בחופשה". סנדלר וחבר אלמוני

סרט דביק

"תקועים בחופשה" אינו אחד מסרטיו הטובים ביותר של אדם סנדלר, אך אחרי התהומות הבלתי נתפסות שאליהן דירדר את עצמו המצחיקן היהודי העצל בשנים האחרונות ("ג'ק וג'יל", "מגודלים 2"), בהחלט מדובר בשיפור. גם אם מזערי.

סנדלר מגלם את ג'ק - אלמן לא מליין + שלוש בנות - שמתקשה להתגבר על מותה מסרטן של אשתו האהובה. בפתיחת הסרט הוא יוצא לפגישה עיוורת עם לורן (דרו ברימור) - גרושה + שני בנים - שכל כך עסוקה בלדאוג לילדים הבלאגניסטים שלה שהיא שוכחת שלפעמים היא גם צריכה לדאוג לעצמה. זהו דייט קטסטרופלי שאינו מותיר כל סיכוי לפגישה נוספת. אך כפי שאתם יכולים לנחש, לסרט יש תוכניות אחרות עבור השניים.

מפה לשם, הודות לתירוץ תסריטאי מסובך ומופרך, ג'ק, לורן והילדים הכה מתוקים שלהם מוצאים את עצמם מבלים חופשה משותפת באתר נופש מפואר בדרום אפריקה. בהתחלה, ג'ק ולורן עדיין מתעבים זה את זה, וגם הילדים לא ממש מסתדרים ביניהם. אבל באיטיות ובהתמדה, המצב רק הולך ומשתפר. ג'ק מלמד את הבן הצעיר של לורן לשחק בייסבול, לורן מלמדת את הבת הבכורה של ג'ק להיות חתיכה לוהטת, ועד עלות הקרדיטים (ספוילר!), שתי המשפחות תתמזגנה זו אל תוך זו בהרמוניה מרטיטת לבבות, שעשויה לגרום לכם להקיא. 

לא צחקתי יותר מדי במהלך הצפייה ב"תקועים בחופשה". מצד שני, גם לא הרבצתי לעצמי באופן לא רצוני (כפי שקרה לי ב"ג'ק וג'יל"), ולא סבלתי (יותר מדי). בניגוד לסרטיו האחרונים של סנדלר, הטון הפעם הרבה פחות מיזנתרופי וציני והרבה יותר סנטימנטלי, ותאמינו או לא, מדובר בשינוי מרענן. כמו כן, נוכחותה של ברימור, שכיכבה לצד סנדלר ב"זמר החתונות" (סרטו הטוב ביותר, לצד "מוכה אהבה") וב"50 דייטים ראשונים", מספקת לתמהיל הסנדלרי הרגיל מעט קסם ואישיות, ומסייעת לסרט להיות ראוי למאכל אדם. 

"תקועים בחופשה" רחוק מלהיות שינוי של 180 מעלות עבור סנדלר, ומן הראוי לציין כי רבים מהחוליים שמאפיינים את יצירתו - אורך מופלג, תוכן שיווקי בוטה, חיות שמקיימות יחסי מין, בדיחות פיפי־קקי־אוננות - נוכחים כולם גם כאן. ועדיין, בין כל הפאנצ'ליינים האפריקניים הסטריאוטיפיים (והכה מתבקשים) ואינספור הסצנות הדביקות והבלתי נמנעות שבהן הזאטוטים נפתחים בזהירות אל המבוגר החדש שנכנס לחייהם ולומדים לבטוח בו, אפשר לאתר כאן גם להקת קופים שמבצעת את "Careless Whisper", הופעה קומית מבריקה ומפתיעה של טרי קרוז (שאינו פוסק מלפזז ולהקפיץ את שרירי החזה שלו בתור אחד מעובדי אתר הנופש), וסצנת סיום קיטשית ברמה חולנית שהצליחה לרגש אותי הרבה יותר מ"אשמת הכוכבים" (משהו לא בסדר איתי, אני יודע). 

מעלות מיניאטוריות אלה אמנם לא הופכות את "תקועים בחופשה" לסרט שאתם מוכרחים לרוץ לראות. אך אם כן תחליטו לראות אותו (יהיו סיבותיכם אשר יהיו), לפחות לא תרגישו צורך לעקור לעצמכם את העיניים עם מזלג תוך כדי. וגם זה משהו, אני מניח.

"תקועים בחופשה" ("Blended"), במאי: פרנק קוראצ'י. ארה"ב 2014

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו