באחד הבקרים השבוע, מוקדם מאוד, נגיד בשבע לפנות בוקר, הטלפון הקווי התחיל לצלצל. שנים לא שמעתי אותו וצלצול בשעה כזו לא השאיר לי מקום לספק שמדובר בהודעה מוקלטת מרבנים שרוצים לשווק לי ברכה לפוריות. התעלמתי והלכתי להכין קפה ופתאום הנייד צילצל. זו היתה אשתי. "ניסיתי גם בקווי אבל לא ענית", אמרה. ״התקשרה אלי שולי מהכיתה של הקטנה. היא היתה בכיתה, אומרת שעל דלת הכיתה תלו רשימה של אוכל שההורים צריכים להביא למסיבת סוף השנה. רוץ מהר ותסמן משהו פשוט מהרשימה לפני שמה שיישאר לנו זה רק פירות חתוכים״.
פירות וירקות חתוכים הם הטראומה שלנו. זה מה שהבאנו בחמש השנים האחרונות ונשבענו שלא עוד. זה וואחד תיק. ללכת לירקן, לקנות פירות וירקות, לסחוב את הסל הביתה, לשטוף, לייבש, לקום מוקדם וממש לפני היציאה מהבית לחתוך הכל ולעטוף בניילון נצמד כדי שהפירות והירקות יגיעו טריים ולא מעולפים. זה פרויקט שטוב להורים צעירים עם מרץ, שיש להם עוד כוח לתרום, לא כמונו, עייפים ותשושי מערכת החינוך. נכנסתי לנוהל חירום. הסברתי לקטנה שאכלה קורנפלקס שזה לא זמן להתפנק. לקחתי לה את הצלחת באמצע ובשבע וחצי כבר היינו במכונית, טסים לבית הספר. ליד הדלת כבר עמדה אמא שהתלבטה מה לסמן ברשימה שכל האופציות בה פתוחות. עמדתי מהצד ופתאום הבנתי שזה נכון מה שאומרים בנושא "כל הקודם זוכה".
זה מה שהיה כתוב ברשימה: למסיבת סוף השנה בחמישי בערב ההורים מתבקשים להביא (אנא בחרו סעיף אחד ורשמו את שמכם על ידו):
קילו בורקס גבינה
קילו בורקס תרד
קילו בורקס פיצה (מי המציא את זה? למה לא פיצה וזהו?)
50 ביצים קשות
קילו רוגלך
שקית שטוחים
בקבוק קולה
בקבוק מיץ
בקבוק ספרייט
בקבוק מים
כלים חד־פעמיים ל־50 איש
ערכת קפה כולל תרמוס, סוכר וחלב
פלטת ירקות חתוכים
פלטת פירות חתוכים (רצוי ענבים, דובדבנים, אבטיח, מלון, אפרסק)
לחם פרוס
עוגת שוקולד ביתית (לא קנויה בבקשה :-))
כאבא למוד ניסיון היה לי ברור - כמה שיותר קל יותר טוב // איור: טל לזר
כאב לשלוש בנות, שכבר חווה בעבר את הלחץ שרשימות כאלו גורמות, לא היתה לי בכלל התלבטות. כמה שיותר קל יותר טוב. הכי טוב לחיי הנישואים, הכי טוב למצב רוחה של אשתי והכי טוב לשעות הפנאי שלי. הרשימה היתה כמעט ריקה לגמרי משמות משפחה אז החלטתי שאני הולך על הלחם. בחירה טובה ולא רק מההיבט הכלכלי. הרי יכולתי ללכת גם על בקבוק קולה. הורה מנוסה יודע שלכל סעיף מהרשימה יש משמעות עמוקה שיכולה להשפיע על חייו באופן דרמטי.
בעבר, בגלל חוסר ידע של טירון, הגעתי מאוחר לרשימה ונדפקתי. עוגה ביתית, ביצים קשות וכמובן פירות חתוכים (ר' לעיל) הם מאמץ מליגה אחרת לגמרי. אם אתה לא רוצה לחתוך אגסים בערב ולראות אותם מקבלים גוון של תפוח אדמה בבוקר, אתה צריך לקום מוקדם, ואחרי שראית מונדיאל עד שתיים בלילה זה עונש ממש קשה.
עמדתי לכתוב "ניצני" ליד המילים "לחם פרוס" אבל אמא אחת תפסה לפניי את העט שהיה קשור בחוט למשקוף. לא ביזבזתי זמן ונפלתי על אבא אחד שהוא גם עורך דין, לוויתי ממנו עט וסיימתי במהירות את המשימה. הרגשתי שגם עשיתי את חובתי לכיתה וגם דפקתי את המערכת.
בדרך החוצה פגשתי את המחנכת ומצפוני ייסר אותי. אני, שמנסה לחנך את בנותיי ליושר, לשוויון ולעזרה לזולת - איזו דוגמה אני נותן להן?
״זה קצת לא פייר שאחד קונה קולה ואחר צריך להכין מגש פירות״, אמרתי לה בצדקנות כשאני יודע שהלחם מונח עמוק בכיסי. היא הסבירה שהרשימה היא הנחיה של משרד החינוך ואין מה לעשות.
בערב זיהיתי התחלה של מרמור בקבוצת הווטסאפ של הכיתה. נודניקית אחת כתבה ש״זה ממש לא פייר שהורים מסוימים צריכים לטרוח על עוגת שוקולד בעוד אחרים מביאים בקבוק מיץ או לחם״. מייד התחיל שיח סוער בקבוצה. אבא של מתן אחד אמר שאין מה לעשות - הרי אי אפשר שכמה הורים יכינו עוגת שוקולד ואמא של רון הציעה שנפתח קופה משותפת ונקנה את כל המוצרים במשותף.
הרגשתי שהוויכוח הזה קצת קטנוני ובתוך תוכי הירהרתי אם אני חושב ככה בגלל הפוזיציה הנוחה של מי שאמור להביא שקית לחם. אחרי הצהריים עברתי במקרה ליד בית הספר וראיתי שהרשימה התמלאה לחלוטין. תיכננתי להשמיד את הדף ובכך למנוע רינונים נוסח "כל כך מתאים לניצני העצלן הזה להביא לחם" אבל ילד אחד הסתכל עלי ולא יכולתי. אז פשוט מחקתי את שמי וציירתי סמיילי.
בבוקר המסיבה הלכתי לקנות את הלחם. חשבתי לקנות לחם אחיד פרוס אבל רגשות האשם שלי הובילו אותי ללחם כוסמין ואגוזים ב־34 שקלים. בשש בערב הנחתי את הלחם על השולחן, כיסיתי אותו במפית לבנה וחיכיתי. בינתיים הילדים הקריאו מצגת בחרוזים בסגנון:
"למורה בתיה אנחנו מודים,
למרות שלא היינו תמיד חמודים,
תודה גם לשאול על חינוך גופני
לרוב הוא נחמד ולפעמים עצבני״.
אחרי שהמנהלת סיכמה את השנה, ראש המועצה סיכם את הקדנציה וההורים סיכמו עניינים בטלפון כולם ניגשו לכיבוד. הם טחנו בורקס, ביצים, ירקות ופירות, אבל לא נגעו בלחם. לא יודע מה עבר עלי בדיוק אבל הרגשתי צורך עז לקדם אותו. ניגשתי למיקרופון ובקול של קריין בקניון אמרתי ״פו פו, אחת, שתיים־שלוש... כל ההורים מוזמנים למזנון לאכול״, והוספתי בקטנה ש״ההנהלה ממליצה על לחם הכוסמין עם האגוזים״.
חזרתי לשולחן ואיזה אבא אחד שהעמיס בורקסים על הצלחת כאילו אל־קאעידה מגיעה לפה מחר, התחיל לקטר לי על האוכל. המלצתי לו על הלחם. ״מעניין שאתה ממליץ על זה", הוא אמר, "שאלתי את עצמי באמת מי השמוק שהביא את הלחם היבש הזה. כי אני עמדתי אתמול שעתיים להכין חמישים ביצים קשות בארבעה סירים של פסטה. אגב, מה אתם הבאתם?״
דחפתי רוגלעך לפה ומילמלתי ש״אני לא יודע אבל הלחם הזה הוא ביזיון. ועם הורים כאלה אני שמח שבשנה הבאה מערבבים את הכיתות״.
yairn@israelhayom.co.ilwww.yairnitzani.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו