הכתף התומכת

ד"ר מרים שפירא, תושבת קרני שומרון, פסיכולוגית קלינית במקצועה, היתה שם שנים רבות, בתוך הכאב והחרדה והפחד – בפיגועי הטרור הרבים, עם המשפחות השכולות והפצועים, עם הקהילות הכואבות, וגם באירועי חטיפה ובניסיונות חטיפה. בשנות הפיגועים הקשות הכשירה שפירא יחד עם אחרים את צוותי הרווחה ואת הצוותים הפסיכולוגיים שהגיעו ראשונים אל המשפחות. היא היתה לצידם  באירוע שפתח את האינתיפאדה השנייה באזור השומרון - היעלמותו של הלל ליברמן שהחל לצעוד לקבר יוסף בשבת שובה. הידיעה על מציאת גופתו נקובת הכדורים במערה סמוך לשכם התקבלה באלון מורה בליל יום הכיפורים במהלך תפילת כל נדרי; בהר עיבל כשנרצח שם הרב בנימין הרלינג; וברצח של גלעד זר, קב"ט המועצה האזורית שומרון.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

שפירא מומחית למצבי לחץ, טראומה ואובדן, ניהלה במשך 14 שנה (2012-1998) את מרכז ההיערכות לחירום במועצה האזורית שומרון וליוותה כסמכות מקצועית את הצוותים שהגיעו למשפחות הנערים שנרצחו בישיבת חיצים. השנים הללו היו קשות במיוחד: ארבעת בני משפחת שבו נרצחו באיתמר, בני משפחת גביש נרצחו באלון מורה. בפיגוע חדירה בחרמש נרצחו שלוש נשים. על הכביש לחומש ירו באותן שנים על יהודים ורצחו אותם. 

גם באזור גנים וכדים היו פיגועים והיה גם אירוע חטיפה של הנער אליהו אשרי בן ה־18 מאיתמר, תלמיד המכינה הקדם צבאית בנווה צוף. אשרי היה בדרכו מהגבעה הצרפתית בירושלים לעפרה, הוא נחטף ונרצח כשעה לאחר חטיפתו. רוצחיו, אנשי פת"ח, הסתירו את אשרי המת בשכונת טירה שברמאללה, והתכוונו להתמקח על החזרת גופתו. הם תוגמלו כספית על הרצח, על ידי ועדות ההתנגדות העזתיות שהיו מחוברות לחמאס. במשך ארבעה ימים הייתה משפחתו אליהו אשרי שרויה באי ודאות קשה והיטלטלה בין תקווה ליאוש, עד שקיבלה את בשורת האיוב. גם אז נעצרו פעילי חמאס. גם אז התלהט פולמוס סביב השימוש בטרמפים. גם אז הבטיחו כולם לתגבר את התחבורה הציבורית, וגם אז היו שדיברו על "מדינת תל אביב" ומדינת המתנחלים.

השבוע, בשיחה עם שפירא, היא שירטטה שלושה תרחישי יסוד אפשריים לסיומה של חטיפה, "כל חטיפה", היא מדגישה: התרחיש הטוב שבו הנעדר נמצא; התרחיש הרע שבו הנעדר נמצא אך אינו בין החיים; והתרחיש השלישי: "הקשה ביותר מבחינה נפשית, תרחיש של חוסר ודאות מתמשך. 

"זה תרחיש שמצריך חוסן רב וכאן נכנסים לתמונה צוותי ההתערבות, הצוותים המקצועיים, ומנסים לסייע למשפחות לגייס חוסן, לגייס משאבים. זה נעשה גם ברמה האישית, גם ברמה הקהילתית וגם ברמה הציבורית".

וזה מה שקורה עכשיו עם שלוש משפחות החטופים?

"מה שאנו רואים עכשיו הוא התנהלות אופטימלית. לא רק מצד המשפחה, אלא גם מצד הגורמים מסביב: חיבוק גדול מאוד מצד כל גורמי המדינה. זה לא תמיד היה כך. היתה חטיפה מסוימת שמטעמים של אתיקה מקצועית לא אזהה אותה - שם לא היה חיבוק כזה. לא מצד המדינאים, לא מצד הפוליטיקאים ואפילו 'החיבוק' של הצבא היה חלקי. כך שמה שקורה עכשיו הוא בכלל לא מובן מאליו. צריך להבין, 'החיבוק' הזה חיוני מאוד. הוא מעניק למשפחות תחושה טובה, תחושה של נוכחות, שיש מי שניצב לצידן ולידן, שהן אינן ננטשות".

מה עוד נדרש עבור משפחות החטופים?

"מלבד מצעד ה'סלב' שנמצאים שם כל הזמן, שגם הוא תורם, חשוב שהגורמים המקצועיים יהיו שם וימשיכו כל הזמן לעדכן. חשוב לעדכן, גם כשאין מה לעדכן, כי גם זה סוג של עדכון, לומר למשפחה שאין חדש. 

"זה נותן לבני המשפחה תחושה חזקה מאוד של נוכחות ואמון, וידיעה שכאשר יהיה מה לספר 'אנחנו נדע מייד'. גישה כזאת מעניקה למשפחה מעט מזור מול תחושת חוסר האונים הכה כבדה שהיא שרויה בה".

האם מספרים לבני המשפחות את כל האמת או שעדיף להסתיר מהם פרטים שעלולים ליצור אצלם תחושה פסימית, להחליש את האמונה?

"זה מורכב. העדכון מושפע גם מהתקשורת, שבני המשפחה חשופים אליה. מקצועית, אני חושבת שעדיף לעדכן בכל האמת, ולו כדי להשאיר מקום לכל האופציות. אבל לפעמים גם יש שיקולים שאינם פסיכולוגיים, כאשר אין שום אפשרות שמידע מסוים ייצא החוצה, אפילו לא להורים, כאשר מידע, אם ידלוף - עלול להזיק ולפגוע במאמצים לאתר את החטוף".

לתת למשפחות כוח

שפירא, ממייסדי היישוב קרני שומרון, אם לשישה, חיה ונושמת כבר יותר מ־30 שנה את הקהילתיות, כמשענת מרכזית במצבי טראומה, שאליהם נקלעות משפחות החיות במסגרת שכזאת.

"יש הבדל עצום בין יכולות ההתמודדות של אדם שאינו חי במסגרת קהילתית עם אסון ומצוקה וטראומה, לבין יכולות ההתמודדות של אדם עם צרה כזאת כאשר הוא חי בקהילה שמעניקה לו עטיפה תומכת", מסבירה שפירא. 

"מדובר על הדברים הכי בנאליים - לקחת את הילדה לגן, לחשוב עם האמא אם מתאים לה שמישהו יארח את הילד אחר הצהריים, לארגן ארוחות, לעשות קניות, ללכת למסיבת סוף שנה של הילדים. את כל זה צריך לשלב באיזושהי רמת מינימום של רציפות, של שיגרה, בעיקר למען הילדים, אבל גם למען ההורים. זה חוסן של קהילה שמוקרן למשפחות".

קהילה אינה "חונקת" לפעמים?

"בשלב הראשוני בדרך כלל לא. בקהילות שלנו יש נכונות גדולה לקבל עזרה. החוכמה של אנשי המקצוע היא לא להיות בחזית, אלא להפעיל את האנשים הכי קרובים והכי מוכרים: המורה של הבן, מדריך הנוער של היישוב, העובדת הסוציאלית שממילא מסתובבת באזור, העובדת הקהילתית, המנהלת של בית הספר. 

"ולצד זה יש כמובן את המשאבים האישיים: מה נותן לכל אחד מבני הבית 'אוויר'? לסייע לכל אחד מהם לגייס כוחות ומשאבים, שלעיתים הוא לא שיער שטמונים בו. זה לא רק בערוץ האמוני, שמאוד בולט כרגע. יש ערוצים מאוד אישיים של כתיבה, מוסיקה, יוגה, מדיטציה, הליכה, ריצה. 

"כל אחד יודע מה עושה לו טוב כשהשיגרה מופרת. חשוב מאוד לתת לגוף מעט הרפיה, לשחרר את המתח הנורא שמצטבר. כל אחד בדרך שלו: לצאת לטבע, לנשום אוויר; מה שעוזר לך באופן אישי וגם במסגרת המשפחה".

כמה זמן הקהילה נשארת עם המשפחות אחרי טראומות מהסוג הזה? כמה זמן הקהילה מסוגלת "למשוך" הירתמות שכזאת?

"זה באמת אתגר. בהתחלה כולם נרתמים, אבל ככל שהאירוע מתמשך יש הרפיה, והתפקיד שלנו כאנשי מקצוע הוא לארגן ולהמשיך את התמיכה ברמות כאלה ואחרות, גם לטווח הארוך יותר. חשוב מאוד להמשיך להעניק להם תחושה שהם לא לבד. 

בני המשפחה עוברים חוויה קשה מאוד של אי ודאות, ולא פעם שואלים את עצמם 'אולי ירדתי מהפסים', 'אולי השתגעתי', 'אולי לא אחזור להיות מי שהייתי' - אלה אמ ירות נורמליות במצב לא נורמלי. לכן הנוכחות של הקהילה ושל אנשי המקצוע שנמצאים ברקע - מסייעת מאוד".

האם למשפחות לא עדיף "לחיות" את האירוע ולדחות את החזרה לשיגרה?

"לכל אחד מתאים משהו אחר. כשיש מה לעשות, כשצריך לנהל מאבק - ברור שטוב יותר למשפחות להיות בתוכו, 'לחיות אותו', אבל כשאין הרבה מה לעשות - עדיף לחזור לשיגרה. 

"בכל מקרה, בין שאתה בתוך מצעד של פגישות עם פוליטיקאים ותקשורת, שלא חדלים לפקוד את ביתך, ובין שחזרת לשיגרה - ההמלצה שלנו היא ליצור חלונות זמן שבהם כל בני המשפחה נפגשים יחד, ובעיקר - לא ליצור מציאות רק סביב החטוף והמאבק סביבו, או רק סביב חזרה לשגרה. אנו, כאנשי מקצוע, ממליצים לשלב. המטרה היא להיות מסוגלים לחיות תוך כדי, ולא רק לשרוד תוך כדי. זה בכלל לא פשוט".

העובדה שהמשפחות מתנהלות עכשיו כחלק ממאבק לאומי, כשהן ראש החץ שלו, תורמת להן? 

"הכרתי גם מקרה שהמציאות היתה הפוכה, שהמשפחה העדיפה להתנהל עם הטראומה ועם ההיעדרות כמשהו פרטי. רק לאחר מכן הגיע השלב היותר 'לאומי'. אני לא יודעת לומר מה נכון ומה מומלץ. זה קשור לטבע ולאופי של המשפחה. יש משפחות שממש לא מתאים להן לחוות את האירוע שלהן כאירוע לאומי. כשמשפחה לוקחת את האירוע שלה לכיוון הלאומי, זה מחזק גם את האישי, אבל עד גבול מסוים. באיזשהו שלב צריך למצוא את האיזון".

תפילה ומעבר לכך

היום מנהלת שפירא (עם עדי טוב) את עמותת מהו"ת, שפועלת בין היתר להגברת החוסן של קהילות ברחבי הארץ, הקמת צוותי חירום וטיפול בטראומה. היא צופה במתרחש "מבחוץ", אבל אינה מנותקת ומכירה את הנפשות הפועלות ואת ההתנהלות. כמו רבים היא משתאה אל מול מעגלי התפילות שהולכים ומתרחבים בקרב ציבורים רבים, אבל גם מזהירה: 

"תפילות זה מצוין. יש לזה ערך סגולי למי שמאמין, אבל צריך להיזהר שזה לא יהיה הערוץ היחיד. יש פה סיכון מסוים. אנחנו זוכרים מה קרה אחרי החטיפה של נחשון וקסמן, שלא נגמרה בטוב. היו נערים ונערות וגם אנשים מבוגרים שהיה להם קשה מאוד להתפלל אחר כך. אנשים לא היו מסוגלים להשלים עם כך שלא כל תפילה נענית. אחר כך רובם חזרו להתפלל, ומיעוטם - לא". 

אז ההמלצה היא לשמור על כמה שיותר ערוצי התמודדות?

"יש קו דק מאוד בין מסירות הנפש, כלומר להפיל את כל יהבי על התפילה, לבין פיתוח ערוצים נוספים שתלויים יותר בי: הביחד המשפחתי, השיחה על הרגשות שלי, ערוצים של טיול ונשימה ופעילות אישית. אני מאוד בעד תפילה, אבל לא רק תפילה. 

"ליוויתי גם את אנשי גוש קטיף במאבקם ובמצוקתם. גם שם היו תפילות מרקיעות שחקים וקורעות שמיים. כולנו זוכרים את התפילות הללו. אין ספק שהתפילות סייעו באותו זמן לאנשים שהתמודדו עם המצוקה, אבל האכזבה מכך שהתפילות לא נענו - היתה קשה. המפתח הוא חוסן נפשי. המפתח לחוסן נפשי הוא גיבוי ופיתוח של ערוצי חוסן נוספים, חוץ מהתפילה".

את אומרת למעשה שההתמודדות צריכה להביא בחשבון גם את האפשרות הגרועה מכל?

"זו בדיוק האמירה של רחל פרנקל (אמו של החטוף נפתלי פרנקל; נ"ש) לילדים בכותל, 'שהקב"ה לא עובד אצלנו'. כל עוד אין מידע אחר, האמונה והתקווה הן שמנחות ומובילות, אבל צריך להשאיר באיזשהו מקום גם את הפינה הקטנה שמביאה בחשבון אפשרות שלא יהיה הפי אנד".

שפירא צופה באמון המוחלט והכמעט גורף שנותנות המשפחות במדינה, בצבא ובממשלה, אבל היא זוכרת גם התנהלות שונה של משפחות, למשל בפרשת גלעד שליט. "אסטרטגית", היא אומרת, "נכון יותר לתת אמון. זה מחזק את גורמי הסיוע. כשאתה נותן אמון בגורמים המסייעים, הגורמים המסייעים נותנים יותר מעצמם. זו חשיבה פשוטה של תן וקח". 
היא מציינת כי "מעבר למעגל הפגיעות הראשון - המשפחה, צוותי ההתערבות, הן צוות הרווחה והן הצוות הפסיכולוגי, מטפלים גם במעגלי פגיעות רחבים יותר - בשכנים הקרובים למשפחה, במשפחה המורחבת, בחברים של הנער שנחטף. 

"הם חווים תחושות דומות לאלה של המשפחה, רק בעוצמה פחותה. גם הם כואבים. גם הם מוצפים רגשית, גם אצלם אפשר לראות תגובות של כאב חד, של זעם. אלה תגובות נורמליות במצבים מסוג זה והן שייכות למעגל הפגיעות השני. 

"לא הכל בידינו"

ואחרי הכל, אחרי כל המעגלים, המשפחה היא הנפגעת הראשית. רחל פרנקל, אמו של נפתלי מנוף איילון, תיארה השבוע ימים קשים מאוד: "זה מאמץ עבורנו לאכול ולישון. אנחנו מנסים לשמור על השפיות". 

יהודה וקסמן, אביו של החייל נחשון וקסמן, שנחטף ונרצח על ידי חמאס במהלך מבצע חילוץ כושל של צה"ל בביר נבאללה בשנת 1994, יודע היטב על מה היא מדברת: "הייתי שם", הוא סיפר השבוע במהלך ביקור בכותל המערבי, "אני יכול לומר לכם שזה מצב בלתי אפשרי מבחינה נפשית. ההורים נמצאים במצב של חוסר אונים, חוסר ידיעה. אי אפשר לתאר. הם זקוקים להרבה תמיכה, והמעט שכלל הציבור יכול להעניק להם הוא הפגנת אחדות". 

מרים שפירא, כמתבוננת מן הצד הפעם, מלאת הערכה לחוסן של המשפחות, לאמונה ולתפילות, מתפללת עם כולם, מסייעת כשהיא מתבקשת, אבל גם מבקשת שנזכור: "לא הכל בידינו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו