מקום מושבו של האמן דוד ניפו במושב ניר עקיבא שבמערב הנגב אפשר לפעמים לשמוע את הדי הפגזים ושריקות הרקטות מעל רצועת עזה, אבל כשאנחנו יושבים בקפיטריה של מוזיאון תל אביב, בשעה שמתבצעות ההכנות לקראת הפתיחה של תערוכת היחיד שלו, ניפו נראה שלו ורגוע. דומה שהמצב אינו שונה כשהוא בסטודיו הדרומי המאובק שלו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
גוף העבודה שהולך ומתהווה על קירות הקומה הראשונה של המוזיאון מרשים ומלא בציורים שהוטסו לישראל במיוחד מאוספים שונים ברחבי העולם. ניפו עוסק בסידורים האחרונים, בוחן את התמונות שכבר תלויות על הקירות ומכין את המקום לאלה שבדרך. הוא נטול גינונים, מתרוצץ בתכליתיות בחלל המוזיאון בנעלי עבודה אוסטרליות של חקלאי מצוי, חולצה דהויה ומכנסי דגמ"ח ישנים, כאילו יצא מתוך אחד מציורי הנוף הנגביים שלו.
אם יש בו התרגשות, היא אינה ניכרת, אבל אפשר בהחלט לחשוד שיש אחת כזאת והוא מסתיר אותה בהצלחה. תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב היא אירוע בקנה מידה יוצא דופן, בייחוד בשביל אמן כמו ניפו, שמזוהה במשך השנים עם סגנון לא פופולרי והוא לא חלק מהמיליה השולט בעולם האמנות הישראלי.
ביום רגיל הסיכוי של ניפו למלא קומה שלמה במוזיאון תל אביב נמוך עד אפסי, אלא שלאחרונה התרחשה נקודת מפנה: ניפו זכה בפרס שיף היוקרתי לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית. עם הזכייה מגיעים סכום כספי נכבד וחותמת איכות - תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב (אוצרת: ורדה שטיינאולף). אפשר לתהות אם ניפו, שעד עכשיו לא הירבה להציג בתערוכות קבוצתיות עם בני דורו, כבר התרגל למעמד החדש כאחד המוערכים שבהם, וגם להכרה המיוחלת מן הממסד שתמיד ראה בו אמן נישתי.
הוא חי ופועל בנוף של צפון־מערב הנגב, שאליו עבר אחרי שנים בתל אביב. הסיבה הראשונית למעבר היתה, לדבריו, הרצון להעניק לילדיו חינוך שונה מזה שיש למערכת החינוך להציע. כשראה שהשאיפות החינוכיות שלו לא מתיישרות עם הקיים, החליט להקים - ולא בפעם הראשונה - זרם חינוך עצמאי. המקום שנבחר למשימה היה ניר עקיבא, שם ילדיו לומדים בחינוך ביתי שאותו הוא מגדיר בצורה מאוד אופיינית כ"לא חינוך". לדבריו, "המטרה היא לא ללמד את הילד שום דבר, אלא לגרום לו להתפתח מתוך תשוקה טבעית ועניין".
מאז המעבר הוא יוצר בשוליים הכפריים של ישראל. מנותק מן המתרחש במרכז הארץ, אבל קרוב לגבול עם רצועת עזה, ובשכנות לעקורי כפר דרום שהתיישבו מחדש על אדמות סמוכות שמשקיפות אל ביתם הקודם. ניפו אומר שהסמיכות לקו התפר אינה משפיעה על היצירה היומיומית. "אנחנו קטנים מדי בניר עקיבא, הטילים עוברים מעלינו", הוא אומר, אבל מבט בוחן בציוריו מהשנים האחרונות מגלה שבכל זאת, אולי גם הצייר הוא נוף מולדתו. הגוון האדמדם של אדמת צפון הנגב שנוכח היטב בתמונות הנוף זולג גם אל רישומי הטבע הדומם, ובתערוכה החדשה בולטת בחריגותה עבודה עצומת מימדים, קונסטרוקציה של עץ, יציקות גבס וצבע, שסוגרת על תמונות של לוויה אסונית ותינוק שצורח ללא מענה.
את הנחרצות של ניפו קשה לפספס. הוא שופע ביטחון עצמי שעשוי להתפרש כהתרסה, אבל הוא אדם יצרי ומלא רגש, וכלפי חוץ ניכר שהבעת השמחה על קבלת הפרס והתערוכה במוזיאון היא אותנטית. "הפרס והתערוכה עושים אותי שמח מאוד", הוא אומר, "יש לי מטרות מסוימות, אני מנסה להגשים אותן וכשזה מצליח זה סימן וי מסוים". אבל אצל אמן מדויק כמוהו, רובד נוסף תמיד מחכה להתגלות. אחרי שפעל שנים בשוליים של הסצנה, ניפו מקפיד להתבטא בזהירות ביקורתית. "מוזיאון תל אביב הוא אחד משני המוסדות שהם חלונות של היצירה הפלסטית לציבור בארץ ואני אסיר תודה ונהנה מהעובדה שאני פה", הוא מודה, "כמובן שבעיניי, כאמן, המוזיאון הוא הבית, אפילו בית הכנסת. אבל מוזיאון תל אביב זה לא הגביע הקדוש".
שמחת על הפרס?
"כן, בטח ששמחתי. אבל לא רציתי להיכנס לכאן דווקא דרך פרס שיף, כדי שלא יגידו 'ככה הוא נכנס'. רציתי להיכנס דרך הדלת הראשית, בלי התייחסות לנישה מסוימת. להיכנס בגלל שתופסים את הסגנון שלי כפיגורטיבי ריאליסטי זה כמו לשריין מקום לאישה באיזו ועדה בכנסת. אתה מבין, קיבלתי שריון ונכנסתי בדלת האחורית".
"לא רודף אחרי שום דבר"
לב המחלוקת הוא מה שניפו ודאי היה מעדיף שלא נכנה "הסגנון". ניפו הוא צייר שפועל בסגנון שנדמה לפעמים - בטעות - כי קפא בזמן. בעולם שבו צורות חדשות של ביטוי אמנותי כגון אמנות קונספטואלית, וידאו ומיצג כבשו את לב הקונצנזוס והמבקרים, הוא נשאר נאמן למסורת הפיגורטיבית ריאליסטית, שנראה כאילו נלקחה מן המאה ה־14 וצפונה.
מושאי הציור של ניפו אינם מנותקים מהסביבה המיידית שלו, לעיתים בכמה מישורים. הוא מצייר דיוקן, נוף וטבע דומם בדייקנות ריאליסטית, בדגש על אור ויחסים בין כתמי הצבע השונים. עם זאת, על אף הדמיון הטכני ליצירות על־זמניות, העבודות של ניפו מתאפיינות באיכות רעננה ומתייחסות לא פעם באופן ישיר לכאן ועכשיו הישראלי. כך, למשל, הציור בעל השם הלא שגרתי: "בקעת באר שבע - אדמות כבדות והדיסקוס הפנאומטי של שיניצקי", שפורס על פני הבד נוף מדברי למחצה, רגבי אדמה פריכים הולכים ומיטשטשים אל שמיים שתוחמים אותם וקו מתח גבוה קורע את הקומפוזיציה משמאל אל האמצע המושלם של הציור או להפך.
הדימוי הזה נתפס מייד כתמונה ישראלית בעיני הצופה מקומי. קשה לטעות בזיהוי של קו המתח. אם זה לא מספיק, ניפו שחי ופועל בנופים החצי מדבריים של צפון־מערב הנגב טוען אותו ברובד נוסף של ישראליות. שם היצירה המסורבל משהו, הוא בכלל שורה משיר של מאיר אריאל. הריחוק מהשיח האמנותי שמתנהל רובו ככולו בתל אביב, יכול להיות מכת מוות לאמן שמבקש הכרה. אבל ניפו, לדבריו, "לא רודף אחרי שום דבר. הדברים באים, חייתי בתל אביב 19 שנה. האם המרחק ממרכז הסצנה התל־אביבית מפחיד אותי? ממש לא. אילו תל אביב היתה קצת פחות מסוממת ועפה על עצמה, היא היתה מבינה שזה בדיוק אותו דבר כמו בניר עקיבא. תל אביב היא מקום מאוד חולה".
ההתקפות על סגנונו האמנותי של ניפו לא הצליחו לערער את ביטחונו העצמי. אף שהוא מתויג במשך שנים על ידי הזרם המרכזי של סצנת האמנות כאמן בעל סגנון ארכאי וספציפי, הוא לא נראה מוטרד מכך ושוב עולה למתקפה. "אני לא נישה", הוא אומר, "המיינסטרים מתייחס אלי כאנכרוניסטי, כי הוא לא מבין בכלל על מה אני מדבר או מה אני עושה". בעבר, כשהרגיש שאין גוף שמלמד אמנות כפי שהוא רואה לנכון, הקים אחד כזה יחד עם האמן ארם גרשוני. במסגרת "התחנה - סטודיו לרישום וציור פיגורטיבי", הוא מחנך אמנים שחלקם כבר בוגרי מוסדות גבוהים ללימודי אמנות. ומאז 1999 הוא מלמד רישום בבצלאל.
כשהעיניים נדלקות
הזאב הבודד שבניפו קשור, ככל הנראה, במסלול החיים הייחודי שלו. הוא נולד בברזיל (ומקפיד לעקוב אחר ביצועי הנבחרת במונדיאל). כשהיה בן 5 עלתה משפחתו לישראל, התיישבה באשדוד, ומאז ניפו מקדיש את חייו לציור. בניגוד לרוב האמנים הישראלים בני דורו, הוא לא רכש השכלה רשמית באחת האקדמיות לאמנות ולא ראה בכך אף פעם חיסרון.
"אמן לא צומח במוסדות", הוא אומר, "זה שלא למדתי במדרשה או בבצלאל זה פועל יוצא מכך שמעולם לא רציתי ללמוד בהם או בשום מקום בכלל. אני צייר. מאז שאני זוכר את עצמי, המושאים של הדיאלוג שלי הם אחיי בנפש - האמנים שהשפיעו עלי. אולי הם לא תמיד היו בחיים או ממש לידי, אבל תמיד היה דיאלוג. לא גדלתי בג'ונגל. אבא שלי היה ונשאר המורה החשוב ביותר שלי. הוא היה איש ספר וצייר חובב, ומי שחשף אותי לעולם התרבות".
הפיגורטיביות שלך צצה תמיד כשמדברים עליך. אתה בכלל מתעסק בשאלות של סגנון?
"לא. בסופו של דבר פני השטח הם מה שהעין של הצופה פוגשת, וזה מה שמצמיד לך קטגוריה או סגנון. אני לא עוסק בזה. לא היה לי סגנון, וגם עכשיו אין לי סגנון. הציור קורה, במקום שרק אני והוא נמצאים. מה שאתה רואה הוא ציור שהפסיק לקרות ואז אם אתה מפתח איתו דיאלוג, אתה מחיה אותו. אני כבר לא נמצא שם. אתה יכול להגיד עלי מה שאתה רוצה, אבל זה לא אומר עלי כלום, אני מחוץ לתמונה. וזה הדבר שעומד בתמצית העניין של להיות צייר. אתה לא פרפורמר, אבל אתה כן צריך לחפש את הדיוק, שנותן חיים לעולם.
"הרגע שבו אתה מנהל דיאלוג עם בן אדם והעיניים שלכם נדלקות, הוא הרגע שקרה משהו מדויק. כשזה קורה אתה מרגיש חי, ואת זה אני מחפש. דיוק הוא משהו שכל יצור חי חותר אליו, הטבע חותר אליו, אני מנסה לדייק עם עצמי, לזקק את החוויה שלי".
בסופו של דבר, הדיוק הפיגורטיבי הזה פתח בפני ניפו את הדלת למוזיאון תל אביב, כפי שניפו מודה בעצמו: "לא הייתי בחיים מקבל את הזכות להציג במוזיאון בלעדי הפרס. אחרי שמוטי עומר נפטר (פרופ' מוטי עומר ניהל והיה אוצר ראשי של המוזיאון מ־1995 עד 2011; א"כ), ברגע שהבנתי שסוזן לנדאו הולכת לעמוד בראש המוזיאון, החלטתי להגיש מועמדות לפרס", ואז הוא מטיל את הפצצה: "יכול להיות שגם בגלל היחסים של עומר עם רוני פורר היה ברור שא ני לא אכנס אי פעם".
הפרשה שניפו מזכיר כבדרך אגב היא זאת שבגינה מצא את עצמו תחת אש ולא של תותחי חמאס מעזה, כשצייר את דיוקנו של רוני פורר לכבוד יום הולדתו ה־60. פורר הוא איש עסקים ואספן אמנות שיצא לו שם אקסקלוסיבי להכעיס, אחרי שבמשך שנים תיחזק גלריה לידועי שם בלבד שלא היתה פתוחה לציבור, וכיום ניפו הוא מבכירי האמנים שלה.
הציור, שהוצג במחלקת ה"אולד מאסטרס" במוזיאון תל אביב, עורר עליו את זעמו של מבקרים רבים והעלה סימני שאלה בנוגע לקשר שבין בעלי הון לאמנות. הדיוקן של פורר, שאיתו לדברי ניפו "יש לי מערכת יחסים ארוכה, 15 שנים של עליות ומורדות", מציג אותו עטוף בפרוות שועל עם זכוכית מגדלת התלויה על צווארו, ועם לוגו הגלריה שבבעלותו על הקנבס. ניפו לא נראה מוטרד מהסערה שהקים. לטעמו, הדיוקן הוא יצירה לגיטימית ולא שונה מאף אחת אחרת בתערוכה.
בשעה שאנחנו מקיימים את השיחה, נשלמות ההכנות האחרונות והדיוקן עושה את דרכו מ"הנשיונל פורטרט גלרי" בלונדון, לשם הגיע אחרי שזכה בתחרות יוקרתית. לכשיגיע, הוא ייתלה אחר כבוד בין ציוריו האחרים. טבע דומם, מודל עירום, פורטרטים עצמיים ותמונות נוף. כולם עשויים בקפידה מלאת רגש, כולם מנסים לדייק את המציאות באמצעות הכלים הפיגורטיביים. כולם דוד ניפו. אבל פתאום הוא נעמד, סוקר את החלל ואז בזהירות האופיינית לו מפטיר: "אתה יודע מה, אולי בעצם אני לא ממש רוצה להרגיש בבית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו