אחרי שבע שנים רצופות של הורות לגיל הרך חשבתי שכבר ראיתי וחוויתי פחות או יותר הכל מבחינת מה שנחשב - אל תשאלו אותי למה ואיך - לסל התרבות הבסיסי להורה ולילד. מה עוד לא עשיתי - כמו אינספור הורים מלאי כוונות טובות - עם ובשביל הילדים. פינת חי מוזנחת בקיבוץ בעמק חפר כולל פינת ליטוף מצחינה, וגם - רוצו לקופה לקנות כרטיסים - המתנה של חצי שעה בתור כדי להושיב את הילד למשך שלוש דקות תמימות על פוני, שמתעורר חשד סביר שהוא בכלל חמור. ג'ימבורי בקניון - שם גנרי למתחם לח ודביק של כריות גומי בקומה מינוס 2 בחניון התת־קרקעי, ובהצלחה עם למצוא אחר כך כפכף קרוקס ימין במידה 24 בין אלפיים זוגות זהים המוטלים בערימה. גן גורו בחול המועד פסח, כשהכניסה אליו חינם. חגיגת יום הולדת לילד מהגן שמעולם לא שמעתם את שמו בחלל בגודל מעלית, עם מערכת ההגברה ששימשה את מדונה בפארק, בהנחיית מפעיל שאם חלומו יתגשם והוא ישתפר מספיק יהפוך אולי יום אחד ליובל המבולבל. רפטינג במסלול משפחות בחצבני. סדנת כדורי שוקולד בכפר נופש שגובה 1,200 שקלים ללילה אבל מפנק אתכם במגב יוקרתי שניצב ליד המקלחון. אינספור אפשרויות לפעילויות משפחתיות מגוונות - תמיד ביום החם ביותר בשנה - וכולן מושתתות על משוואה בסיסית אחת: ככל שלהורה חם, צפוף, רועש ודביק יותר, כך - קובעת הנחת העבודה המסתורית - הילדים כפי הנראה נהנים יותר.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
שזאת הנחה בעייתית אפילו רק מבחינה התפתחותית, כאילו ילדים מתוקף היותם ילדים אמורים ליהנות מרעש, צפיפות, תרבות קלוקלת ותנאי תברואה ירודים או שהם חסינים בפני השפעותיו מערפלות ההכרה של חודש יולי. אולי זה פרק שפיספסתי בתחום התפתחות הילד ושעל פיו, חיישני העור הקולטים את הבריזה המענגת שפולט המזגן מתפתחים אצל האדם רק בשלב מאוחר יותר, נניח בסביבות גיל שלושים.
חלק מזה קשור כמובן גם לאמביציה הורית, שבהשפעתה אנשים חשים שאם יזניחו את הילד חלילה ולא ייקחו אותו בגיל שלושה חודשים לחוג שחיית תינוקות - בבריכת קטנטנים שהמים בקישון לעומתה הם מי מעיינות המומלצים לשתייה - הוא יחמיץ את חלון ההזדמנויות הבלתי חוזר שלו להפוך לגיל שווייד. הייתי שמחה להתנשא על האיוולת הזאת, אבל כאילו שאני הייתי טובה יותר. עם הילד הראשון היטלטלתי בגיל חודשיים לחוג "שירים לזרעונים" או משהו דומה, שם התכנסנו נשים שלפני חופשת הלידה היו מעצבות פנים, עובדות סוציאליות או דוקטורנטיות באוניברסיטה וכעת הן חגות במעגל בשרוואל מטריקו וחזיות ענק, מניפות באוויר תינוקות ומתמלאות תחושת סיפוק כשהן מצליחות לנקוש עם הלשון במקום הנכון בשיר. לזכותי ייאמר שלא שרדתי את החוג עד הסוף ואולי הצלתי משהו מכבודי, אבל מצד שני לעולם לא אדע בוודאות מה קרה לחתלתול כשיצא הוא לטיול.
איור: יעל בר
את כל זה אתם אמורים לעשות באופן אגבי כאילו אין דבר טבעי מזה, נקודה שעליה שווה רגע להתעכב. אני לגמרי מוכנה לקבל את העובדה שלגידול ילדים, על הסיפוק והאושר שהוא מסב, יש גם מחירים משמעותיים שצריך לשלם, חלקם קשורים בדרכים ממש מפוקפקות להעביר בהן את השבת. זה ברור מאליו. מה שתמוה בעיניי הוא הצו התקף עדיין ליהנות מזה או לפחות לקבל את הניג'וס המיותר הזה כמובן מאליו. כאילו מרגע שהפכת לאמא את נתבעת לא רק להשתתף בפעילויות פנאי שקודם, אם היה לך מזל, כלל לא ידעת על קיומן, אלא שאת נדרשת גם לעבור שינוי אישיותי גרעיני, מטמורפוזה פלאית שמבטלת הבדלים בין־אישיים וגורמת לאנשים, שהדבר היחיד שמשותף להם הוא שבחרו להביא ילדים לעולם, ליהנות באופן אחיד והומוגני מפיקניק כיתתי כולל מתנפחים וטאבון בסהרה באוגוסט.
התופעה הזאת עוד מקצינה מרגע שהילדים נכנסים לגן או לבית הספר. מילא כשזה רק את מול העולם, אפשר עוד להפעיל קצת סינון או בחירה חופשית. מרגע שהילדה מצטרפת לקבוצת ילדים שבה היא מצופה להשתלב בהצלחה - תופסת את מקומה המתבקש מבחינת הוריה כמגנט של כריזמה ומנהיגה בלתי מעורערת - את נדרשת להתיישר על פי הצו העליון שבשום אופן אין לערער עליו, הטיעון הראשוני אשר בלתי ניתן לחלוקה - "אבל כולם הולכים". וכך את מוצאת את עצמך נשרכת עם שלושים נקניקיות אפרפרות להבעיר עם הכיתה מגרש חניה בל"ג בעומר, כאילו אם רק תעמדי על דעתך המוצדקת שמדורה היא בילוי דוחה, סיכון בטיחותי ומפגע סביבתי, תסבי לילדה שלך נזק בלתי הפיך. היא עוד עלולה חלילה לפתח חשיבה עצמאית.
חשבתי שכבר ראיתי ושמעתי פחות או יותר הכל מבחינת אתגרי הפנאי שההורות מזמנת עד שבמפגש עם חברים לא מזמן הם סיפרו - כבדרך אגב, אחרי ששרדו את האירוע ואפילו נהנו ממנו - על טיול משפחות של יומיים בהשתתפות כל ילדי הכיתה, כולל - "אבל כולם הולכים" - לינה בשטח באתר קמפינג, בשקי שינה, כל המשפחות יחד בשני אוהלים משותפים. אני חוזרת על התיאור הזה שכן יש דברים שהם נוראים מכדי שהמוח האנושי יקלוט אותם בניסיון ראשון. אתם מבלים לילה באוהל גדול עם עשרים ומשהו אנשים, רובם זרים גמורים, כולל נחירות, חרחורים, מלמולים, חריקות שיניים, התקשות פיזיולוגית האופיינית לגברים בשנת REM וכל יתר התופעות הכרוכות באופן טבעי בתנומת לילה אינטימית. רק אל תשכחו להביא מים כדי להחריש את הבמבה.
שלא לדבר על הקימה המשותפת בבוקר. אלוהים אדירים, בכל כיתה יש אימהות עם תלתלים!
אני מבינה שיש בעולם אנשים שיכולים ממש ליהנות מהרפתקה כזאת, ואני בהחלט מכבדת את זה ומשוכנעת שאפשר להגיע למקור הבעיה בתוך שנתיים או שלוש של טיפול פרטני. אבל תסכימו איתי בבקשה בעניין הקביעה העקרונית שאנשים מבוגרים, שאינם מכירים זה את זה, אינם מצופים לישון יחד באוהל גדול אלא במקרים מאוד ספציפיים, נניח אסון הומניטרי.
ועוד לא דיברנו על המקלחות המשותפות והשירותים הציבוריים - שמיים, רחמו על נשמותינו האבודות והמטירו על העולם גשם של אמצעי מניעה. למי אכפת מה קרה לחתלתול כשיצא הוא לטיול. בפעם האחרונה שאת יצאת לטיול נאלצת לחלוק גליל נייר טואלט עם אמא של עלמה קוסובסקי!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו