מי שמביט היום בהיכל התרבות, מאז שעבר את השיפוץ, רואה עוד מתקן תל־אביבי קר. למען האמת, זו גם התחושה שמאפיינת את כהונתו של ראש העיר הנוכחי. אבל בקירות של האולם, שלקרוא לו "מיתולוגי" זו לא הגזמה, אפשר עדיין להרגיש את שנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת. שנים שהיו ספוגות בשלטון תרבותי מובהק מאוד, חסר פשרות, כזה שההיררכיות בו ברורות למדי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
השבוע נשמעו בין אותם הקירות קולות הבס והבריטון האופייניים של מקהלת הצבא האדום. לרגע היה נדמה שהסדר שב על כנו: לא עוד "ערב טוב לך, את מושלמת", אלא חזרה למארשים הרוסיים שהלהקות הצבאיות הישראליות מיהרו לאמץ. אבל אז המקהלה החזירה אותנו בקפיצה לשנת 2014 וביצעה את "סקייפול", שיר הנושא מהסרט האחרון בסידרת ג'יימס בונד, שבמקור שרה אדל. אי אפשר לפספס את הסמליות: הרי בסרטי בונד הטובים באמת, וכמובן ביצירת המופת "רוקי 4", הצבא האדום סימן כמובן את כל הרוע והמסתורין של הגוש הקומוניסטי. מי האמין אז שתרבות הפופ המערבית תהפוך לחלק מהרפרטואר של המקהלה, אשר מונה 2,200 שירים, או שלצד הפטיש והמגל יעזו חבריה לשיר באנגלית נקייה ממבטא?
גלסנוסט? לא אצלם
אבל אלו שבכל זאת רצו השבוע לחזור בזמן אל האייטיז, קיבלו מנה גדושה ממבוקשם כמה שעות לפני תחילת המופע. המנהלים הבכירים של המקהלה ישבו בשולחן צדדי, ואיתם גם נציגות של הנספחות הצבאית הרוסית שהגיעה לפקח על העניינים מקרוב. אחרי הכל, מדובר בגוף שמקבל תקציב ממשרד הביטחון הרוסי, והמשמעת צבאית לחלוטין. יש לכם ספק? התחקיר שנעשה למפיקים הישראלים, בראשותו רומן קסטלמן, יחסל אותו. "הם רצו לדעת מי אנחנו, מה עשינו בעבר, כמה קהל אמור להגיע להופעות, כמה הופעות נרצה בכל עיר ועוד הרבה שאלות", מספרים השניים על השידוך עם המקהלה, שתופיע שמונה פעמים בישראל ובשבוע הבא תגיע לאזור הצפון וגם לירושלים. הקהל, מסביר קסטלמן שמזגזג לאורך הערב בין עברית לרוסית, "בנוי כמובן מיוצאי חבר העמים, אבל אתה חייב לזכור שעבורנו אלה היסודות שעליהם צמחנו. כולנו גדלנו על הלהקה הזו, שמענו וראינו אותה בכל טקס אפשרי, כך שהתחושה היא שדווקא הישראלים הוותיקים או הדור הצעיר של יוצאי חבר העמים הם שמעוניינים לצפות בלהקה הזו עכשיו, כי פיספסו אותה בעבר".
מקהלת הצבא האדום נוסדה באופן רשמי בשנת 1928. בראשיתה מנתה 12 חברים בלבד, בהדרכתו של אלכסנדר וסילייביץ' אלכסנדרוב, פרופסור צעיר למוסיקה בקונסרבטוריון של מוסקבה. בהמשך גדלה המקהלה לכ־200 איש. בשנת 1946 החליף בוריס אלכסנדרוב, בנו של אלכסנדר, את אביו כמנהל המוסיקלי של המקהלה, ונשאר בתפקיד עד 1986. "מקהלת אלכסנדרוב" היא אחת משתי הלהקות שנחשבות ברוסיה לאלו שיכולות להתגאות בתואר "מקהלת הצבא האדום". השנייה, והפחות מוכרת לקהל הישראלי, היא מקהלת ה־MVD (משרד הפנים), שטוענת גם היא לתואר, אף שהוקמה יותר מעשור לאחר עמיתתה.
כך או כך, לפחות בכל הקשור להתנהלות של החבורה בחום הישראלי, נראה שהזמן עצר מלכת והגלסנוסט היא מילה שאיש עדיין לא הכיר במשמעותה. זו כנראה הסיבה שלפתע אנחנו מתבקשים, בלי כל התראה מוקדמת, לתפוס מרחק. חדר החזרות הופך לשטח צבאי סגור, אין יוצא ואין בא, ואפילו הצלם מתבקש להוריד את הציוד שלו. המפיקים שיכנו את האורחים המוכשרים במלון בבת ים, ויותר מ־50 חדרים עברו לשמש יותר מ־100 חברי מקהלה ואנשי צוות. חלקם עוד זוכרים את הביקור ההיסטורי ההוא של המקהלה בישראל בתחילת שנות ה־90, שכלל עשר הופעות. אחד מהם הוא הסולן הוותיק ואדים אננייב, שמסתובב חנוט בחליפה לבנה חגיגית. "כשבאנו אז לישראל, זה היה אירוע מרגש מעבר לעניין המוסיקלי", הוא מספר, "נפגשנו כאן עם אנשים וקרובי משפחה שעזבו את רוסיה רק שנה או שנתיים לפני כן. עבורנו זה היה מפגש עם החברים שלנו, שגדלנו לידם כל ילדותנו ופתאום הם עברו לארץ אחרת. לשמחתנו, הקהל עדיין אוהב אותנו ומקבל אותנו בצורה חמימה, אבל כמובן שהרבה דברים השתנו לאורך ההיסטוריה והשפיעו על הלהקה וכמובן גם על הקהל שלה".
המקהלה אכן השתנתה רבות לאורך השנים, אך מי שמביט מהצד חושב שחבריה ממשיכים לחזק את הסטריאוטיפ: גברים גבוהים, שריריים ובלונדינים (ושוב עולה הגעגוע לאיוון דראגו, יריבו האלמותי של רוקי, ואל הימים שהתרבות עזרה לנו להבדיל מייד בין הטובים לרעים בלי להתעסק בזוטות). הם מחזיקים בתספורות קצוצות וביכולות נגינה ושירה מופלאות. תוסיפו לכך משמעת שמעולם לא היתה לנו בשפה העברית - וגם לא תהיה - ותקבלו מותג שמצליח לשרוד את שיני הזמן. "זה לא שאין לנו קשיים ולא התמודדנו עם קשיים לאורך השנים", מסביר המנהל האמנותי והמנצח של המקהלה גינדי סצ'יניוק, "היינו כמובן צריכים להתאים את הרפרטואר שלנו לעת הנוכחית ולמקומות שאנחנו מבקרים בהם. נפתחנו בפני סגנונות מוסיקליים חדשים והגענו לשיתופי פעולה ולקהלים שפעם כלל לא היו בתוכניות שלנו".
במקביל, מספר המשתתפים במקהלה ירד, והיום מתקשים אנשיה למצוא נגנים ברמה הגבוהה ביותר אלא שהשניים מצביעים על מגמה מפתיעה: צעירים רוסים רבים מעוניינים למלא את השורות. "פתאום יש גל כזה, שבו לא רק שומעים אותנו יותר בקרב הצעירים אלא גם רוצים להצטרף אלינו. אם יש לנו שאיפה אחת גדולה שאנחנו לא מסתירים אותה, היא להגדיל שוב את האנסמבל ואת מספר החברים אשר משתתפים בכל החלקים". כניסה למקהלה מקנה, לצד משכורת קבועה, גם תנאים נוחים וכבוד שעדיין שמורים למוסד המכובד הזה. לאורך השנים נוספו לו גם רקדנים ורקדניות, דבר שלפני 50 שנה בכלל לא היה אפשר לדמיין.
קול העם
עוד מעט עולים על הבמה. החליפות כבר תלויות על הקולבים וזוכות לעוד הברשה מידי המשתתפים. "חם מאוד בישראל", מודה אננייב, "אבל זה בטוח עדיף על הקור הרוסי בבית". הוא מחייך ומשוחח עם אחד העובדים הבכירים בהיכל התרבות, רוסי אף הוא. הם מדברים על המשפחה בישראל, על החיים בארץ הקודש בהשוואה לארץ שהשאירו מאחור. הישראלי לא יודע מה שמו של האיש שעומד מולו, אבל לאחר שהוא מגלה מה תפקידו, הוא שולף - איך לא - את הסמארטפון לצורך "סלפי" זריז, שיהיה מה להראות להורים. לרגע אננייב לא מבין, אבל בסוף משתכנע והשניים מצטלמים.
בשעה 20:15 היכל התרבות מתמלא לאיטו. הקהל הישראלי לוקח את הזמן בין חיפוש חניה לבין לגימה מהקפה, והמנהלים הרוסים לא מסתירים את העצבנות. "הזמנו את האנשים לשעה 20:30. ובשעה 20:30 אנחנו עולים לבמה, ולא דקה אחת מאוחר יותר!" אומר בנחרצות אחד מהם. "אבל אנחנו בישראל, והאולם עוד חצי ריק", מנסה הצד הישראלי להתאים את האורחים לזמן הלבנט. התגובה נוקשה: "אנחנו לא רוצים שאף אחד, בשום מקום בעולם, יגיד שהרוסים מאחרים! שיגידו שהקהל איחר ולא המקהלה".
הכרוז מתחנן בפני הקהל להזדרז ולהיכנס לאולם, אבל בניגוד מוחלט למתרחש מאחורי הקלעים, העסק זורם בעצלתיים. ב־20:28 החברים עם החליפות מסתדרים בשורות משני צידי הבמה ומחכים להוראות הפעלה. ב־20:29 הם צועדים פנימה לצלילי המארש, וב־20:30 הגרונות נפתחים. הקהל הישראלי שועט לעבר הדלתות, בייגלה ביד ימין ובקבוק קולה ביד שמאל. הסדרנים נרמסים, המקומות נתפסים והמפיקים - מרוצים.
והצלילים, אילו צלילים. "קטיושקה", "שתי גיטרות", קאברים של פרנק סינטרה וכמובן "קלינקה" - הכל הולך. הקהל מתמוגג ומצטרף במחיאות כפיים. הצופים באו מוכנים מהבית וידעו בדיוק מה הם עומדים לקבל, והמקהלה סיפקה את הסחורה. אחרי הכל, למרות החידושים הגדולים והניסיון להתקרב למודרנה, כולם - על הבמה וגם ביציעים - מחפשים את מה שבעצם אבד כבר מזמן. מקהלת הצבא האדום, חרף הכישורים והייחוד שלה, היא עוד מוצר בתרבות הפופ המערבית ולא בזו המזרח־אירופית. לא להאמין, אבל ההתמודדות על כיסם של העולים החדשים, וגם אלו הישנים, מציבה אותם בתחרות עיקשת מול ליידי גאגא. בשנים האחרונות הדור הצעיר במקהלה מצא את עצמו משתתף, רחמנא ליצלן, בקליפים, ומופיע על אותה הבמה עם הצמד TATU המוכר לחובבי האירוויזיון. מבחינת הדור המבוגר יותר, מדובר מן הסתם בצלם בהיכל.
יותר משרצה הקהל להימצא באותם רגעים בהיכל התרבות הממוזג, הוא ניסה לרגע להרגיש בבית. כל מי שצפה בשבוע האחרון בערוץ 9 הרוסי, יכול היה להסיק זאת מדברי המראיינים והמרואיינים. ואם לא משם, אז מהעובדה שרוב הכרטיסים להופעות המקהלה נחטפו במהירות על ידי קהל שצפה בה לפני ארבע שנים בלבד. מבחינת האורחים המוכשרים, נראה שהדשא בתל אביב ירוק יותר מזה שבמוסקבה, ומסמל עבורם מעין מערביות בלתי מושגת.
ביציאה אל הלחות האיומה, בואכה אבן גבירול, אפשר למצוא מקהלות גברים מסוג אחר - צופי המונדיאל. מבעד למסכים גדולים ושטוחים, הם מעודדים את שחקני הכדורגל שלוקחים חלק באליפות העולם. מכל בתי הקפה עולים צלילי שירה וקריאות עידוד, רחוקים כל כך ממה שמתרחש כמה מטרים משם ומספקים אופוזיציה קלאסית לימים האלה. ובין לבין, בצומת הרחובות, עומד נגן רחוב שפורט על מנדולינה את "אל הדרך" של סלוביוב. כמה מטבעות נזרקים לעברו, והוא ממהר להודות לעוברים ושבים בעברית עטופה במבטא כבד. ברוסיה הוא בטח היה מהנדס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו