באחד הימים פגש ראובן (רובי) ריבלין בח"כ ימני מובהק מתומכיו והרביץ בו את תורתו של זאב ז'בוטינסקי: "אנו לוחמים בעד היהודים, אבל איננו רודפים את הערבים".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הכל הותווה כבר במרחב המשתרע בין "קיר הברזל" לז'בוטינסקי לבין שירו, "שם ירווה לו משפע ואושר/ בן ערב, בן נצרת ובני". גם במנשר הייחודי על עליונות שלטון החוק, שנכתב בידי מנחם בגין ב־1951, והוא כמו תשובה ניצחת לכל המבקשים לפורר את בג"ץ בבואו לדון בעניינים שבין יהודי לבין ערבי.
ריבלין הוא תוצר של נוסחת התאומים "לאומי־ליברלי" שהנחיל בגין לתנועתו, אבל צמד זה נחלש, עומעם ונסוג נוכח הסתערות ההון־שלטון על המפלגה. לבני בגין ולדן מרידור לא נמצא עוד מקום בהנהגה. ריבלין הפך למייצג האסכולה הקלאסית. חלק מן ההתנגדות לבחירתו התבסס על ניכור כלפי תפיסת העולם, ולא רק על עוינות אישית. אם נכונות השמועות שיריב לוין הצביע נגד בן עירו "רובי", הרי זה לא רק בגלל ההתנגשויות ביניהם במהלך עבודתה של הכנסת אלא בשקלול הסותר שהם מייחסים לכל אחד משני מרכיבי הנוסחה "לאומי־ליברלי".
בהיוודע תוצאות ההצבעה השתנו פני הדברים. לנשיא המיועד ולראש הממשלה המכהן אין ברירה אלא לפעול במשותף. ריבלין ובנימין נתניהו מבוגרים ומנוסים וידעו לעשות זאת חרף הדם הרע שזרם ביניהם. אם יצחק רבין ושמעון פרס השכילו לשתף פעולה בשנות ה־90 - גם הם יוכלו.
אך סימני המחלוקת הקשה הפוקדים את הליכוד לא ייעלמו גם אם יושג דו־קיום ריבלין־נתניהו. הם כפולים, מצד אחד, הרבה אגו דורסני, וזה מכוער אך טבעי; ומצד אחר, בעומק, מפלגת השלטון רודפת אחרי מנעמי התקציבים, הכוח הפוליטי ותהילת התקשורת בלי לתת את דעתה לניסוח השקפתה הכוללת בעולם המשתנה במהירות. הכל על רקע החיכוך שבין חובת יישוב הארץ לבין הלחץ הבינלאומי; בין המהות התרבותית־שבטית לבין עליונות החוק. המאבק על בחירת ריבלין הוא רק קצה קרחון של מצוקה גדולה בצמרת.
מדינת עוף החול
סביר להניח כי העיסוק המאומץ והמייגע בפרשיות כגון גירעונה של איראן, והמצב המבעית שלראשונה אין חיל האוויר מתאמן בגלל בעיות תקציביות, והעימות המדיני עם ארה"ב ואירופה - נתנו אותותיהם בבנימין נתניהו. הוא עצמו כבר התבטא כי עיסוקים אלה הרחיקו אותו מלטפל כראוי במפלגתו ובחבריה.
אך האם טחו עיני יועציו ועוזריו מראות (ואולי אין להם את ההשכלה ההיסטורית הדרושה) כי בדמוקרטיה ראשי ממשלה נחלשים לא רק על ידי האופוזיציה החזיתית החותרת להחליפם - אלא בעיקר בידי חבריהם? זה פעמון האזעקה.
על דוד בן־גוריון הכבידה כדין אופוזיציה מימין ומשמאל. אך התפטרותו נגרמה בידי חבריו, שמאסו במאבקו (הצודק) לכינון ועדת חקירה משפטית לבירור "עסק הביש". פשוט נמאס להם אחרי 40 שנים.
גם מנחם בגין. הוא היטיב להתמודד עם האופוזיציה. התקשה נוכח משפחות השכול ממלחמת לבנון הראשונה, אך נדחק בפועל לפינה בעיקר כאשר משורות מפלגתו קמו השרים דוד לוי ומרדכי ציפורי ועירערו על היד החופשית שהעניק לאריאל שרון בניהול המלחמה.
נתניהו נשאב לנושאים כבדי משקל ומעד בבחירה מאוחרת של נגידת בנק ישראל, יושב ראש ועדת החוץ והביטחון ועתה גם הנשיא. מותר לנתניהו להתנגד לריבלין, אבל אסור לו להישאר בלי מועמד מניח את הדעת; ובוודאי אסור לו להכריז כי ריבלין מועמדו ולפעול למען בחירתו של מאיר שטרית. זה בדיוק הרגע שבו הוא עצמו יאמר בנסיבות אחרות באנגלית ברורה It is not done. אין ולא יהיה ציר פוליטי ממשי, שראשיו יאיר לפיד ויצחק הרצוג וציפי לבני, שיוכל לאיים על שלמות הממשלה בלי שיתגלעו מחלוקות וחורים וקרעים בתוככי הליכוד כפי שעלה השבוע בהצבעה בכנסת.
עם זאת, הפרשנות בתקשורת צופה וחוזה והוזה את עתידו של כל איש ציבור בפזיזות. בנקודת זמן אחת היא פורסת במניפה את הביוגרפיה שלו בשנים הבאות. במרוצת הזמן היא עושה סיבוב של 360 מעלות. בסופו של יום משהו נכון. כמו שעון עומד שפעמיים ביממה מצביע על השעה הנכונה. ברגע המכריע שולף כל פרשן את מה שכתב לפני שנים או חודשים, מצביע על ניבוי מדויק, ומסתיר את השאר.
אריאל שרון חוסל בפרשת סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה. שמעון פרס ומנחם בגין נחשבו מתים פוליטיים מהלכים אחרי כל מערכת בחירות שבה כשלו. למשה דיין לא היתה תקומה אחרי מלחמת יום הכיפורים עד שהפך לדמות מרכזית בכינון השלום עם מצרים.
בהשיבו את גלעד שליט לארץ תואר בנימין נתניהו כמי שקיבע את מקומו בראשות הממשלה כל עוד יחפוץ בתפקיד. בבחירות שלאחר מכן איבד הליכוד מכוחו. שלשום, למחרת כישלונו במסע למניעת בחירתו של ראובן (רובי) ריבלין לנשיא המדינה, החלו הפרשנים להספידו.
לא בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אריה דרעי חזר מהכלא ומבור השוחד. אמנם איבד מזוהרו, אבל הוא בזירה. אביגדור ליברמן נחלץ מ־14 שנות חקירה ותפס עמדה בכירה. אם ימנע היועץ המשפטי יהודה וינשטיין את העמדתו לדין של גבי אשכנזי בפרשת המסמך המזויף, והרמטכ"ל לשעבר ייחלץ מהחקירות בפרשיות "שמן" בבורסה ובנמל אשדוד - גם הוא יעשה את דרכו לזירה חרף כל מה שנחשף על אודותיו.
אפילו אהוד אולמרט, שהורשע חלקית בירושלים, התכוון ברצינות (בטרם נגזר דינו בתל אביב) לחזור למשרה שממנה הודח בבושת פנים. עצה נאותה לפרשנים, אל תמליכו את נתניהו עד יומו האחרון ואל תכריזו עליו כמי שקרב לסוף הקריירה. הרי הפוליטיקה הישראלית מתקיימת במדינת עוף החול.
ליברמן מאוים
עוד תובנות מעוללות מערכת הבחירות לנשיאות:
• נכון שאופנת הציד שליוותה את ההתמודדות היתה מכוערת. בכל זאת אני תוהה אם עדיף היה שבנימין (פואד) בן־אליעזר יגיע עם הכספת המכילה מאות אלפי דולרים למשכן הנשיא או ליחידת להב 433 במשטרה? הבלטת הטיעונים הטכניים נגד החקירה היא נשקם של המושחתים. יש בפיהם כמה ביטויים כאלה, והבואש מכולם הוא טענה מהפרק של אולמרט נגד "הדחת ראש ממשלה מכהן". בדיחה מרה.
• מקץ שנים עלה בידי בני האור לכפות על הפוליטיקאים את השקיפות. בעתיד לא יוכלו מועמדים לנהוג כמו מאיר שטרית, אשר חשף רק חלק מהצהרת ההון שלו. מכעיס עוד יותר מה שגילה ברוך קרא מערוץ 10, שלפיו שטרית חתם על הסכם חשאי עם עוזרת בית שלו וקנה את שתיקתה ב־270 אלף שקלים. רק למחרת בחירתו של ריבלין נתגלה כי מי שרצה לכהן כנשיא חתם באפלה על הסדר כזה עם מי שטענה כלפיו כי במהלך עבודתה הטריד אותה מינית (הוא מכחיש. העוזרת לא התלוננה במשטרה. אין תיק, אבל יש הסכם, וכיצד העז שטרית לקוות כי יכהן כנשיא בלי לספר מה תוכנו?)
• מנהיגים שהכל במפלגתם נעשה כרצונם אינם יכולים להרשות לעצמם תבוסה. כישלון מלמד כי מישהו הימרה את פיהם, והם נחלשו. לכן תבוסת דליה איציק היא ערעור על מעמדו של אביגדור ליברמן. בעיקר כיוון שבאה לאחר הכישלון הצורב בעיריית ירושלים. האיש שיהודה וינשטיין חילצו מטיוטת כתב האישום - חש עתה מאוים. כך גם אריה דרעי. בעוד אלי ישי פועל בגלוי ובבהירות למען ריבלין - חזר דרעי להיות דרעי. שטרית חש כי הבטיח לו קולות. היו עדויות בנושא. ספק אם מישהו האמין לדרעי שהצביע לריבלין. גם לא הוא עצמו.
• מן הרגע שבו נודעו תוצאות ההצבעה, נפתחה ההתעללות בחתן פרס נובל דן שכטמן. בעיקר לאחר שקיבל קול יחיד וטען כי הכנסת מנותקת מהעם. הלעג אינו במקום. הסקרים העידו כי 23 אחוזים מהציבור רצו לראותו במשכן הנשיא. היחס שבין קול בודד בכנסת (רות קלדרון) לבין רצון הקהל העיד כי הנתק אכן קיים, גם אם שכטמן אינו כשיר להיות נשיא.
אין סיבה לדאגה
השבוע התקוטטתי באולפנו של נסים משעל בערוץ 2 עם הפרופסור עוז אלמוג, שהערכתי כלפיו היתה ונותרה רבה. הוא טען בהתבסס על מחקר מעמיק שיראה אור בספר, כי הצעירים מואסים בפוליטיקה ולא יקרבו אליה. אין לי ספק שמחקרו אמין, אבל רשמתי הסתייגות.
טיעונו הזכיר לי מכתם מבריק ולאו דווקא נכון המיוחס לז'ורז' קלמנסו ("הנמר") או לאפרים קישון וגם לאחרים: "מי שלא היה סוציאליסט בנעוריו סימן שהוא חסר לב; ומי שנותר סוציאליסט בבגרותו - סימן שהוא חסר שכל".
מי ששוקל להיות פוליטיקאי מנעוריו הוא בדרך כלל חנון חסר נעורים וחזון. בגיל זה חולמים עדיין על שירה ואדריכלות ושירות למען הביטחון הלאומי ונסיקה אל החדש, הקוסם, הרומנטי. מנהיגים של ממש הלכו שנים רבות אחרי חלומם בטרם שקלו להתדפק על הקלפי. אחרי שיעשו סיבוב באקדמיה ובצה"ל ובמשק יגיעו צעירי 2014 לפוליטיקה. עתה מצופה מהם לסלוד ממנה. אין סיבה לדאגה.
הפצ"ר בחדרי החקירות
הסערה סביב בחירת הנשיא הסתירה את הטייפון שבחקירת הפצ"ר לשעבר אביחי מנדלבליט באזהרה בפרשת גבי אשכנזי ובועז הרפז. מדהים לחשוב כי חוקרי המשטרה בודקים אפשרות שהפרקליט הצבאי הראשי חשוד בשיבוש הליכי חקירה ובמירמה. מנדלבליט ישב מול אנשיו של מני יצחקי 11 שעות.
יש צווי איסור פרסום על תוכן החקירה המתבססת על הקלטות שנתפסו בלשכת אשכנזי. אך תזכורת נחוצה: אשכנזי החזיק במסמך המזויף ולא מסרו למשטרה בימים שהיא חיפשה אחריו. רק לקראת עדותו הראשונה גילה ליועץ המשפטי כי המסמך מצוי כל העת בידיו. זה היה מביך מאוד, וזה מה שמציב סימן שאלה על קביעת וינשטיין כי לשכתו של אשכנזי אינה מעורבת בפרשה.
אז דיווחה עדי מאירי בקול ישראל וסמוך לה עמוס הראל ב"הארץ" כי הפצ"ר הרשה לאשכנזי להשהות את המסמך בידיו. ד"ר רונן ברגמן ואני כתבנו בספר "הבור" שווינשטיין "רתח על הפצ"ר... אבל מנדלבליט הכחיש שאי פעם קיבל את המסמך או שמע על תוכנו". פורסמה הכחשה. אשכנזי נאלץ לאכול את כובעו. אבל האם בצדק? ואולי דווקא סיפר אמת? (בין השאר לאהוד ברק).
על זה התנהלה חקירת מנדלבליט 11 שעות. על זה ראוי, אולי, שהמשטרה תאמץ גישה מקורית ותבקש תצהיר מווינשטיין מה הסביר לו מנדלבליט בזמן אמת. אולי זה מסביר מדוע הפרקליט הצבאי לשעבר - בניגוד ליורשו דני עפרוני - היה צונן בכל הקשור לקידום חקירת הפרשה. ממתינים. בקרוב יום הולדת במלאות ארבע שנים לשידור הראשון של המסמך המזויף.
אתמול הגיע השלב הסופי תוך דילוג על מי שצריכים היו להעיד ולא זומנו. רונית וגבי אשכנזי החלו להיחקר. השוטרים יעשו כמיטב יכולתם. אך אהיה יותר ממופתע, (וכמובן גאה בעליונות שלטון החוק) אם הפרשייה תגיע בסיום הדרך למיצוי הראוי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו