מייד לאחר שנבחר לראשונה לכהונת יו"ר הכנסת ב־2003, בתמיכת 104 ח"כים מכל קצות הקשת הפוליטית, מיהר ראובן ריבלין לתלות על הקיר בלשכה המרווחת את תמונותיהם של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין. היתה בכך סמליות רבה, משום שאלה הן שתי הדמויות הנערצות עליו ביותר.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ימים ספורים לאחר מכן קיימתי עימו ראיון מקיף לעיתון "הארץ". ריבלין הוא חלומו של כל מראיין: הוא מדבר בחופשיות רבה, ואינו שוקל כל מילה היוצאת מפיו. יותר מ־40 שנה חלפו מאז הכרנו. נפגשנו לראשונה בשנות ה־70, כשהוא היה עדיין עו"ד צעיר ויו"ר קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. נהגתי לשוחח עימו לעיתים קרובות והתרשמתי מהגינותו, מיושרו, ממזגו הסוער, מרגשנותו הרבה ומחוש ההומור המפותח שלו.
באותו ראיון סיפרתי לו כי מבקריו טוענים שהוא "אדם לא רציני" ו"פטפטן חסר תקנה". ריבלין לא היה מופתע מהשאלה וירה מהמותן, כדרכו, תשובה מהירה וחדה. "יש בי היכולת לצחוק כמו שאני יכול להיות רציני", אמר, "חשוב לאדם שיהיו לו חוש הומור ויכולת לגחך, אפילו על עצמו, ולראות בסיטואציות מסוימות את המצחיק - אבל כשצריך, להיות גם רציני".
כששאלתי מדוע הסכים לוותר על משרת שר בממשלה והעדיף להתמנות ליו"ר הכנסת, הוא סיפק הסבר מעניין. "הידידות ביני לבין אריאל שרון והנאמנות ההדדית בינינו אינן מוטלות בספק, אבל יש בינינו גם הבדלי גישות", נימק, "כתלמידו של ז'בוטינסקי, אני מאמין בכך ש'ציון כולה שלנו'. גם אם יסבירו לי שהדבר בלתי אפשרי היום לפחות למשך עשרה דורות, איני יכול להרים את ידי נגד הרעיון שציון כולה שלנו. אני יכול להבין שדה־פקטו יש היום מצב חדש, אבל דה־יורה - לעולם לא אוכל לומר שאמונתי פגה ולחה נס. אילו הייתי אחד משרי הממשלה, הייתי מתקשה מאוד להצביע בנושא כזה בניגוד למצפוני, וברגע שהייתי צריך לקבל אחריות מיניסטריאלית - הייתי צריך לקום ולהתפטר. למה לי להתפטר? איני מאלה שמתפטרים. לכן הייתי מאושר לעבור לתפקיד שבו אוכל לקיים בבוא היום את הדיון, לנהל את הוויכוח וגם להיות אחראי לכללי המשחק שבהם הוא יתנהל, ולא להיות אחד המכריעים בדבר שהוא מנוגד למצפוני".
"שרון דיבר - וליבי נחמץ"
ריבלין לא שיער אז ששנתיים לאחר מכן ייווצר קרע עמוק בינו לבין שרון - בשל תוכנית ההתנתקות החד־צדדית, אשר אילצה את מתיישבי גוש קטיף לנטוש את בתיהם. במאי 2005, כשראיינתי אותו ל"הארץ", פגשתי אדם נסער מאוד. הוא דיבר בכאב רב. ראיתי לחלוחית בעיניו.
"יש לי כעס רב על אריק, על דבר אחד. עד לאחרונה כעסתי על תוכנית ההתנתקות שיזם, אבל לא כעסתי עליו. יש לי כבוד רב לאריק. אבל כששמעתי אותו לפני חודשים ספורים בלבד מדבר באזכרה לדוד בן־גוריון בשדה בוקר על כך שהעם שלנו הוא כיתתי ואינו יודע לקבל מרות, נצבט ליבי, משום שאיך אפשר לעשות דה־לגיטימציה למתיישבים נפלאים, שבמשך שנים רבות היו לידו וראו בו מנהיג, מורה דרך וגיבור? בימים שעוד היינו יכולים לשוחח ושוחחנו, הייתי אומר לו: 'דבר עם המתיישבים, תאמר להם ששינית את דעתך, אל תרחיק אותם'. כששמעתי את דבריו של אריק על קברו של בן־גוריון, נחמץ ליבי. דבריו שברו שבר בליבי. מאותו רגע אמרתי לעצמי שהקרע בינינו לא אפשרי לאיחוי. כאב לי על כך שאיני יכול לאהוב אותו יותר".
הוא המשיך במונולוג ארוך. לא רציתי לקטוע את רצף דבריו שיצאו מהלב. רק הקשבתי, ומכשיר ההקלטה הקליט.
"במשך השנים שבהן הייתי מקורב מאוד לאריק, ראיתי שבניגוד אלי הוא אדם קשוח מאוד. הדבר היחיד שהציק לו והרגיז אותו היה כשעשו לו דה־לגיטימציה. רק זה הוציא אותו משיווי משקלו. במלחמת לבנון היו חברים בתנועת החרות שהסתייגו מדרך ניהול המלחמה על ידי אריק וראו בה מלחמה לא נכונה, אבל ברגע שאנשי השמאל עשו לו דה־לגיטימציה, עמדנו מאחוריו ואמרנו: עד כאן. לא נאפשר לעשות דה־לגיטימציה לגיבור ישראל. והנה, אותו שרון, בהינף קולמוס עושה דה־לגיטימציה למתנחלים".
האפשרות שהתנגדות המתנחלים לפינוי עלולה היתה לגלוש לאלימות קשה הדאיגה אותו מאוד. "איננו יכולים לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח. המחלוקת הזו היא מהחריפות שליוו את עם ישראל, והיא מושיבה אותנו על חבית חומר נפץ. כשנמצאים על סף התפרצות, תרחישים רבים עלולים להביא למצב הרה אסון. יש למנוע מכל גורם מתסיס או מחרחר מדון שעלול להביא למלחמת אחים להצית את התבערה, אבל מצד אחר, לא יעלה על הדעת שלא יאפשרו למתיישבים למחות נגד הפינוי.
על כוחות הביטחון למצוא את האיזון העדין בין הצורך לאפשר לאנשים למחות, לבין הצורך להבטיח שחבית חומר הנפץ לא תתפוצץ ושהר הגעש לא יתפרץ. אחיי המתיישבים חייבים לזכור שהדמוקרטיה היא נשמת אפנו ושאסור להם להיגרר לפרובוקציות. אם תהיה פה חלילה מלחמת אחים או יישפך דם, איני יודע איך נתאושש מכך".
בדיעבד, התברר שריבלין צדק. ההתנתקות - או ליתר דיוק, גירוש היהודים מבתיהם בגוש קטיף שבוצע שנתיים לאחר מכן - היתה אירוע קשה. לא קל היה לראות את הילדים והילדות ממררים בבכי כשהם מפונים מבתיהם, ואת הוריהם צועדים בראש מושפל ובכאב עצום אל האוטובוסים.
התייצב לכל ישיבה
בשנת 1988 נבחר ריבלין לראשונה לכנסת, אולם במשך ארבעה חודשים לא העז לעלות ולשאת את נאום הבכורה שלו. הוא ישב והאזין לנאומי ח"כים אחרים, כדי ללמוד את הצורה והדרך הנכונות לבטא את עמדותיו. אבל כשדנו בסוגיית התכנון והבנייה, דווקא חש יכולת להביע את דעתו, משום שבמשך עשר שנים היה חבר מועצת עיריית ירושלים ויו"ר ועדה שעסקה בנושא. בני בגין חיזק את ידיו ואמר לו: "לך בכוחך זה". ריבלין עלה לדוכן הנואמים עם נאום שניסח היטב, לאחר שכתב תשע טיוטות. בעת כהונתו כיו"ר הכנסת הזכיר עובדה זו לח"כים חדשים, שהזדרזו לשאת את נאומם הראשון כבר בשבוע הראשון לשהותם בכנסת.
בתום תקופת כהונה אחת נאלץ לוותר על חברותו בכנסת, משום שלא הוצב במקום ריאלי ברשימת הליכוד. הוא שב לכנסת ב־1996, ומאז כיהן ברציפות בכל הכנסות והיה יושב ראש המשכן בשתי קדנציות (מ־2003 עד 2006 ומ־2009 עד 2013). במשך כשנתיים כיהן כשר התקשורת בממשלתו הראשונה של שרון. ריבלין שאף לכהן כשר המשפטים, אך נאלץ לגנוז את החלום מפני שהתנהלה נגדו חקירה משטרתית. זו, אגב, הסתיימה בלא כלום והתיק נגדו נסגר מחוסר אשמה.
ב־2006, כשהליכוד ספג מפלה קשה בבחירות לכנסת וכוחו הידרדר ל־12 מנדטים בלבד, נאלץ ריבלין לפנות את כס יו"ר הכנסת לדליה איציק - אישה שבינו לבינה שוררת יריבות עמוקה מאוד וזורם הרבה דם רע. זמן קצר לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, שוחחתי איתו. הוא היה מפוכח מאוד ולא ניסה לטייח את המציאות. "אין ספק שהליכוד נמצא עתה בשפל הגדול ביותר מאז זה שהיה בכנסת השנייה", קבע, "אז ירדנו מארבעה עשר מנדטים לשמונה, אבל היתה תקווה שהשליחות חשובה יותר מהייצוג. גם בבחירות בשנת 1999 ספג הליכוד מכה, אבל ידענו שנתאושש. שיכנעתי את שרון לא ללכת לקואליציה עם ברק, אלא לשרת את העם באופוזיציה. הפעם המכה היא קשה כי היא נחתה עלינו. היום הליכוד צריך להתעשת מייד ולהתאחד סביב מנהיגו, ולא לעסוק בנושאים אישיים אלא להילחם על עצם קיומו".
במשך שלוש השנים שבהן הליכוד היה באופוזיציה (2006 עד 2009), חזר ריבלין לתפקד כח"כ מן השורה. בניגוד לשרים ששבים לכנסת ומתקשים לחזור לפעילות פרלמנטרית של ממש, הוא היה פעיל מאוד בדיוני ועדת הכספים, התייצב לכל ישיבה והתעמק בכל סעיף. באותה תקופה נרקמו יחסי ידידות והערכה עמוקים בינו לבין ח"כ שלי יחימוביץ' (עבודה), שנמשכים עד היום. ריבלין הדריך אותה כיצד להתמצא בנבכי סעיפי התקציב המסובכים, והיא ידעה להכיר לו תודה על כך. הדבר בא לידי ביטוי השבוע, כשתמכה בו בבחירות לנשיאות ואף שיכנעה כמה מחבריה לתמוך בו גם כן.
"מוכרים את האידיאולוגיה"
בשנת 2009 שב ריבלין ונבחר פה אחד, בתמיכת 90 ח"כים, לתפקיד יו"ר הכנסת. גם בתקופת כהונתו זו הוא לא הסתיר את עמדותיו, אפילו כאשר אלו לא תאמו את עמדות ראש הממשלה והליכוד. זו הסיבה ליחסים המתוחים ששררו בינו לבין בנימין נתניהו, ואחד הגורמים להתנגדותו של נתניהו לכך שריבלין ייבחר שוב לשמש יו"ר הכנסת ב־2013 ויהיה מועמד הליכוד לנשיאות המדינה.
ריבלין התנגד בחריפות לכמה הצעות חוק חשובות שיזמה הממשלה, ובהן העלאת אחוז החסימה. הוא יצא בתוקף נגד חוק החרם וחוק הנכבה, והרגיז את חבריו בליכוד ובראשם יו"ר הקואליציה יריב לוין. הוא אמר אז כי "יוזמות חקיקה אלה לא נועדו לטובת המדינה, אלא להשיג הישגים פוליטיים. דור המייסדים ביקש כוח פוליטי כדי להוביל אידיאולוגיה. היום שרים וח"כים מבקשים כוח פוליטי כדי להוביל. פעם היו מעלים נושא פוליטי אך נאמנים לדרך. היום מוכנים למכור את כל האידיאולוגיה".
ריבלין גם לא היסס למתוח ביקורת על הח"כים ותפקודם, לעיתים במילים חדות כתער. בתום כהונת הכנסת ה־18 אמר בראיון ל"ישראל היום" כי "כשנכנסו לכנסת ה־18 אנשים מצוינים בעלי יכולת נצפית, קיוויתי שתהיה להם השפעה רבה, כל אחד בתחומו, על תוכן הדיונים ואופיים. לצערי, תוחלתי הרבה נכזבה בצורה קשה ביותר. הייתי עד לכך שאותם אנשים בעלי מקצועות חופשיים, שהגיעו ממערכת הביטחון, מהאקדמיה, מהעיתונות וממערכות חשובות אחרות, פנו לעסוק בגימיקים ובשערוריות במקום למלא ברצינות את שליחותם הציבורית על ידי קידום רעיונות ואידיאות, לאחר שנוכחו לדעת שעבודה על ציר ממושך של זמן לא נותנת להם את הפירות הציבוריים המיידיים, ושאת הכותרות תופסים רק גימיקים ושערוריות".
שוב דומע מול המצלמות
בין התומכים בבחירתו של ריבלין בלטו שני ח"כים, שקיים פער עצום בין עמדותיהם המדיניות לבין עמדותיו של הנשיא הנבחר. מדוע בעלי עמדות יוניות כאחמד טיבי (רע"מ־תע"ל) ואילן גילאון (מרצ), המצדדים בנסיגה ישראלית לגבולות 1967 ובפינוי כל ההתנחלויות, תמכו בבחירתו של ריבלין לנשיאות ודחו לחצים שהופעלו עליהם?
ח"כ טיבי, המסרב לאשר כי תמך בריבלין, אומר כי "בנושאים מדיניים יש לנשיא המדינה תפקיד משני. פרס קרוב אלי יותר בעמדותיו המדיניות, אבל לא קירב את התהליך המדיני. לעומת זאת, ריבלין נאבק בכל כוחו נגד חקיקה גזענית ובעד השוויון וחיזוק את מעמדם של הח"כים הערבים, ושילם על כך מחיר פוליטי. כשרובי מאמין במשהו, הוא מוכן ללכת על כך עם הראש בקיר. חוץ מזה, יש כימיה טובה בינינו".
גם ח"כ גילאון אומר כי "אי אפשר להתכחש לכך שיש הבדלי דעות קיצוניים בינינו בתחום המדיני, אבל הוא בן אדם אמיתי. תוכו כברו. זה הדבר האמיתי. אני לא בוחן אצל אנשים רק את האידיאולוגיה, אלא גם את האנושיות, את המגע עם אנשים. אני בודק איך הם מתנהלים, והוא אדם חם ואוהב אנשים שאינו מקבל החלטות על פי הלחצים המופעלים עליו".
ב־2007 נחל ריבלין כישלון צורב כשהתמודד מול שמעון פרס על כהונת נשיא המדינה. בסיבוב הראשון של ההצבעה החשאית קיבל פרס 58 קולות, ובריבלין תמכו 37 ח"כים בלבד. אבל ריבלין, באצילות ובגדלות נפש, לא ניצב להתמודדות בסיבוב השני, והודיע כי החליט לפרוש מההתמודדות. הוא ניצב מול המיקרופונים והמצלמות, הכריז בקול חנוק ובעיניים דומעות: "יחי נשיא המדינה, תחי מדינת ישראל", וקרא לכל הח"כים לתמוך בפרס פה אחד.
בינואר 2010 שאלתי אותו אם בכוונתו להתמודד שוב על תפקיד הנשיא, לאחר שפרס יסיים את כהונתו. רובי, כדרכו, סיפק תשובה מתחכמת: "אצל פרס אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה. יכול להיות שבסוף הקדנציה שלו הוא יבקש לשנות את החוק כדי להאריך את כהונתו, וייתכן אפילו שאתמוך בכך. עם זאת למדתי מפרס, שלא רבים נתנו לו סיכויים להיות נשיא, שכשאתה אומר 'אינני עוסק בעניין זה' כעת, זו סגולה טובה לעתיד. לכן אני אומר שאינני עוסק בעניין הזה".
השבוע נסגר המעגל. אחרי שניצח בהתמודדות את ארבעת מתחריו, שב ריבלין לבימה באולם שאגאל בכנסת, ובהתרגשות ובגרון ניחר אמר: "תחי מדינת ישראל. תחי הדמוקרטיה הישראלית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו