אין איום איראני

אם משהו יכול לשגע איראנים - זה כדורגל. וזה הגיוני לגמרי. במדינה איסלאמית עם חוקי צנזורה נוקשים, הגבלות על מוסיקה, טלוויזיה וקולנוע וחסימת רשתות חברתיות, הגיוני שמשחקי כדור ימלאו את החור התרבותי שנוצר. כדורגל הוא הספורט הפופולרי באיראן, יחד עם היאבקות וכדורעף, ואפשר לראות אזרחים בכל הגילאים משחקים בו ברחובות, בבתי הספר ובפארקים.

"אין הרבה מדינות שבהן מתקיימים משחקים עם 80, 90 ו־100 אלף צופים במגרש", הסביר המאמן הפורטוגלי של הנבחרת, קרלוס קירוש, ל"אייריש טיימס". "כששתי הקבוצות הגדולות של איראן נפגשות למשחק בטהרן, אפשר לראות עשרת אלפים איש ממתינים מחוץ לאיצטדיון כבר בערב שלפני. זה מדהים".

האיצטדיון הלאומי של טהרן, "אזאדי", מכיל 84 אלף מקומות, אולם במשחקים מכריעים ממלאים אותו כ־100 אלף אוהדים קולניים. במשחק הפלייאוף נגד אוסטרליה על העלייה למונדיאל 1998 נדחסו לאיצטדיון 128 אלף איש, שעודדו את הנבחרת הלאומית. לא בכדי זה נחשב לאיצטדיון הכי מפחיד והכי קולני בכל אסיה.

ביוני שעבר, רגע אחרי שהנבחרת הלאומית הבטיחה את השתתפותה במשחקי גביע העולם 2014 עם ניצחון 0:1 על דרום קוריאה בסיאול, הקרנבל זלג לרחובות הבירה. אוהדים זרמו מכל עבר, נהגים צפרו, וכולם הניפו את הדגל האיראני ושרו בקולי קולות.

ימים ספורים לפני כן בחרו האיראנים את המועמד המתון חסן רוחאני לנשיאות, והחגיגות השתלבו זו בזו. "רוחאני, רוחאני, אנחנו נוסעים לגביע העולם", שרו הצעירים, ולרגע היתה באוויר תחושה של אופטימיות. כמעט אופוריה. עוזר מאמן הנבחרת, האיראני־אמריקני אומיד נמאזי, שמשמש גם מתורגמן של המאמן לפרסית, אמר ש"ההרגשה הכללית היא שמכאן הדברים רק ישתפרו".

שגריר איראן בסיאול העניק לכל שחקן עשרת אלפים יורו במתנה על ההישג, נוסף על סמארטפון יוקרתי. כל שחקן קיבל אישור לרכוש לעצמו מכונית זרה ללא מסים. הנשיא היוצא, מחמוד אחמדינג'אד, נפגש עם השחקנים ואמר להם: "הרבה אנשים לא האמינו שאתם יכולים לנצח בדרום קוריאה. זה מזכיר לי איך הגיבו בעולם כשהחלטנו לפתח את פרויקט הגרעין. צחקו עלינו שלא נוכל לעשות את זה. אבל הראינו לכולם שאנחנו יכולים לעשות הכל".

מסיבת הניצחון הרשמית של "טים מלי" (הנבחרת הלאומית) התקיימה ב"אזאדי", שם המתינו לכוכבים קרוב ל־40 אלף איראנים עם דגלים ושירי תודה. זו היתה מסיבה של אומה שלמה, אבל הכניסה לחגיגות הותרה רק לגברים. הנשים נותרו בחוץ, מאחורי מחסומי ברזל.

האיסור על כניסת נשים למגרשי כדורגל נקבע בחוקה לאחר המהפכה האיסלאמית של 1979, בטענה כי צפייה במשחק אינה הולמת נשים, ויש למנוע מהן להסתכל על גברים מזיעים במכנסיים קצרים. לפני שמונה שנים ניסה אחמדינג'אד לבטל את האיסור, אך אולץ לחזור בו כעבור חודש, בעקבות לחץ כבד מצד המנהיג העליון האייתוללה עלי חמינאי ואנשי דת בכירים נוספים.

הנשים האיראניות חוגגות את העלייה למונדיאל, מחוץ לאיצטדיון "אזארי". צילומים: אי.אף.פי

"זה לא מפתיע שלא נתנו לנשים להשתתף בחגיגות העלייה למונדיאל", הסבירה ל־CNN אסיע אמיני, פעילה איראנית למען שוויון זכויות לנשים. "איראן תמיד הולכת צעד קדימה ושני צעדים אחורה".

אגב, גם במסיבת העלייה למונדיאל 98' נאסר על הנשים להיכנס לחגיגות באיצטדיון, עד שמאות מהן פרצו פנימה בכוח. השלטונות העלימו עין.

סנקציות ותשוקות

הניצחון 1:2 על ישראל בטהרן ב־1968, שהבטיח ל"טים מלי" את אליפות אסיה בפעם הראשונה בהיסטוריה, היה רגע מכונן לכדורגל האיראני. מאז השתדרג הענף במדינה, והנבחרת הפכה לאחת הבכירות ביבשת - כיום היא מדורגת 43 בעולם, ראשונה בין נבחרות אסיה. ישראל, לשם השוואה, מדורגת במקום ה־62. בשיא, ב־2005, דורגו האיראנים במקום ה־15 בעולם.

אלא שהסנקציות הכלכליות נגד איראן, שחתכו כמעט מחצית מהכנסות המדינה, פגעו אנושות גם בענפי הספורט. אותן סנקציות הקפיאו בין השאר תשלומים של ספונסרים בינלאומיים, שהיו אמורים לאושש מעט את הקופה הריקה. התאחדות הכדורגל האיראנית נמצאת כיום על סף פשיטת רגל, נואשת לקבל כספים, ובונה על שמונת מיליוני הדולרים שהיא אמורה לקבל מפיפ"א בגין ההשתתפות במונדיאל כדי לסגור חלק מהחובות.

כדי לחסוך בתקציבים, שיחקה איראן רק חמישה משחקים בינלאומיים ב־11 החודשים אחרי העלייה למונדיאל - ארבעה מהם רשמיים במסגרת מוקדמות גביע אסיה, ועוד משחק ידידות אחד מול גינאה הנחותה, שהסכימה לבוא לטהרן בחודש מארס וחזרה הביתה עם ניצחון 1:2. לשם השוואה, נציגה אחרת של אסיה במונדיאל, נבחרת יפן, אירגנה לעצמה משחקי אימון נגד אורוגוואי, הולנד, בלגיה וגאנה.

שלטי חוצות בטהרן. "רוחאני, רוחאני, אנחנו נוסעים לגביע העולם", שרו אוהדים ברחובות

"לא היתה שום שיטה או תוכנית מסודרת", כעס עוזר מאמן הנבחרת לשעבר, אסכר שאראפי. "הנבחרת שלנו צריכה לשחק משחקי ידידות נגד יריבות בכירות כדי להפחית את הלחץ של השחקנים לקראת המונדיאל. הבעיה היא שאין לנו כסף לזה".

אבל זה לא רק עניין של כסף. לא מעט נבחרות זרות פשוט סירבו לשחק מול האיראנים, בשל המתיחות הפוליטית. "אף אחת מהנבחרות הבכירות לא משתוקקת לשחק מולנו, בדרך כלל מחשש שהסכמה תשפיע איכשהו על הסנקציות", ניתח פרשן הכדורגל המוביל של איראן, אדל פרדוספור, בכתבה של "דה נשיונל".

הקפטן הוותיק, ג'באד נקונאם (33), אמר: "אף אחת מההבטחות שקיבלנו לא יצאה לפועל. בלי משחקי הכנה טובים, לא כדאי שיהיו מאיתנו ציפיות כלשהן. הממסד חייב לקחת אחריות על כל התוצאות שנשיג במונדיאל".

בגלל בעיות תקציב בוטל מחנה האימונים שתוכנן להיערך בפורטוגל, מולדתו של מאמן הנבחרת. המאמן קירוש, שמסיים את חוזהו וצפוי לעזוב אחרי המונדיאל, ניסה להפעיל את קשריו בכדורגל הבינלאומי כדי להציל את המצב והצליח לסגור מחנה אימונים באפריל בדרום אפריקה, שם אימן בעבר. הוא אף ניהל שיחות עם מדינות רבות, כדי לאתר יריבות אימון.

"אני תמיד עושה את המיטב כדי לשמור על הכנה מלאה של הנבחרת שלי", הסביר הפורטוגלי בן ה־61, שאימן בעבר את ריאל מדריד והיה עוזרו של אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד. "אני מתקשר לחברים שלי, פרגוסון, מוריניו וקאפלו, ומתייעץ איתם כדי שאוכל לקבל את ההחלטות הטובות ביותר. אבל אני לא קוסם, אני לא יכול לעשות את זה בלי שום עזרה פיננסית".

גם מחנה האימון המאולתר לפני חודשיים הפך לפארסה. תאריכי האימונים התנגשו עם משחקי ליגת האלופות האסיאתית, וראשי המועדונים האיראניים שהשתתפו במפעל היוקרתי מנעו משחקניהם לטוס למחנה הנבחרת ונכנסו לעימות מול ההתאחדות. בסופו של דבר, רק 12 שחקנים השתתפו במחנה בדרום אפריקה.

למחנה האימונים המקוצר, שנקבע לסוף מאי באוסטריה, כבר הגיע הסגל המלא, אולם הנבחרת סיימה בשתי תוצאות תיקו אפס עם בלארוס ומונטנגרו, ונאבקה כדי להוציא 1:1 מאנגולה. ביום ראשון, במשחקם האחרון לקראת המונדיאל, סוף סוף השיגו האיראנים ניצחון כשגברו 0:2 על טרינידד וטובגו במשחק סגור לקהל ולתקשורת, שנערך בסאו פאולו.

צילום: אי.פי.אי

"אלה שחושבים שנבחרת איראן תוכל להשיג הצלחות בעזרת 14 ימי הכנה בלבד, הם משוגעים, או חיים בדיסנילנד", הודיע קירוש. "ניסינו לעשות את הכי טוב שאפשר, אבל המשאבים שלנו מאוד מוגבלים. היו לנו כמה בעיות עם ההכנות למונדיאל, אבל למרות הקשיים בשלוש השנים האחרונות, איראן הראתה שיש לה את הפקטור החשוב ביותר בכדורגל העולמי: תשוקה. אם יש לך תשוקה למשחק, זו תמיד נקודת התחלה טובה. בעזרת התשוקה של השחקנים והאוהדים הצלחנו להעפיל לגביע העולם".

הכביסה המלוכלכת מתכווצת

כחלק מהקיצוצים בהכנות למונדיאל, החליטו באיראן גם לחסוך על ציוד. ההתאחדות העדיפה להזמין לשחקנים סט תלבושות זול באיכות ירודה, והתגובות לא איחרו לבוא. "לפני שתבקרו את המשחקים שלנו, שיתנהלו בתנאים קשים של לחות, כדאי שתדעו שהציוד שקיבלנו לא היה מתאים", הסביר קירוש לעיתונאים רגע לפני שהנבחרת המריאה למחנה באוסטריה. "אם כל שחקן מקבל טרנינג אחד לאימון בוקר ולאימון אחר הצהריים, זה לא יכול להיות טוב. אם נותנים נעליים במידה 34 למישהו שנועל מידה 44, הוא לא יהיה מסוגל ללכת אפילו חמישה מטרים".

החלוץ קארים אנסריפארד סיפר ל־AFP: "הם נתנו לנו גרביים במידה לארג', ואחרי יומיים של שימוש וכביסה, הם כבר התכווצו למידה סמול". ואילו השוער הוותיק, עלי־רזה חרירי, הודה כי קיבל אימונית במידה אקסטרה־לארג', שלאחר כביסה אחת התכווצה למידה מדיום.

נשיא ההתאחדות, עלי קפשיאן, מיהר לתקוף בחזרה וטען כי השוער כיבס את בגדי האימון שלו בטמפרטורה גבוהה מדי. אחר כך כינס את השחקנים כדי להתעמת איתם על תלונותיהם והסביר להם שעליהם לכבס את הבגדים במים קרים, כדי שלא יתכווצו.

את המדים סיפקה יצרנית ציוד הספורט הגרמנית יולספורט דרך ספקים מדובאי. החברה עובדת עם קבוצות רבות מגרמניה ומאיראן, ושחקן הקישור האיראני רזה חגיגי הסביר: "כששיחקתי בקבוצת ספאהאן לבשתי ציוד של יולספורט באיכות הכי טובה שיש. לכן אני לא באמת לא יודע מהו הביגוד הזה שיש לנו כרגע. אנחנו כבר עייפים מלדבר על זה, אבל באמת לא מובן למה כולם מגינים על ההתאחדות. צריך להודות שיש בעיה".

שר הספורט האיראני, מחמוד גודרזי, לא התרגש מבעיית האפסנאות ודחה בביטול את טענות השחקנים. קירוש לא נשאר חייב ותקף אותו: "עם כל הכבוד, השר לא יודע הכל". ועל כך השיב לו נשיא ההתאחדות קפשיאן: "אנחנו מצפים מהמאמן לא לתלות בחוץ את הכביסה המלוכלכת. כל ההתעסקות בכך רק יוצרת הסחות דעת וזה לא תורם לנבחרת".

קפשיאן אף אסר על השחקנים להחליף חולצות עם שחקני הנבחרות היריבות לאחר משחקים במונדיאל, למרות המסורת הנהוגה בכדורגל העולמי. "אנחנו לא מחלקים לשחקנים חולצה חדשה עבור כל משחק", אמר לסוכנות הידיעות האיראנית. "השחקנים יהיו חייבים להיות חסכניים בחולצות שלהם ולשמור עליהן".

המאמן קרלוס קירוש. צילום: אי.פי.אי

עכשיו צריך רק לחכות ולראות אם שחקני הנבחרת יעמדו בפיתוי, ולא ירדפו אחרי לאו מסי כדי להחליף איתו חולצה למזכרת בתום המפגש עם ארגנטינה בשלב הבתים.

זכות השיבה לנבחרת

על אחמדינג'אד נטען בעבר כי התערב לא פעם בנעשה בנבחרת, ואף גרם להדחת המאמן וכוכב העבר, עלי דאהי. ביוני 2009 בקוריאה, במסגרת מוקדמות המונדיאל הקודם, הדהימו שבעה שחקנים איראנים כשעלו לשחק עם סרט ירוק על ידם לאות הזדהות עם מחאת המחנה הרפורמיסטי, בהנהגת מיר־חוסיין מוסאווי ("המהפכה הירוקה"), על רקע הטענות לזיוף תוצאות הבחירות לנשיאות.

בלוגים איראניים טענו כי אחמדינג'אד רתח על הצעד של השחקנים, וכבר במחצית נכנסו סוכנים של המשטר לחדר ההלבשה של הנבחרת ואיימו עליהם. המשחק הסתיים בתוצאה 1:1 (שהחריבה לאיראנים את הסיכוי להשתתף במונדיאל 2010), ושבעת השחקנים קיבלו הודעה כי הם מושעים מהנבחרת לצמיתות. התקשורת הממלכתית טענה שהם פרשו מרצונם. אולם פיפ"א, שאוסרת על התערבות פוליטית בכדורגל, ביקשה הבהרות, וההתאחדות האיראנית נאלצה להתקפל ולהודיע כי שום פעילות משמעתית לא ננקטה נגד השחקנים. במוקדמות המונדיאל הנוכחי, חלק מהשחקנים חזרו ללבוש את מדי הנבחרת, ושניים מהם אפילו נכללים בסגל לברזיל: ג'באד נקונאם ומסעוד שוג'אי.

הסגל של קירוש לברזיל לא מתבסס רק על התוצרת האיראנית. המאמן מפורטוגל חיזק את הנבחרת שלו בשחקנים עם שורשים פרסיים, שגדלו בגרמניה (החלוץ אשקאן דג'אגה), בהולנד (החלוץ רזה גושאנג'אד), ואפילו בארה"ב (הקשר סטיבן בייטאשור, שנולד וגדל בסן חוזה ומשחק כיום בקבוצה קנדית).

דג'אגה (27) נולד באיראן, אך בגיל שנה עבר עם משפחתו לגרמניה, שיחק בנבחרות הצעירות של גרמניה, וכיום לובש את מדי פולהאם האנגלית. הוא דובר פרסית שוטפת וזוכה להערכה רבה בקרב האוהדים על כך שהחליט להצטרף לנבחרת הלאומית. כבר במשחק הבכורה שלו מול קטאר הבקיע צמד שערים.

הוא חובב גדול של קעקועים (אף שהם אסורים באיראן, ועלולים להוביל לעונשי מאסר), ואת גופו מעטרים לא מעט ציורים וכתובות - כולל הכתובת "ברלין" על ידו האחת, ו"טהרן" על ידו השנייה. על צווארו חקק את הכיתוב: "לעולם לא אשכח מהיכן באתי". בהופעותיו הראשונות בנבחרת האיראנית הקפיד דג'אגה להסתיר את הקעקועים על ידיו באמצעות שרוולים ארוכים, אולם השערים ותמיכת האוהדים חיזקו את ביטחונו, ובחלק מהמשחקים האחרונים הוא כבר העדיף חולצה קצרה, שחשפה את זרועותיו.

אשקאן דג'אגה חושף קעקועים. צילום: אי.פי

בתקשורת האיראנית הגדירו את הקעקועים שלו "וולגריים", היו אנשי דת שדרשו את סילוקו מהנבחרת, אבל בסופו של דבר איש לא היה יכול להתווכח עם היכולת שלו על המגרש, בוודאי לא כשקירוש נותן לו גיבוי מלא ומסרב לוותר עליו.

השוער המוביל של הנבחרת, דניאל דבארי (26), לא מדבר כמעט מילה בפרסית: הוא נולד בגרמניה לאם פולנייה ולאב איראני, ולכד את עיניו של קירוש כששיחק באיינטרכט בראונשוויג מגרמניה. לפני כחצי שנה ערך את הופעת הבכורה שלו במדי איראן. מאמן השוערים הוא דן גאספר, אמריקני שאימן בעבר את אוניברסיטת הרטפורד.

זו תהיה הופעתה הרביעית של איראן במשחקי גביע העולם, אחרי שהיתה שם ב־1978, ב־1998 וב־2006. אף שמעולם לא עברה את שלב הבתים, ולמרות הציפיות הנמוכות וההכנה הלקויה, קרוב ל־20 אלף איראנים צפויים להגיע בימים הקרובים לברזיל, כדי להשתתף בחוויה ולעודד את הבחורים. "אני טס לעודד את הנבחרת האיראנית, אבל גם את נבחרת ברזיל", סיפר חסאם דאבורי (33) בכתבה של "דה נשיונל". "כמה איראנים אתם מכירים שיצא להם להיות בברזיל?" 

משחק הפתיחה של האיראנים יהיה ביום שני מול ניגריה, במוצ"ש הם יתמודדו מול ארגנטינה ואחרי חמישה ימים ישחקו מול בוסניה. המטרה הרשמית היא לרשום העפלה היסטורית לסיבוב השני, כלומר לסיים בין שתי הראשונות בבית המוקדם.

בכל משחקיה במונדיאל עד היום השיגה איראן ניצחון בודד. זה קרה ב־1998 בצרפת, ב"אם כל המשחקים" - המפגש הטעון מול ארה"ב, שנערך בליון תחת אבטחה כבדה. קצין התקשורת של פיפ"א למשחק, מהרדד מאסוודי, יליד איראן, סיפר בזמנו כי הבעיה הראשונה נוצרה כשאיראן הוגרלה להיות קבוצה B, ועל פי תקנון פיפ"א, היא זו שהיתה מחויבת לצעוד מול שחקני היריבה בטקס לחיצת הידיים לפני פתיחת המשחק. האייתוללה חמינאי אסר על האיראנים לצעוד לעבר האמריקנים, ושחקני ארה"ב נאלצו להחליף תפקידים ולצעוד מול האיראנים בטקס.

השחקנים האיראנים, אגב, עלו למגרש ובידי כל אחד מהם ורד לבן, סמל השלום באיראן.

הניצחון ההיסטורי (1:2) נתן את האות לשלושה ימי חגיגות ברחובות הרפובליקה האיסלאמית. "כל המדינה חגגה", משחזר מאסוודי, "אנשים רקדו ברחובות טהרן, פתחו בקבוקי אלכוהול, נשים הורידו את כיסוי הראש שלהן. לוחמי המהפכה לא עשו כלום מכיוון שהם בעצמם היו עסוקים בחגיגה ובשמחה. הם היו קודם אוהדי כדורגל ורק אחר כך לוחמי המהפכה. החגיגות סירבו להסתיים. השלטונות היו די מבוהלים ומוטרדים מכל מה שקרה ברחובות".

כנגד כל הציפיות 

הסיכוי לשחזור החגיגות לא גבוה. סוכנויות ההימורים נותנות יחס קלוש של 1 ל־40 שאיראן תצליח איכשהו לעלות לסיבוב השני. אם היא תחזור הביתה עם תיקו או שניים - זו תהיה הפתעה עצומה, שעשויה לספק את הציבור האיראני.

"אנחנו צריכים להסתכל על המונדיאל הזה בתור תהליך למידה, אבל זה לא אומר שאנחנו הולכים להגיע על תקן תיירים", אמר קירוש. "באנו לברזיל כדי ליצור מורשת, שתעמיד את הנבחרת בעמדת חוזק, כמנוסה יותר. אין ספק שמאז שהגעתי לכאן חלה התקדמות גדולה אצל השחקנים. יש באיראן פוטנציאל גדול, וכל מה שצריך זה לשים את הדברים במקום הנכון. לפני שלוש שנים איראן היתה רביעית או חמישית באסיה, וכיום אנחנו מספר 1 ביבשת".

השוער דניאל דבארי. לא מדבר מילה בפרסית. צילום: אי.פי

במהלך שיחות הגרעין, שנערכו בחודש שעבר באוסטריה, נסע שר החוץ מוחמד זריף כמעט 100 קילומטרים כדי לבקר את השחקנים במחנה האימון שלהם. "זה כבוד גדול לשחק עבור המדינה שלך בגביע העולם", ניסה להחדיר בהם מוטיבציה. "אתם מביאים גאווה לאנשים באיראן, והעם כולו רוצה לראות אתכם מצליחים במונדיאל".

אחר כך הוא עזב את מתחם האימונים ומיהר לפרסם בטוויטר תמונות שלו מהביקור, עם הכיתוב: "נרגש לפגוש את הבחורים על הדשא. ביקשתי מהם לעשות את המיטב כדי להבטיח ניצחון ביולי, והם ביקשו ממני אותו דבר".

יולי הוא לא רק החודש שבו תיקבע אלופת העולם החדשה בכדורגל, אלא גם תאריך היעד שהציבו נציגי שש המעצמות ואיראן כדי להגיע להסכם קבע על המשך פרויקט הגרעין ועתיד הסנקציות הבינלאומית. בעקיפין, הסנקציות האלה ריסקו כנראה כל סיכוי של האיראנים לעשות משהו במונדיאל.