"עברתי כבר מספיק, אל תכריחו אותי לעבור שוב כימותרפיה"

"במשך שנתיים עברתי טיפולי כימותרפיה שגרמו לי סבל נורא. ידעתי שאני חייב אותם כדי להבריא מהסרטן, אבל עכשיו הבדיקות מראות שאני בריא - ועדיין רוצים לתת לי טיפולים כימותרפיים. אמרתי לשופטת שזה לא לעניין לקחת אותי בכוח לטיפולים, והיא אמרה שאני ילד חכם. אז למה לא מקשיבים לי? למה לא סומכים עלי ועל ההורים שלי? אני לא מבין למה מכריחים אותי, אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט כבר. אין לי כוח למלחמות יותר. אם המשטרה תבוא, אני פשוט אברח, ואף אחד לא יידע איפה אני".

הייאוש של א', כמעט בן 15, אינו נובע מהלוקמיה, שבה חלה כשהיה בן 10. "עם המחלה הוא יכול להתמודד", אומר אביו, חן (שם בדוי). "זאת האטימות שמייאשת אותו. האטימות של הרופאים שמטפלים בו, שמסרבים בכל תוקף לקבל דעה שונה משלהם, האטימות של מערכת הרווחה, שלא באמת רואה אותו ואת רצונו, והאטימות של מערכת המשפט.

"בימים האחרונים הרשויות טוענות שקיבלנו את ההחלטה לא לטפל בא' אחרי שהתייעצנו עם רב. לא שאני חושב שיש בכך משהו פסול, אבל זה ממש לא נכון. קיבלנו את ההחלטה על סמך בדיקות שמראות שהבן שלי נקי מסרטן ועל סמך חוות דעת רפואית".

לפני שבוע פסק בית המשפט לענייני משפחה בטבריה שא' חייב להתחיל מייד בטיפולים כימותרפיים אגרסיביים כדי שמחלתו לא תחזור - גם אם זה אומר שהמשטרה תצטרך לקחת אותו בכוח, כשהוא אזוק למיטת בית החולים. כל זה בניגוד לרצונו ולרצון הוריו, שהם האפוטרופוסים החוקיים שלו. ההורים נעתרו לבקשת בית המשפט לבצע בשלב הראשון בדיקת דם, שתאשש או תשלול קיום של תאים סרטניים בגופו.

ביום שני השבוע בוצעו בדיקות הדם. לשמחת ההורים, הן נמצאו תקינות לחלוטין. "זאת ההוכחה לכך שבני לא נמצא בסכנת חיים מיידית, בניגוד למה שבית החולים והרווחה הציגו לשופטת", אומר חן כמעט בדמעות.

"הילד הזה הוא כל עולמנו, אנחנו נוריד את הירח בשבילו, ואם רק יוכיחו לנו שהטיפול הזה חיוני, נסכים. אבל עד לרגע זה שום גורם מקצועי לא יכול להגיד לנו שהמחלה תחזור. אף לא אחד יכול להגיד לנו שהכימותרפיה הקשה הזאת לא תהפוך את הילד לעקר, לא תעצור את הגדילה שלו ולא תהרוג אותו. אלה לא תרחישים דמיוניים, הספרות המקצועית מדברת לא מעט על הסכנות בטיפול כימו שני.

"אם הייתי צריך להכריע בין החיים שלו לבין עקרות, אין לי ספק שהייתי בוחר בחיים. אבל זה לא המצב. לפי הבדיקות האחרונות, הילד נקי מסרטן, כך שמבחינתי יש סיכוי שהמחלה לא תחזור. הצענו לבוא לביקורת פעמיים בשבוע, כדי שלא נפספס אם יתפתח אצלו משהו. אם זה יקרה, ברור שנטפל. אבל הם רוצים לכפות עלינו את הטיפול - על סמך השערות, לא על סמך עובדות. נעשה הכל כדי שבננו יבריא, אבל לא אתן שירעילו אותו שלא לצורך. לא עכשיו, כשהוא בריא".

המרכז הרפואי בני ציון בחיפה. בית החולים מסר בתגובה כי הוא "פעל ופועל על פי מיטב שיקול הדעת הרפואי, ובהתאם לחוק". צילום: מישל דוט קום

מאז ספטמבר האחרון לומד א' בישיבה דתית במרכז הארץ. הוא צנום מאוד, עיני השקד השחורות שלו, מבעד למשקפי הראייה, כבר לא תמימות כמו לפני חמש שנים. אפשר לראות בהן פחד: הפחד מפני המשטרה, שתדפוק על דלתו יום אחד ותיקח אותו בכוח לבית החולים.

"יש לילות שאני לא מצליח להירדם כל הלילה", הוא אומר, "אני רק חושב איך באים לקחת אותי ואני לא יודע מה לעשות. אני מפחד". אביו מלטף את ראשו בחום. האב לא מפסיק לרגע לשחרר לחלל האוויר הערות מצחיקות, כדי לרומם מעט את מצב הרוח השפוף של הילד. האם, רונית, יושבת לידינו במבט מודאג. פתאום נחתה עליה המלחמה הזאת נגד מדינת ישראל.

"במשך שלוש שנים הילד שלי עבר גיהינום. הוא נלחם כמו אריה, לא ויתר לרגע, גם כשהגוף שלו כבר לא היה יכול לשאת את תופעות הלוואי של הכימותרפיה. אנחנו הבנו שאנחנו במלחמה קיומית על החיים שלו. היום הוא סוף סוף בריא, הוא מנסה להשלים את שלוש השנים שנלקחו מהילדות שלו - ולא נותנים לו.

"בתסקיר של הרווחה כתבו שאנחנו זוג הורים מתפקדים ונורמטיביים, שתפקודנו האישי וההורי הוא חיובי. אז איך הגענו למצב שמאיימים עלינו שאם לא נביא את הילד לטיפולים, ההורות שלנו תילקח מאיתנו וימנו לו אפוטרופוס? עד לאן ייכנסו לנו לחיים? מי הם, שיטילו ספק בהורות שלי רק בגלל שהיא לא תואמת את השקפת עולמם או דעתם?

"הרי אם הוא היה בן 18, אף אחד לא היה חושב להתערב בהחלטות שלו. הרופאים לא היו מעלים בדעתם לכפות עליו טיפול בניגוד לרצונו. הנה, יש עכשיו עצירים מנהליים בבתי הכלא, ששובתים רעב ונמצאים בסכנת חיים ממשית, ואף אחד לא מכריח אותם לאכול".

פתאום באמצע החיים

ארבעה ילדים הביאו לעולם חן (40) ורונית (39). הבכורה בת 16, א' בן 14, ועוד שני בנים - בן 9 ובן 6 וחצי. הם חיו חיים רגילים בטבריה: חן הוא מחסנאי, רונית מחנכת בבית ספר ממלכתי דתי. באמצע פברואר 2009 החל א' לסבול מחום עקשני, שהופיע בלי סיבה נראית לעין, מלווה בעייפות קשה. בדיקות הדם הראו על אנמיה, אך בשלב מאוחר יותר, כשהחום לא ירד והם חזרו אל רופאת המשפחה, היא הפנתה אותם מייד לבית החולים.

"נאמר לנו שהבדיקות מצביעות כנראה על זיהום בדם", מספרת רונית. "במיון כבר אמרו לנו שיש חשד ללוקמיה".

עוד באותו היום אושפז א' במחלקה האונקולוגית בבית החולים בני ציון בחיפה. "אני זוכרת שהיינו בלחץ אדיר. הרופאים אמרו לנו שלמזלנו, המחלה אובחנה בשלב מוקדם מאוד, ולכן סיכויי ההחלמה גבוהים".

חודשיים וחצי של אשפוז וטיפולים כימותרפיים אגרסיביים עצרו את המחלה. היה נראה שהמחלה נעלמה לגמרי, ולא אותרו עוד תאים סרטניים בגופו של א'. אולם ליתר ביטחון, מחשש להימצאותם של תאים סרטניים נוספים, נמשכו טיפולי הכימותרפיה עוד שנתיים תמימות. האשפוז הרצוף התחלף באשפוזים בני שבוע, שאחריהם שבוע של מנוחה בבית.

"אני לא יודעת איך להסביר לך את תחושת חוסר האונים כשאת רואה את הבן שלך שוכב במיטה, מקיא בלי הפסקה, מאבד את שיער ראשו, מאבד משקל, ואין לו כוח להחזיק את הגוף של עצמו", אומרת רונית. "היו ימים שהרגשנו שהכימותרפיה תהרוג אותו, ולא הסרטן. אבל המשכנו, ידענו שזה הסיכוי שלו להחלים, והוא שרד את התקופה הזו בגבורה".

ב־2011 החלו ההורים לנשום לרווחה, בידיעה שבנם נקי מסרטן. הם חזרו אט אט אל שגרת חייהם, מקווים להשאיר מאחור את הזיכרונות הקשים מתקופת המחלה.

בפברואר האחרון החל א' להתלונן על כאבים באשך השמאלי. "בהתחלה חשבנו שמדובר בכאבי גדילה, הרי הוא נכנס כבר לתקופת גיל ההתבגרות", נזכר חן. "אבל אחרי שבועיים התקשרו אלינו מהישיבה שבה הוא לומד, ואמרו לנו שהכאב שלו חזק מאוד ויש נפיחות רבה באזור. הם לקחו אותו בדחיפות לבית החולים שניידר. עזבתי הכל וטסתי מטבריה לבית החולים, לפגוש אותם שם".

בדיקת אולטרה־סאונד אחת מצאה שמדובר בגידול. חן ביקש באותו רגע להעביר את א' בחזרה אל המחלקה האונקולוגית בבית החולים בני ציון, שבמשך שנתיים היתה למשפחה בית שני. בדיקות נוספות שנערכו לו בבית החולים גילו שאכן מדובר בגידול סרטני, שמקורו בלוקמיה שבה חלה לפני חמש שנים.

מרגע זה היה ברור שדרושה פעולה מהירה. האשך השמאלי של א' הוסר בניתוח, ובמקומו הושתל תותב. בדיקת ביופסיה גילתה שהאשך הימני אינו נגוע.

האונקולוג ד"ר יוסף ברנר

"לאחר הניתוח, כל הבדיקות שעשו לא', כולל בדיקת מח עצם, חזרו תקינות והראו שגופו נקי לחלוטין מסרטן", אומר חן. "מנהלת מחלקת אונקולוגיה בבית החולים בני ציון המליצה להתחיל בטיפול כימותרפי אגרסיבי של חודשיים על בסיס יומיומי, בשילוב הקרנות.

"לא הסבירו לנו כלום, רק אמרו שהוא חייב להתחיל כימותרפיה והקרנות, מחשש שמסתתרים בגוף תאים סרטניים שאי אפשר לראות, ואז סיכויי ההחלמה יהיו נמוכים או שהוא ימות. הם הפחידו אותנו מאוד, וכמעט השתכנענו. רבע שעה לפני שהוא עמד להתחיל את הטיפול הראשון, משהו בבטן אמר לנו לעצור. החלטנו לקבל חוות דעת נוספת. זה לא נראה לנו הגיוני להעביר ילד טיפול כל כך קשה כשהוא בריא לפי כל הגדרה רפואית".

"עשויים להיות סיבוכים" 

כימותרפיה היא החדרה לגוף של חומר כימי רעיל הקרוי חנקן חרדלי. יעילותו בהרס תאים התגלתה במקרה במהלך מלחמת העולם השנייה, כשמטען סודי של נשק כימי, שהיה על אונייה אמריקנית בדרום איטליה, הופצץ על ידי הגרמנים והתפזר. כתוצאה מהפיצוץ נהרגו החיילים שנחשפו לחומר, ובבדיקות הפתולוגיות התברר כי תאי הדם בגופם נהרסו. בשנות הארבעים של המאה הקודמת הוזרק לראשונה חרדל חנקני לאדם עם גידול בגופו - ולהפתעת כולם, הגידול קטן.

"מעבר להשפעה החיובית של החומר על הרס התאים הסרטניים, הוא פוגע גם בתאים בריאים והורס את המערכת החיסונית של הגוף", מסביר האונקולוג ד"ר יוסף ברנר, שניהל את המכון האונקולוגי בבית החולים וולפסון בחולון, וכיום מנהל "ניו הופ" - מרכז רפואי לטיפול אינטגרטיבי בסרטן. "הסיבוכים שעלולים להיווצר הם הידבקות בזיהומים קשים בלי שתהיה לגוף יכולת להילחם בהם, ירידה דרסטית בספירת הדם, ולעיתים אף מוות של החולה. חולים שקיבלו בעבר טיפול כימותרפי הם בעלי סיכון גבוה יותר לפתח סרטן בעתיד".

חן ורונית מספרים כי בבית החולים הם שוחחו עם הורים, שסיפרו להם עד כמה קשים הטיפולים בסבב השני של הכימותרפיה. "נאמר לנו שחלק מהילדים לא שורדים את הטיפול, ואלה שכן מפתחים בעקבותיו סרטן אחר", אומר חן. "הבנו שהטיפול בסרטן מורכב מהרבה ניסוי וטעייה. לא באמת יודעים מה עובד ומה לא, למה לאחד הסרטן נעלם ולשני לא. הפרוטוקול הטיפולי העולמי משתנה כל חצי שנה. היה ברור לי שלא אתן לבן שלי להיות חלק מניסוי".

מהרגע שרונית וחן העלו ספק בנוגע להמשך הטיפול, החל כדור השלג להתגלגל. "ביקשתי מבית החולים, שאם הם טוענים שהטיפול הזה יציל את חיי הבן שלי מפני סרטן עתידני, שייקחו אחריות ויבטיחו לנו שהוא לא יפתח סוג נוסף של סרטן בעקבות הכימו, או חלילה ימות", אומרת רונית. "אבל הם לא היו מוכנים להתחייב, ורק המשיכו להפעיל עלינו לחץ ולהגיד שהילד ימות בלי טיפול כימותרפיה מיידי. אחר כך התחילו לאיים שיפנו לשירותי הרווחה, ושהבן שלנו יילקח מאיתנו אם לא נסכים".

בית החולים שיגר מכתב בהול אל היועצת המשפטית של שירותי הרווחה בחיפה ואל פקידת הסעד בשירותי הרווחה בטבריה, שבו נאמר שעל הילד להתחיל באופן מיידי טיפולים כימותרפיים - ולא, חייו נמצאים בסכנה. לדברי חן ורונית, בית החולים הפעיל מכבש לחצים על פקידת הסעד בטבריה, והיא מצידה פנתה למשפחה.

"הסברנו לרווחה את עמדתנו, הראינו להם מחקרים שמצביעים על הסכנות שבטיפול, בייחוד עבור ילד שכרגע מוגדר 'נקי מסרטן'. הסברנו שבית החולים מסתמך על השערות בלבד, ללא גיבוי מחקרי. היא ביקשה שנביא חוות דעת נוספת של מומחה, ואם הוא יאשר את כל מה שאמרנו - היא תמליץ על סגירת התיק".

המשפחה מיהרה לפנות אל ד"ר ברנר, וזה חיזק את עמדתה שאין חובה מיידית להתחיל בטיפולים, ושיהיה אפשר לבצעם אם המחלה תחזור.

"הנער סיפר לי שהטיפולים גרמו לו לסבל נורא, אבל בהחלט אפשר להגדירם כהצלחה", מספר ד"ר יוסף ברנר. "במהלך השנתיים האחרונות, א' נכנס ל'רמיסיה': הסרטן נעלם לחלוטין, ולא נראו שרידים, גם לא במח העצם.

"יש מקרים שבהם הלוקמיה חוזרת ומופיעה באשך. הסיבה לכך היא שגם האשכים וגם המוח מתנהגים כמו 'עיר מקלט'. הכימותרפיה לא חודרת לאזורים אלו, ולכן ייתכן שנשארו שם תאים מאותה לוקמיה של לפני חמש שנים. הידיעה שהגידול הוסר ושהבדיקות לא מצאו זכר לתאים סרטניים בגופו מספיקה מבחינתי כדי לא להתחיל טיפול מנע, בייחוד לנוכח התנגדות המשפחה והעובדה שא' חווה את הטיפולים באופן קשה מאוד".

אלא שבית החולים סירב לקבל את חוות דעתו של המומחה, בטענה שהוא אינו המטולוג, והרשויות דרשו חוות דעת אחרת. חן: "פנינו לכל רופא אפשרי בארץ בתחום ההמטולוגיה־אונקולוגיה, אבל נתקלנו בסירוב לכתוב חוות דעת בלי התייעצות מקדימה עם הרופא המטפל ובית החולים. אחד הרופאים רמז לנו שאין לנו סיכוי לקבל חוות דעת שונה, כי אף רופא לא יסתכן וימליץ על אי טיפול כשהרופא המטפל נחרץ כל כך".

"המחלה תרים את ראשה"

לאחר שבית החולים וההורים לא הצליחו להגיע להסכמה בנוגע להמשך הטיפול, פנתה היועצת המשפטית של השירותים החברתיים בחיפה לבית המשפט לענייני משפחה בטבריה, וביקשה למנות אפוטרופוס לדין עבור א', שייצג את עמדתו במשפט לגבי המשך הטיפול.

ב־27 באפריל התקיים באולמה של השופטת ורד רקנטי רוסהר דיון בן שש שעות בסוגיה. בדיון הוקראה עדותו של פרופ' יצחק יניב, מנהל המחלקה ההמטו־אונקולוגית לילדים במרכז הרפואי שניידר ויו"ר האיגוד הישראלי להמטולוגיה ואונקולוגיה, שמוּנה על ידי בית המשפט כעד מומחה.

יניב קבע כי למרות שכרגע אין ביטוי לתאים סרטניים בגופו של א', המחלה כבר חזרה, עם הגידול בשק האשכים. "חשוב לי שהאם תבין שאם חלילה לא נטפל בו עכשיו, אין לנו ספק, לצערי, שהמחלה תרים את ראשה", כתב העד המומחה. "לצערי, הלוואי שזה לא היה כך. אך אין אדם בעולם שעוסק בלוקמיה בילדים, שייתן חוות דעת של 'שב ואל תעשה'.

"במקרה של התחדשות המחלה באשך, הטיפול חייב לכלול טיפול כימותרפי סיסטמי וטיפול מקומי. הטיפול הכימותרפי, מטרתו להכחיד את שרידי הלוקמיה במקומות שונים בגוף, כי ידוע שגם אם אין דרך להוכיח את קיומם - הם קיימים, והם המקור להתפרצות מחודשת של המחלה (זה קורה בכ־20 אחוז מהמקרים שמחלתם חזרה מאוחר והתבטאה רק באשך)".

על פי פסק הדין, ד"ר ברנר טען בבית המשפט: "לא מצאתי בספרות המקצועית כל מאמר המשווה ילדים עם הישנות רק באשך, שטופלו בכימותרפיה, לעומת ילדים שנותרו במעקב בלבד, ללא טיפול כימותרפיה. באם קיים מידע כזה, יש להציג אותו בפני ההורים. לפי הספרות המקצועית שחקרתי ובדקתי, הסיכויים שהסרטן יחזור הם בין 30 ל־60 אחוזים. עכשיו הוויכוח הוא אם הטיפול חיוני כי הסבירות שהסרטן יחזור היא מאה אחוזים או אם אפשר להמתין ולתת טיפול רק אם הסרטן יחזור. אם הסרטן לא יחזור, הילד חוסך מעצמו טיפולים קשים מאוד, שלבטח יגרמו בעתיד נזק גופני ונפשי קשה.

"המומחה מטעם בית המשפט העלה שתי טענות: האחת היא שסיכויי הסרטן לחזור הם מאה אחוזים, והשנייה, שסיכויי ההצלחה של טיפול כימותרפי מונע טובים מאלו של טיפול כימותרפי אחרי שהסרטן חוזר. לא מצאתי ביסוס מחקרי לשתי הטענות. חוות דעתו בפירוש לא שיכנעה אותי שלא ניתן להמתין ולעקוב, ולטפל רק במידה שהמחלה תחזור".

א' ואביו חן. "למה לא סומכים עלי ועל ההורים שלי? אני לא מבין למה מכריחים אותי, אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט כבר"

"אני כועס מאוד על ההחלטה הזו", אומר א'. "דיברתי עם השופטת, הסברתי לה שאני מבין את הסיכון שאני לוקח, אבל אני לא מוכן לקבל כימו כשאני בריא. בפעם הקודמת כמעט מתתי, והיה לי מאוד קשה עם הטיפולים. כרגע אין לי כלום בגוף. זה כמו שייקחו ילד בריא רגיל ויחליטו לתת לו כימו".

רונית: "א' הסביר לאפוטרופוס עו"ד יעקב מור יוסף את עמדתו, ובמקום להעביר אותה לשופטת כלשונה, האפוטרופוס כתב בדו"ח שלו שאם א' יהיה בסביבה ניטרלית, יהיה אפשר לשכנע אותו שזה הדבר הנכון ביותר עבורו, והוא יסכים. איפה פה טובת הילד? איפה כיבוד רצונו של האדם?

"מהיום שהוא נולד אני מחליטה לגביו החלטות, לפעמים נכונות יותר ולפעמים נכונות פחות, אבל כולן נעשות מתוך רצון אמיתי לדאוג לשלומו ולבריאותו. זו דעתי כאדם וכאמא שלו, ואני מצפה שיכבדו אותה. לא ייתכן שהמדינה תתערב בזה. היום זה בני, מחר זה ילד שההורים שלו מגדלים אותו כטבעוני, ולפקידת הסעד זה לא נראה, כי היא גדלה על האמונה שילד חייב חלב ובשר להתפתחות תקינה".

לפני כשבועיים, ב־29 במאי, אישר בית המשפט טיפול בכפייה בא'. זה צו חריג למדי בישראל, אם כי כבר היו לו כמה תקדימים דומים. אחד המקרים המפורסמים היה בשנת 1991, כשהנער איציק בלס בן ה־16 וחצי, שחלה בסרטן, סירב לקבל טיפול. בעקבות צו בית משפט הוא נכלא במחלקה פסיכיאטרית ונאזק למיטת בית החולים, שם קיבל את הטיפול הכימותרפי כשהוא כפות. בעקבות הסערה שעוררה הפרשה הורה בג"ץ לשחררו. לאחר כמה חודשים הוא נפטר.

בפסק דינה ציינה השופטת רקנטי רוסהר כי "בסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית נקבע שאפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין. אולם לשון החוק לא מתייחסת לבריאות הגופנית של הקטין, ולכן, בכל הנוגע למתן טיפול רפואי לקטין, יש לבית המשפט סמכות להתערב באוטונומיה הטבעית של ההורים אם שוכנע, על פי חוות דעת רפואית, כי האמצעים האמורים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין".

למרות הלגיטימציה החוקית לכפות טיפול על א', ד"ר ברנר מתקשה לקבל את המאבק של הרופאים במשפחה. לדבריו, הוא כרופא לעולם לא יטפל באדם בניגוד לרצונו.

"אני לא יכול להעלות על דעתי סיטואציות שבהן יושבים עם בני משפחה ומסבירים להם בגובה העיניים את חשיבות הטיפול, והם לא מקבלים אותו. ברוב המקרים מצליחים לשכנע. אבל אם בכל זאת המשפחה בוחרת אחרת, יש לכבד זאת. מניסיוני רב השנים כאונקולוג, בכל המקרים שראיתי, שבהם חולה סירב לקבל טיפול כי זה הרגיש לו לא נכון ונכנע ללחץ המשפחה או הרופאים, החולה צדק. קשה להסביר את תחושת הבטן של החולה וקשה להתווכח איתה. ללכת ראש בראש עם חולה, גם אם הוא ילד בן 12, יכול להניב טעות גדולה מאוד. אין לי ספק שבמקרה הזה, הממסד טועה".

ד"ר אמיר אניספלד, מומחה ברפואת ילדים והומיאופת כבר יותר מ־15 שנים, מכיר מקרוב את ההשפעה המכרעת שיש למצב הנפשי על יכולת הריפוי. לדבריו, האמונה בלבד יכולה לשפר את סיכויי החולה לשרוד ב־30 אחוזים. "עשו על כך המון מחקרים. ביותר ממחקר אחד ראו שיפור משמעותי בריפוי החולה לאחר מתן פלסבו (תרופת דמה), רק מתוך האמונה שהוא מקבל תרופה אמיתית. מזעזע אותי לחשוב שהרופאים באמת ובתמים מאמינים שלקשור ילד למיטה, כשמבחינתו הוא בריא ואין לו כלום, ולטפל בו בכפייה, יביא תועלת. רק מהפעולה הזו בלבד הילד יכול לפתח מחלה. הנזק לכך הוא נורא ובלתי נתפס. אני חושב שההבנה שגם אנחנו הרופאים לא יודעים הכל חייבת להיות מונחת כל הזמן על השולחן. אני לא חושב שיש מישהו שיכול לטעון בוודאות שהסרטן יחזור".

"הכאב שלנו עצום"

את הימים האחרונים מעבירים בני המשפחה בציפייה מורטת עצבים לקראת הבאות. על פי המכתב האחרון שקיבלה המשפחה מהרווחה, היה עליהם להביא את א' לבית החולים לתחילת הטיפולים עד יום שני השבוע. במידה שלא יעשו זאת, נכתב, תצוּוה המשטרה לקחת אותו בכוח.

"אנחנו עדיין מחכים שמישהו יתעשת ויבין את גודל הטעות שהם עושים", אומרת רונית. "הכאב שלנו עצום, הפחד משתק, אבל אנחנו לא מתכוונים לסגת או לוותר. אנחנו נילחם בכל הכוח על החיים של בננו.

"אנחנו אנשים שומרי חוק, נורמטיביים, שירתנו בצה"ל, אנחנו עובדים לפרנסתנו, ומתייחסים אלינו היום כמו אל פושעים. הפכו אותי לעבריינית. אני גמורה נפשית, כל דפיקה בדלת מקפיצה אותי, כל צלצול טלפון עוצר את נשימתי".

את חושבת לעיתים שטעית בהחלטתך?

"אם אני ובעלי היינו היחידים שמחזיקים בדעה הזו, הייתי חושבת שאולי אני טועה. אבל אני מקבלת חיזוקים מהסביבה ומאנשי מקצוע, שהבחירה שלנו נכונה. להכניס את א' לטיפול כימותרפי עכשיו, כשהגוף שלו עדיין בהתאוששות מהפעם הקודמת, זה גזר דין מוות".

ומה אם הסרטן יחזור?

"אני הראשונה שאקח אותו לטיפולים. אבל כל מה שאני יודעת זה שעכשיו הוא בריא. יכול להיות שהסרטן יחזור ויכול להיות שלא, הכל זה רק השערות. אז למה לפגוע בו? תנו לו להרוויח את החיים שלו. איך אוכל לחיות עם עצמי אם אקח אותו לטיפולים עכשיו, והוא לא ישרוד אותם?"

"אני מבקש ומתחנן שכל מי שיכול למנוע ממני את הטיפולים האלה, שיתערב לטובתי", אומר א'. "אני רוצה לחזור להיות ילד רגיל, שרוכב על האופניים שלו ויוצא לשחק כדורגל עם החברים. עברתי כבר מספיק, ואני לא אעמוד בטיפולים כאלה פעם נוספת".