במהלך המצור בין 700 הימים, עולמה של זינאת אחרס, רוקחת בת 65 מחומס, הצטמצם לכדי סלון ביתה והמטבח. היא שרדה באמצעות אכילת צמחים וקריאת ספרים. היא סירבה להתבונן בעצמה במראה, על מנת שמראה החיצוני לא ישבור את רוחה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
במשך שנתיים היא הייתה סגורה בבית, כשסביבה לוחמים משורות המורדים. בחודש שעבר נכנעו כוחות המורדים, והמצור הוסר. בסיומו שקלה אחרס 34 ק"ג, ומאז הצליחה להעלות 4 ק"ג.
"בכל יום יום אמרנו לעצמנו שמחר זה ייגמר", אמרה אחרס בראיון לסוכנות הידיעות אי.פי שנערך בביתה. "אם היינו סופרים את הימים, היינו מתייאשים".
העיר העתיקה של חומס, הבנויה משכונות צפופות, הייתה תחת מצור והפצצות של צבא אסד שמטרתם הייתה להרעיב את כוחות המורדים ולהכניעם. זאת הייתה אחת הערים הראשונות שהתקוממה נגד הנשיא הסורי כבר במארס 2011, והפכה במהרה לשדה קרב כשכוחות הצבא קרסו והמורדים התחמשו ולקחו שליטה.
כשבתחילת 2012 השתלטו כוחות אסד על המחוזות שנשלטו על ידי האופוזיציה, עשרות אלפים מתושבי האזור כבר נמלטו מבתיהם. כשהמצור נמשך ונמשך והרעב התפשט, החלו המורדים לנטוש את עמדותיהם עד להתמוטטותם הסופית בסוף 2013. בסופו של דבר, לפני כחודש, עשרות בודדות של לוחמים שנשארו בחומס הועברו לאזורים בצפון שהיו תחת הפסקת אש, וצבא אסד השתלט באופן סופי על העיר.
אחרס ושני אחיה הם מבין האזרחים הבודדים ששרדו עד הסוף, בבית הקומות הגדול השייך למשפחה כולה. הם נשארו כי פחדו שהמורדים ישתלטו על הבניין, או יבזזו את בית המרקחת וחנות הבגדים של המשפחה – גורלם של מרבית הבתים הנטושים.
הרס בחומס // צילום: אי.אף.פי
"פעם זה היה אזור מלא חיים"
בתחילה היה במצור נסבל. הם היו מאורגנים לאחר שלמדו לקח מהפגזות קודמות, והיו להם מאגרים של אורז, שעועית, חיטה ודלק. ככל שהחריף המצור, הם יצאו פחת ופחות מפתח הבית: בסך הכול עזבה את הבניין שש פעמים במהלך כל 700 הימים, כך מעריכה זינאת.
"הייתי חוזרת לבית שבורה לגמרי מההרס שראיתי. פעם זה היה אזור מלא חיים", היא מספרת.
החיים תחת מצור הפכו לשגרה. אחיה אנאס ואיימן השגיחו על עסקי המשפחה וגם על הכנסייה הסמוכה לביתם. היא הייתה אחראית על בישול, ועל הבניין עצמו. היא התעוררה בשעת זריחה ושכבה לישון בשקיעה, משום שפשוט לא היה חשמל. במהלך התקופה פגעו בביתם 12 פגזים שגרמו נזק רב.
כומר ביקש מהמשפחה לשמור על ציוד רב ערך, כך שביתם התמלא איקונות וקופסאות מסמכים של הכנסייה העתיקה. ב-2013 נבזזו חנות הבגדים ובית המרקחת, ואז החליטו האחים להעלות לבית גם תרופות ובגדים שנותרו בהם לשם אחסון.
לוחמים משורות המורדים הופיעו לא פעם על דלתם, דורשים אוכל ודלק. הם הגיעו בדרך כלל בקבוצות, הורו לזינאת לשבת בסלון בזמן שפלשו למטבח ולדירה העליונה, שם הוחזק המזון. לוחם צעיר ניכס לעצמו צנצנת ריבה, "שנותרה בה בקושי כף אחת", היא משחזרת.
לקראת הסוף, הלוחמים אפילו לא טרחו להגיע חמושים – הם פשוט נקשו בדלת ודרשו אוכל. בסוף, באמצע 2013, מורדים חמושים הקיפו את הבניין ונכנסו פנימה, לוקחים עמם כמעט את כל מאגר המזון והדלק. לשלושת האחים נותרה רק חיטה, שאזלה עד ינואר 2014.
))))))))4.jpg)
היא מספרת כי משפחתה לא הוטרדה על ידי המורדים הסונים בשל היותם נוצרים – ההטרדות באו אך ורק בשל היותם בעלי המזון היחידים, כך היא מעריכה.
"אני קטנה יותר מילד!"
הטרגדיה האמיתית הגיעה בדצמבר. אנאס, שסבל מסרטן, עזב עם כוחות האו"ם את העיר יחד עם מאות אזרחים אחרים. הוא נפטר 19 ימים מאוחר יותר. בחודשים שלאחר מכן, אחרס ניסתה להתרכז במטלות היומיומיות.
ללא דלק, החל אחיה לאסוף עצים לאש. כשהאספקה שלהם הצטמצמה לכדי תה, שמן ותבלינים בלבד. איימן החל ללקט ירק: שן הארי, עולש וחלמית, עלים שבדרך כלל מוגדרים כעשב, אך אפילו הם הפכו למצרך נדיר. לרשימת מטלותיה הצטרפה כעת קציצת העצים להבערת התנור המסורתי. היא למדה כיצד להכין מאכלים מהעשבים שלוקטו. היא איבדה את טעמה בשל הארוחות המרירות וחסרות הטעם. משקלה ירד מ-58 ק"ג בתחילת המצור, והיא השילה ממנו 24 ק"ג.
אחרס סיפרה מדוע לא הציצה במראה: "ידעתי שאיבדתי משקל רב, זה כאילו הייתי בדיאטה שמעולם לא רציתי". רק לאחר סיום המצור היא התוודעה לשינוי הקיצוני שחל בגופה – היא ראתה את עצמה בטלוויזיה, בסרטון שתיעד את כניסת הצבא לעיר. "אני קטנה יותר מילד!", היא קראה אז.
בשעות הרבות בהן הייתה סגורה בביתה, התמסרה זינאת לספרים. היום הקשה ביותר היה לאחר מות אנאס, כשאחיה איימן נאלץ ללון בבית אחר שבבעלותם, והיא נשארה לבדה כשמורדים נכנסו שוב לבית, והפעם לקחו עמם תרופות ובגדים. "התגעגעתי לאחיי, אנחנו שש אחיות וששה אחים. התגעגעתי גם לאמי שנפטרה ב-2011", סיפרה.
ב-9 במאי, מבלי ששמה לב בתחילה, הוסר המצור וחיילי משטר אסד נכנסו לשכונה. לא היה לה רדיו כך שהיא לא האזינה לחדשות. כשיצאה באופן חד פעמי לבאר המים שמעבר לרחוב, היא ראתה גבר שאמר לה: "הצבא כאן". אחרס הופתעה, היא מצאה חייל וביקשה ממנו לחם – עדיין לא מודעת כמה רזה היא נראית. החייל קנה עבורה פיתות. "אכלתי חתיכה שלמה בעצמי", היא סיפרה בעיניים נוצצות, "היה לזה טעם של ממתק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו