רק בפיפ"א כנראה יכולים להסביר איך הולנד לא קיבלה ראשות בית במונדיאל הזה - סגנית אלופת העולם שגם סיימה את המוקדמות במאזן (בנוסף לגרמניה) של 28 נקודות מ־30 בבית מוקדם לא הכי טריוויאלי. שווייץ וקולומביה, שלא שיחקו במונדיאל במאה הזו ולא ידוע על איזה הישג מהותי שלהן, הועדפו על פניה. וכך עם כל הכבוד למשחק הפתיחה נקבל למחרת (יום שישי) אולי את משחק הבתים הגדול בהיסטוריה: הולנד נגד ספרד. רק שלוש פעמים אי פעם נפגשו שתי הפיינאליסטיות במונדיאל אחר כך, ומעולם לא בגמר. הנה נתון שיעודד את ההולנדים - סגנית אלופת העולם מעולם לא הפסידה את המשחק החוזר.
היכנסו לאיזור המונדיאל של ישראל היום
טוב, לפעמים כנראה גם לפיפ"א יש אינטואיציה, ומאז קמפיין המוקדמות המוצלח הולנד נראית יותר חיוורת. עונה לא גדולה לרובין ואן פרסי ולאריאן רובן, פציעה לקווין סטרוטמן, משחקי הכנה לא טובים מול ווילס וגאנה וקצת תחושה שהראש של ואן חאל במקום קצת אחר. מאמן הכושר של הולנד אפילו יצא נגד משטר האימונים של ואן חאל והפוטנציאל לחוסר אחדות במחנה ההולנדי הוא מהמפורסמות.
וזו הבעיה: ברור שמקצוען כמו ואן חאל נותן את הכל בנבחרת. מצד שני, כל סוכן ושחקן חשוב שבודק את השוק מדליפים שיחה שערכו עם ואן חאל. קשה לחשוד בו שהוא לא עושה הכל להצליח עם הנבחרת, אבל הוא לא עושה לעצמו טובה כשהוא אומר שיבחן את וידאל (קשר צ'ילה) במשחק בין הקבוצות כפוטנציאל להגעה לאולד טראפורד.
לוואן חאל יש מספיק לא־אוהבים בתקשורת כדי לנפח כל ידיעה הקשורה ליונייטד. הוא למשל הורה להחליף את הדשא במתקן האימונים של המועדון. אבל מי יודע? אולי זו ברכה במסווה, עם ציפיות נמוכות ומנג'ר שנראה שרוב השאלות שמופנות אליו כלל לא עוסקות בנבחרת שלו. נראה שאפילו הביקורת על כישלון צפוי לא תהיה קשה כל כך, עם עשרה שחקנים שמשחקים עדיין בהולנד ו־11 בני 25 או פחות. אפילו יוהאן קרויף, יריב אידיאולוגי מר של ואן חאל, שיבח אותו על הצערת הנבחרת עבור יורשו.
הציניקנים יוסיפו: לוואן חאל, עם תקציב רכש נדיב ביונייטד, יש בונוס נחמד להציע לאלו מהצעירים שיצליחו במשחקים.
הבושה של פיפ"א
לפעמים צריך להסיר את הכובע בפני החוצפה. ספ בלאטר טוען שההאשמות בשחיתות בהליך שבו נבחרה קטאר נובעות מגזענות. גזענות כלפי קטאר ולכאורה גם נגד חברי פיפ"א ממדינות אפריקה הנאשמים בקבלת השוחד. מכיוון שהעיתון שחשף את הדברים הוא ה"סאנדיי טיימס", הוא מאשים בפופוליזם זול את האנגלים. אין דבר יותר קל מלקבל סימפתיה ממושחתי עולם שלישי מלהאשים אנגלים.
אבל יש למרבה הצער גם מציאות, שבה קטאר היא המדינה האחרונה בערך שכדאי לה להעלות את טיעון הגזענות והאפליה, גם אם זכתה לפרסומת על חולצות ברצלונה. אחת הטענות הגדולות נגד קטאר היא חוק שאינו מאפשר לעובדים זרים לעזוב את המדינה בלי היתר יציאה, כלומר הם שבויים בידי מעסיקיהם בני המעמד העליון של קטאר.
ספ בלאטר והגביע הקדוש. מי פה הגזען? // צילום: רויטרס
זהיר בלוניס, כדורגלן צרפתי, עזב את קטאר מבלי לקבל את משכורתו מקבוצתו אל ג/איש. אבל הוא שמח לעזוב אחרי שנתיים שהיה כלוא במדינה. רק המבוכה הבינלאומית לאור החשיפות לגבי המונדיאל גרמה לקטאר לשחרר אותו.
אגב, הקטארים לא ביקשו היתר יציאה מהעובדים הזרים הרבים שמתו במהלך העבודות לבניית האיצטדיונים.
על נדאל וסדרתיים אחרים
לאחר ניצחונו על נובאק ג'וקוביץ' העלה רפאל נדאל את מאזנו ברולאן גארוס ל־1:66 בדרך לזכייה תשיעית ב"גביע המוסקטרים", ללא ספק הגביע עם השם הרומנטי ביותר בספורט.
יותר מכך, אם מוסיפים למאזנו של נדאל משחקי גביע דיוויס ומספר קטן של גמרים שנערכו בפורמט של חמש מערכות, מאזנו בחמש מערכות על חימר הוא 1:87 על פני עשר שנים, עם הפסד בודד לרובן סודרלינג ב־2009 שאחריו היה פצוע לתקופה.
חימר בשיטת הטוב מחמש מערכות הוא רק אספקט אחד של הטניס, אבל לא מקרי כמובן שנדאל דומיננטי דווקא בפורמט הזה. זו הגירסה המתישה ביותר של המשחק. כיום יכולתו לעמוד במרתונים בקושי עומדת במבחן. מי שצפה בשלבים המוקדמים של הטורניר ראה תופעה ברורה: מכיוון שיריביו יודעים שאם יש להם סיכוי כלשהו, הם צריכים לסיים את הסיפור ב־4-3 מערכות והם מהמרים מוקדם על חבטות קצת פרועות.
רפאל נדאל ומגדל אייפל. הישגים חסרי תקדים // צילום: Gettyimages
אבל גם אם מדובר בפורמט בודד של המשחק, השליטה הזאת היסטורית. רצפי ניצחונות של קבוצות אפשר להסביר במסורת ולרוב גם ביתרון כלכלי. רצף של ספורטאי בודד חשוף יותר לפציעות או יום רע ורצף שמשתרע על פני עשור הוא בלתי אפשרי עוד יותר. במקרה של נדאל, המאזן משתרע על פני יותר משליש מימי חייו.
אם חוזרים 80-70 לאחור מוצאים לא מעט רצפים ארוכים למדי. ג'וני וויסמולר לא הפסיד ביותר מאלף משחקים. סוזן לנגלן לא הפסידה משחק טניס עשור, אבל בתקופה המודרנית המקצוענית זה קשה בהרבה.
הנה כמה שלא נתנו יום רע בערך עשור, ולפעמים אפילו יותר: מייקל ג'ורדן שיחק ב־179 משחקי פלייאוף על פני 15 שנים (עם הפסקה של עונה) ורק פעמיים קלע פחות מ־20 נקודות. ותמיד לפחות 15. הרצף כולל 35 משחקים גמר שבכולם קלע 20 לפחות.
אדווין מוזס בין 1977 ל־1987 ניצח 122 מירוצים של 400 מטר משוכות.
קנניסה בקלה לא הפסיד ריצת 10,000 מטרים בין 2003 ל־2011. הוא גם עשה סוויפ של אליפות העולם בריצות שדה (למרחק הארוך והקצר) חמש שנים רצופות.
חולי סזאר צ'אבז המקסיקני פתח את קריירת האיגרוף שלו ב־90 קרבות ללא הפסד, למרות תיקו אחד, על פני 13 שנים.
יאסוהירו יאמשיטה ניצח 203 קרבות ג'ודו, ועוד שבעה תיקו בין 1977 ל־1985. למרבה הצער, בגלל החרם על משחקי מוסקבה, הוא הסתפק בזהב אולימפי אחד.
אלכסנדר קרלין לא הפסיד קרב יווני־רומי בין 1987 ל־2000 והנה הפואנטה: בשלב מסוים עברו שש שנים מבלי שאיש זכה מולו אפילו בנקודה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו