בכל ימות השנה נשזרים בשיח הדמוקרטי ויכוחים ערניים על מעשי הממשלה ומחדליה. ממצב טבעי זה נגזרה המחלוקת הנוכחית אם תגובת ישראל להקמת ממשלה פלשתינית מאוחדת היתה במקומה, או נסערת מדי. סבב קבוע של משא ומתן ואכזבה וחידוש הבנייה בהתנחלויות וחילופי דברים קשים עם רמאללה, וושינגטון וברלין, וחוזר חלילה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ביום־יום המדיני הפוקד אותה - האם ישראל נותנת דעתה לשינוי האסטרטגי בזירה הבינלאומית, ששוב אינה דומה למה שידעה בעבר, "עדכן אסטרטגי" של המכון ללימודי ביטחון לאומי פירסם מחקר מאת ד"ר עבדאללה סוואלחה מאוניברסיטת קהיר, הטוען כי ישראל מצויה ב"אתגר העוצמה הרכה". מארץ הנילוס נראים הדברים בהירים, מוגדרים היטב ובעלי חשיבות דווקא בעידן שבו היחסים עם הממשל החדש בקהיר מתנהלים על מי מנוחות.
"ישראל צריכה עדיין לתת מענה לאתגר חדש - עלייתם של האויבים הרכים", נכתב בו. "השימוש בכלים הרכים אינו מיועד לגרום נזק פיזי למדינת אויב... במילים אחרות, אי אפשר להשוות את הצלחתו של קמפיין בעקבות הריגת פלשתיני בגבול ישראל־עזה לזו של קמפיין בעקבות עצירת אספקת דלק לרצועה על ידי ישראל".
לפי זה, "העולם יגלה אהדה רבה יותר לעיר השרויה בעלטה... מאשר למותו של מי שחצה את הגדר".
מקהיר עלתה הטענה כי שלושה גלים מאיימים פקדו את ישראל מאז הקמתה. הראשון היה ארבע מלחמות, השני גל פיגועי ההתאבדות, אבל "השלישי - הקשה מכולם - הוא מסע הדה־לגיטימציה... קשה עדיין לנבא את התוצאה של הגל השלישי, אולם אין ספק כי מדובר במכה הכואבת ביותר". זאת אף ש"העוצמה הרכה אינה מתיימרת להילחם או להתחרות על משאבים או על שטחים, ואינה כרוכה בעימות צבאי ישיר".
אמצעי הלחימה ידועים: דה־לגיטימציה ופגיעה בתדמית הבינלאומית ולוחמה משפטית וחרם כלכלי ואקדמי. לפי המחקר, הדוגמה הבולטת היא "החלטתה של ישראל לחתום על פרויקט horizon־2000 בתנאים שהכתיב האיחוד האירופי, שהיא עדות ברורה להישגי הקמפיינים להחרמה".
ישראל מצויה בעיצומה של ההתמודדות. האם היא מוגדרת כראוי בתפיסתה? לא ברור. ראש המכון, האלוף (מיל') עמוס ידלין, הציע ב"עדכן האסטרטגי" להתבונן במציאות של ברירה בין תנאים פלשתיניים קשוחים לבין הריק הנוכחי במשא ומתן ולעלות על דרך של "נקיטת צעדים עצמאיים לעיצוב גבולותיה של ישראל ולשיפור עמדתה במשא ומתן על ההסכם הכולל עם הפלשתינים".
הדעות שונות, אך נחוצה הגדרה בהירה של מצב הזירה, ששוב אינה דומה לעבר המוכר.
דוד ברודט // צילום: גדעון מרקוביץ
ביטחון כשירות לציבור
לפני שנה גיבשו משה (בוגי) יעלון וראש המל"ל יעקב עמידרור נוסחה לתקציב הביטחון "ברודט פחות שלושה מיליארד". הצופן: המלצות ועדת דוד ברודט פחות שלושה מיליארד שקלים, בסך הכל 57. אך למחרת הגיע יעלון לדיון ומצא כי האוצר רבץ על עמידרור, והסכום הידרדר ל־51. ההידרדרות נמשכת.
החל מימים אלה יש לישראל חיל אוויר עם טייסים מופחתי אימונים; ובלי אימוני מילואים; ועם תקציבי פיתוח מבישים; ועם אובדן ייצוא עתידי במיליארדים; ועם פיטורים בפתח לא רק בצה"ל ובמערכת הביטחון הישירה, אלא גם בתעשיות המשרתות אותה. עדיין שותקים כדי לא לגרום לבהלה, אבל אם הדברים לא ישתנו ישראל תהיה מדינה מוחלשת בביטחון הלאומי ובייצוא המרכזי שלה, ותאבד את טובי המומחים שבשירותה.
כולם יודעים זאת. כולם מבינים שחובה לשוב למתווה ועדת ברודט. אם לאו - הביטחון הלאומי של ישראל באזור המוכה באיומים ובאלימות ובחוסר יציבות ייראה כמו מחסני מכבי האש לפני השריפה בכרמל.
זה פופולרי "לקצץ בשומנים", אבל אין כבר שומנים אלא בשולי השוליים, ברמה שתמיד יהיו כפי שבכל חברה עסקית ענייה תמיד יש עדיין הזדמנות למעול בכספים שבקופה. לעולם יימצא בצבא שק אורז שלא נרשם במחסן המטבח כחוק.
כל זאת במדינה, שלא רק יש לה עודפי מיליארדים רבים; ולא רק תראה בקרוב הכנסה מהפקת הגז, אלא שלאוצר יש עזות המצח לדרוש שקיפות מכל משרד ממשלתי, אבל אינו מגלה את המזער הנדרש: כמה עודפי
מיליארדים מסתתרים בקופתו. לא ברור אם הוא מסתיר זאת אפילו מבנימין נתניהו או מקרנית פלוג. צה"ל בכשירות גבוהה הוא שירות המגיע לציבור לפני כל דבר אחר.
פרופ' שמעון שמיר. ביום הנכבה נכתב בעיתון מצרי: "ישראל מהמתקדמות בעולם, בעלת עוצמה כמו מעצמה, ראוי ללמוד ממנה" // צילום: טל כהן
במשקפיים מצריים
עמדת מצרים תמיד היתה חשובה לישראל. בוודאי תחת שלטונו של הנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי המתקוטט עם חמאס ועם האחים המוסלמים. במערב עדיין כותבים כמו השבועון "אקונומיסט" כי בחירתו "לא הצליחה להעניק לו חותם של לגיטימיות", אבל אזרחים רבים מייחלים שיעניק להם את היציבות הרצויה.
במצרים של א־סיסי יש כרבבה הלומדים עברית ב־10 אוניברסיטאות, סיפר לי השבוע הפרופ' שמעון שמיר, שכיהן כשגריר בקהיר עד 1990. פי עשרה מאשר עם ההתעניינות שליוותה את חתימת הסכם השלום. חברת אייר־סיני מקיימת קו עמוס בין ישראל למצרים, לעתים שתי טיסות ביום. אין מגע עם ישראלים רבים, אבל התעניינות רבה בה.
ביום הנכבה - כפי שנקרא 15 במאי - הקדיש העיתון "אל־אהראם" עמוד מיוחד. במרכזו הופיע מאמרו של בעל הטור מרוא מוחמד איברהים, שכמובן גינה את ישראל על כוחנותה ועל אפליית המזרחים והכיבוש וציין כי נכשלה בהשגת הכרה במדינות ערב. אך שמיר תירגם קטעים מרתקים ממה שמציין העיתון החשוב במצרים ביום שנועד לקינות על מר גורלם של הפלשתינים:
"ישראל הפכה בלב המזרח התיכון לעובדה קיימת ולעוצמה שאין להתעלם ממנה. היא הפכה את המצב של תפוצת היהודים בין העמים לאחת המדינות המתקדמות ביותר, ואפשר גם הדמוקרטיות ביותר, באזור... היא הצליחה לעמוד מול אתגרים אזוריים ועולמיים רבים ולכונן מדינה שכוחה הצבאי שקול לזה של המעצמות הגדולות.
לא זו בלבד אלא שהאוניברסיטאות שלה תופסות מקום מרכזי בעולם ומתחרות בגדולות ביותר באירופה ובאמריקה".
ישראל של "אל־אהראם" ביום הנכבה מתוארת כסיפור הצלחה כלכלי. כגורם שפיתח קשרים מסחריים חשאיים עם רוב המדינות השכנות. "אלה מתנגדות לה מן השפה ולחוץ אך משתפות עימה פעולה מתוך השלמה עם המציאות... למרות כל ההסתייגויות הערביות המקיפות אותה, ראוי לבחון את הניסיון הישראלי, ואולי גם להפיק ממנו תועלת אחרי שהוא היה לעובדה קיימת, גם אם זו עובדה המעציבה אותנו!"
ישראלים המבקשים מעט נחת, חייך שמיר, צריכים לעיתים לקרוא עליה בעיניים זרות. אלה משקפיים מצריים בעלי חשיבות רבה.
בחזרה למשפט הקופים?
יש חילונים קרתנים המרחיקים את ילדיהם ממגע עם טלית ותפילין ותנ"ך. כאשר הרחיקו במאוס ספר תורה מקיבוץ של השומר הצעיר לעיר הסמוכה מחשש שהילדים ישאלו אם יש אלוהים בשמיים - בז להם נתן אלתרמן בחרוזיו המושחזים ב"הקלריקל הקטן", שהוזכר כאן לרוב.
מנגד יש גם חרדים כאלה. הם עוצמים עיניים ונמנעים מללמוד את תורת האבולוציה של צ'רלס דרווין, שלפיה מוצא האדם מן הקוף. דתיים נאורים מבינים כי אפשר למצוא לתורת דרווין פינה בהשקפת עולמם, אבל אלוהי הנבערים אינו איתן דיו כדי לעמוד באתגר שטוען לקשר בין הקוף לבין האדם.
במדינת טנסי אישרו ב־1925 חוק שאסר ללמוד את תורת דרווין. אך המורה ג'ון סקופס התעלם ממנו וסיפר לתלמידיו על תורת האבולוציה והועמד לדין בהליך שזכה לכינוי "משפט הקופים". פרקליטו קלרנס דרו הרעיש עולמות. התקשורת נהרה לאולם בית המשפט. סקופס הפסיד בערכאה הראשונה 100 דולר, אך עירער וזוכה בעליונה. הוא לא חזר להורות, והחוק נותר בתוקף עוד 42 שנים.
בישראל אין חוק, אך במערכת החינוך הדתית־שמרנית מתנהלים כאילו יש כזה ואוסרים ללמוד על דרווין. השבוע נודע שמשרד החינוך מבקש להרחיב את דעת התלמידים הדתיים בלימוד מעודן של תורת דרווין, וקמה זעקה. מי מכיר מי יודע? מבוקש מורה עם כיפה לראשו כיורש לג'ון סקופס מטנסי.
אמני המילים חסרי אונים
מילים תמיד מילאו תפקיד מרכזי בתלכיד היהודי, מדור־דור. פאניה ועמוס עוז, הבת ואביה, פירסמו על כך ספר בן ארבע מסות - "יהודים ומלים" (קראתי עד כה רק את הראשונה, והיא מבריקה), אבל כיצד אירע שהיהודים אמני המילים אינם יודעים עוד לעשות בהן שימוש להסביר את מדיניותם?
70 אסירים ביטחוניים אושפזו בבתי חולים לאחר שפתחו בשביתת רעב. לפי האמנות הבינלאומיות אסור להאכילם בכפייה. אך אם ימותו תואשם ישראל שלא מנעה את מותם ברעב. "אוי לי מיוצרי ואוי לי מייצרי".
מה עושים במצב זה המסבירים הלאומיים? אוזלת יד. גם אוזלת מילה. הרי זה בדיוק הרגע להרעיד את אירופה ואת אמריקה בזעקות שבר הומניות להצלת הטרוריסטים הרעבים; זה הרגע לשדר לאורכה ולרוחבה של האוכלוסייה הפלשתינית בארץ ובעולם קריאות להציל את ילדיה שסרחו.
הצעד הנבון הוא להזמין בנדיבות את בני משפחותיהם לנסוע בכל רגע ובכל שעה באוטובוסים, שתעמיד להם ממשלת ישראל, היישר למיטות הרעבים בבתי החולים ולדבר על לב יקיריהם לאכול דבר־מה; ולהציב אמבולנסים בפתח בתי ההורים ממתינים לתזוזה מיידית להציל את המחבל המענה את נפשו בצום. ייתכן שהאירוע יסתיים ללא מוות, וייתכן שרק בניצחון תעמולתי של ישראל בנקודות.
מי זקוק למשרד החוץ אם לא ברגעים כאלה? זאת, כמובן, בהנחה שאינו בשביתה.
דן (שכטמן) לכף זכות
כתבנים ברשתות החברתיות האשימו אותי השבוע בגזענות עקב דעתי כי רצוי שלסיבוב השני בבחירות לנשיאות יעלו שניים משלושה - דליה דורנר, ראובן ריבלין ודן שכטמן. אהה, כתבו, השארתי את שלושה המועמדים המזרחיים מאחור.
הם אינם יודעים עד כמה אני גאה כי תשעה מעשרת נכדיי הם בנות ובנים לזוגות מעורבים. המבחן אינו עדתי, חלילה, אלא מהותי.
מדוע הסתייגתי מעליית דליה איציק, בנימין בן־אליעזר ומאיר שטרית לסיבוב הבא?
• תיבת הדואר שלי מוצפת בטיעונים נגד מועמדותו של בנימין בן־אליעזר. השבוע שלח לי עורך הדין תיאודור דיליאן מירושלים קטעי עיתונות מ־1994 המערערים על התאמתו של בן־אליעזר למשרה הרמה. דיליאן עצמו היה פעיל לתבוע את חקירת בן־אליעזר, שבתפקידו כשר השיכון התבטא בראיון עיתונאי כי ידוע לו על מעשים אסורים, אבל הוא, כדבריו, אינו "שטינקר". יותר מאוחר רקם עם עופר עיני את העמדת גבי אשכנזי בראש מפלגת העבודה. גם הגיל והבריאות ורמת הייצוג וההשכלה הפורמלית ממלאים תפקיד בבחירה. ל"פואד" יש זכויות ביטחוניות וציבוריות רבות, אך לא כאלה ההופכות אותו לנשיא.
• מאיר שטרית טרם פיענח בשקיפות משביעת רצון את ההסכם החשאי עם עוזרת הבית, שקיבלה ממנו 250 אלף שקלים כפיצוי על עבודה שנמשכה שנתיים בלבד. אם יציג את העובדות בפני קבוצת שלושה שתלמד במהירות אותן לפרטיהן, למשל השופטים בדימוס אליהו מני, מיכה לינדנשטראוס ועדנה בקנשטיין, והם ישתכנעו כי הכל כשורה - אשנה את עמדתי.
• דליה איציק פעלה בשנים האחרונות כמו לוביסטית, שתדלנית בהתנדבות, של אהוד אולמרט. היא מעולם לא הסתייגה ממנו ולא חזרה בה גם אחרי שהורשע בקבלת שוחד. קיימת אפשרות שאם ערעורו לא יתקבל והוא ייכלא - היא תפעל כנשיאת המדינה להעניק לו חנינה מחוץ לשורת הדין. יש לה מנוף (פוליטי), אבל אין לה מעוף.
לא כן השלישייה שמנגד. ראובן (רובי) ריבלין זכה כבר לשבחים רבים על התאמתו ועתה נוספה הודעה מאת שלי יחימוביץ', בת פלוגתא פוליטית שלו, על תמיכתה החד־משמעית בבחירתו לנשיא. כל רואיה שיבחוה. כן גם השופטת בדימוס דליה דורנר, שראיון עימה מתפרסם במקום אחר בגיליון זה.
השבוע ביקשתי לעמוד על טיבו של חתן פרס נובל דן שכטמן. אמנם מצאתי בפרופסור מהטכניון אדם הממוקד בהערכה עצמית מופרזת, ואפילו מעיקה, אבל משכמו ומעלה. היו בו כוחות הנפש לעמוד על דעתו כנגד גדולי המדענים, אשר חלקו עליו, עד שזכה בפרס היוקרתי בעולם.
הדבקות במשימה נגד דעת כולם הרשימה. ממעבדת NBS סולק כמי ש"מטיל עליה קלון", וגדול החוקרים בתחומו ינוס פאולינג אמר בלעג כי "אין גבישים כביכול אבל יש מדענים כביכול". עד שצצה האמת.
בפועל הוא עוסק־מוטרד בבניית ערך החינוך בתוכנית הלימודים ובהקמת מרכזי מחקר דו־קוטביים, שרק הם יוכלו להחזיר את המוחות המדעיים שאבדו לישראל והעניקו לה את יתרונה האיכותי באזור.
שכטמן ייצוגי ורהוט ומציג בסיטונות את ישראל היפה במרכזי החרם ברחבי העולם. "אני ישראל", הוא נוהג לומר, ולבד מהרצאה אחת מיני רבות בשבדיה לא הופרע מעולם.
הוא גם אינו מוותר לעצמו. מטה מתנדבים מסייע לצידו וימים אלה גורליים להצבעה בכנסת בשבוע הבא, אבל היתה לו התחייבות להרצאה מדעית בסין. הוא ויתר על סוף השבוע הסוער ביותר בקרב על הנשיאות ויצא אתמול ויחזור מחרתיים. התחייבויות צריך לכבד, הבנתי מפיו, ורשמתי Like.
כך מחפפים חקירה
עולם כמנהגו נוהג, אמיר קין ובצלאל טרייבר נחקרו באזהרה בפרשה הנושאת את שמו של ידידם גבי אשכנזי ולא יצאו לחופשה עד לסיום הבירור. גם ארז וינר שוב נקרא לשירות מילואים בפיקוד דרום.
לפי כל הסימנים, המשטרה לא תחקור מה באמת אירע ביחידות המיוחדות - אף על פי שזו הזירה שבה התרחשו האירועים החשודים כפליליים. בליבת העניין מצויות שאלות תמוהות כיצד נכתב המסמך ואיך התגלגל. מדוע הגיע בועז הרפז אל אייל ארד אם המסמך היה בנמצא כבר קודם, אבל בלי לוגו? האם הוא יצא מלשכת אשכנזי בשרשור מתאים לכלי תקשורת אחרים, אבל בהיעדר חותם של לגיטימיות נמנעו מלעשות בו שימוש? האם כדי לשפרו "התלבשו" על ארד להוציא ממנו את הלוגו?
מתי נודע לפצ"ר אביחי מנדלבליט כי המסמך בידי אשכנזי המעכבו במגירתו במקום למוסרו למשטרה? מה יעץ לו? כיצד פעל יהודה וינשטיין? האם הפך צד בפרשה כמי שמעוניין לגונן על החלטותיו הקודמות אשר גימדו את הפרשה החמורה ודחו את המלצות מיכה לינדנשטראוס לחקירה יסודית כבר ב־2012? אולי, בעצם, נכון יהיה שוינשטיין ימנע עצמו מלטפל בפרשת אשכנזי כפי שנהג כראוי בחקירות נגד אהוד אולמרט?
חוקרי המשטרה רוצים לרדת לחקר האמת? ייתכן. ייתכן מאוד. אבל רוח רעה של צמצום מרחפת מעל לבירור הפרשייה הקשה של התנהלות לשכת הרמטכ"ל מול הממשלה החוקית. סיום החקירה - בלי שנשאלו (לפי שעה) רבים מבעלי הידע - הוא מעתה עניין קצר מועד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו