אם לשפוט על פי הנעשה בהוליווד, אנו חיים בעידן הפוסט־סיפור. רוצה לומר, כל הסיפורים כבר סופרו, וכל שנותר לעשות כעת הוא לשלוף מהמחסנים את הקלאסיקות, ולהתחיל את הכל מההתחלה. בין שהמגמה הנ"ל מבוססת על המציאות או מוכתבת בידי האינטרסים הצרים של בעלי המניות - רימייקים, פריקוולים, ריבוטים וסרטי המשך הפכו כבר מזמן לעניין שבשיגרה. ובימינו, אף אולפן אינו מבין את המשחק הזה, או משחק אותו, טוב יותר מאולפני דיסני.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
חברה־בת אחת של המפלצת הרב־ראשית הזאת (אולפני מארוול) מוציאה משעריה עוד ועוד סרטי סופר־גיבורים, כאשר כולם מתמידים להיות קשורים זה לזה, באופן זה או אחר, וכאשר כולם משרתים בנאמנות את החזון היצירתי/עסקי השאפתני של מנכ"ל החברה, קווין פייג'. בד בבד, חברה־בת אחרת (לוקאס־פילם) עמלה כעת במרץ על מיקסום הרווחים מהיקום של "מלחמת הכוכבים", והחל מהקיץ הבא נזכה לקבל שורה ארוכה של סרטי המשך וספין־אופים, בתדירות של אחת לשנה. אפילו אולפני פיקסאר, שיושבים אף הם מתחת למטרייה התאגידית של דיסני, זנחו זה מכבר את המקוריות שהינחתה אותם בתחילת הדרך והידרדרו למחוזות המיחזור וההליכה על בטוח עם סרטים דוגמת "מכוניות 2", "מטוסים", "בית ספר למפלצות" ו"למצוא את נמו 2" (שאמור לצאת ב־2016).
ובינתיים, גם בממלכה הקסומה המקורית, זו שהיתה אמונה כל השנים על יצירתם של סרטי ילדים קלאסיים, עוסקים בעיקר באריזה מחדש של מוצרי יסוד אהובים שיושבים על המדף זה זמן רב. כך קורה שאחרי "עליסה בארץ הפלאות" של טים ברטון, ו"ארץ אוז" של סם ריימי - שניסו להפיח חיים חדשים באגדות המוכרות באמצעות תלת־ממד, אפקטים דיגיטליים ושכתוב של התסריט ברוח הזמן (ונכשלו כישלון חרוץ, לפחות בכל מה שקשור לאיכות), מגיע אלינו כעת "מליפיסנט" - שלוקח את "היפהפייה הנרדמת", ומעדכן אותו למאה ה־21.
מצד אחד, מבין כל סיפורי האגדות המחודשות שיצאו משערי האולפן בשנים האחרונות, "מליפיסנט" הוא ללא ספק המוצלח ביותר. מצד שני, למרות שהוא אינו בלתי נסבל וטרחני כמו קודמיו, עדיין קצת קשה לומר שבאמת היינו זקוקים לו. בעיקר מפני שאין בו מיליגרם של ערך מוסף. ובייחוד אם אתם לא בני שמונה.
בעושר ועושר
"מליפיסנט" מתהדר במיטב התפאורות הממוחשבות, אבל אין לו טיפה של אישיות. הוא מכיל את כל הרכיבים הדרושים להכנת אקסטרווגנזה צבעונית ומרהיבה לילדים, אך מידת היצירתיות שלו מדגדגת את הקו האדום. הוא מנסה להתאים את העלילה ואת המסרים שלו לשנות האלפיים (בגירסה הזאת היפהפייה הנרדמת לא מתעוררת מנשיקתו של הנסיך!), אבל גם כאן הוא בעיקר מצטייר כמי שתופס טרמפ על סרטי העצמה נשית אחרים שכבר הספיקו לעשות את הקטע הפמיניסטי לפניו, למשל "לשבור את הקרח" ו"אמיצה".
למעשה, הדבר היחיד שמצליח לגאול את הסרט הזה מבינוניותו המשוועת הוא הופעתה המושקעת והעסיסית של אנג'לינה ג'ולי, בתפקיד הראשי. ג'ולי, שנעדרה מהמסך בארבע השנים האחרונות, מסתערת חזרה לחיינו בתפקיד אייקוני שמאפשר לה להזכיר לכל מי ששכח שהיא הרבה יותר מפעילה הומניטרית/במאית כושלת שמגדלת תריסר ילדים. עם עצמות לחיים פרוסטטיות, מבט שיכול להרוג וחליפת עור שחורה שנדמה כי הושאלה ממלכת סאדו, נראה כי ג'ולי נהנית מכל שנייה (עד כדי כך נהנית שצופים בגיל מסוים עשויים להתבלבל ולחשוב שהשם מילפסנט הולם אותה הרבה יותר). אך הסרט הדל, המבולבל וחסר הרגש שמתרחש סביבה אינו מסוגל לעשות עימה צדק. ולא באמת נראה שהוא מנסה.
כזכור, בסרט המקורי מ־1959, מליפיסנט היתה המרשעת הסקסית שעשתה לאורורה, להלן היפהפייה, את המוות. היא היתה רעה עד העצם, אבל זה היה בסדר. כי יש לא מעט רוע בעולם, ומוטב שגם ילדינו התמימים והחמודים יהיו מודעים לכך. ובכל זאת, ברוח התקופה, בגירסה הנוכחית הדמות שלה זוכה לבחינה מחודשת, לסיפור רקע קורע לב (ודי מטריד), ל"עומק פסיכולוגי" ולגאולה. היא הופכת לקורבן שדורש (ומקבל) את הסימפטיה של הצופים, ולגיבורה האמיתית והבלתי מעורערת של הסיפור. בינתיים, כל יתר הדמויות (אורורה, ההורים שלה, שלוש הפיות שמגדלות אותה בבקתה ביער, הנסיך החתיך וכיו"ב) הופכות למרושעות ו/או מטופשות ו/או לא רלוונטיות.
למרבה הצער, הרעיון הזה, שכמו כל טרנד האגדות המחודשות שואב את השראתו מהמחזמר המצליח "Wicked", אינו מפותח דיו, וכתוצאה מכך, מלבד הפוזות המרשימות שג'ולי דופקת על ימין ועל שמאל (על רקע מסכים ירוקים, יש לציין), אין לסרט הזה יותר מדי מה למכור. לא הומור. לא מתח. ודאי שלא קסם.
הדבר אינו מפתיע כאשר מסתכלים על רשימת הקרדיטים של הבמאי, רוברט סטרומברג. לפני שניתנו לו המושכות של "מליפיסנט", סטרומברג היה ידוע בעיקר כמעצב אמנותי וכאיש אפקטים, ובהתאם לכך, הוא באמת יצר כאן ממתק עיניים רציני. אבל אין כאן טביעת אצבע אמנותית, אין כאן תנופה, נשמה או חדשנות, וכשג'ולי מפנה את הפריים לטובת שחקני המשנה שלה, המצב רק נהיה גרוע יותר.
בשיטת העבודה הנוכחית של הוליווד אין באמת מקום להשראה ו/או לתעוזה, ובאמת, לכל אורכו, התחושה שעולה מתוך "מליפיסנט" היא שהרכיבו אותו במפעל, בעזרת הוראות מפורטות ונטולות ניואנסים שנוסחו ביעילות צוננת ועניינית בידי ועדת היגוי. שכן בממלכת הדיבידנדים של דיסני יש מקום רק לביצועיסטים, וערכן של היצירות נמדד על פי דבר אחד בלבד: עמודת הרווחים. כאמור, לבני שמונה ומטה זה לא אמור להפריע. כי מה הם בכלל מבינים מהחיים שלהם? אבל אם גדלתם על אגדות קולנועיות מלאות דמיון והמצאה כמו "הנסיכה הקסומה", "שודדי הזמן" ו"המבוך", אתם עשויים למצוא את עצמכם מרחמים על הזאטוטים של היום. כי קצת מבאס לגדול על ברכיהם של בעלי המניות של דיסני.
"מליפיסנט" ("Maleficent"), במאי: רוברט סטרומברג. ארה"ב 2014
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו