כשג'ד ריץ' מסתכל לתוך עיניהם החשוכות של חברי להקת הנגנים העיוורים שלו במרכז לעיוור בתל אביב, שבו הוא מתנדב, צפים ועולים פתאום לפניו גם פני אביו, שהתעוור בעצמו בארה"ב לפני שנים אחדות. בעיה בלתי מפוענחת בעצב הראייה הותירה את האב שרוי באפילה ואת רופאיו אובדי עצות. עכשיו, במין סגירת מעגל ערכית, הגיע הבן לסייע לעיוורים בארץ ישראל, מרחק אלפי קילומטרים מבית המשפחה שבסן פרנסיסקו, והאב המאושר קורן באור גדול. "אבא גאה מאוד בהחלטה שלי להגיע לארץ, מרגיש שחינך אותי נכון", אומר ג'ד בהתרגשות ומתחיל לשיר.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
קול בריטון יפה יש לג'ד, ובאמצעותו הוא מאיר את חלל המרכז לעיוור בבלדות של אלטון ג'ון, של אדל הבריטית ושל סם קוק. כשהוא מבצע את "הללויה" של לאונרד כהן, כל האוזניים מזדקרות ומין שלווה נוחתת על המרכז. "הם לא רואים אותי, אבל אני רואה אותם וקולט איך הם מתענגים על השירה. מוסיקה היא שפה אוניברסלית, ואני מרגיש שהעיוורים 'רואים' את הצלילים. אלה רגעים של התעלות מבחינתי, ובשבילם שווה לי כל המאמץ".
"תיקון עולם". זהו שמו של הפרויקט ההתנדבותי שג'ד פעיל בו בהתלהבות עם עוד עשרות מתנדבים יהודים מארה"ב, מאירופה, מדרום אמריקה וגם מישראל. "תיקונולם", כפי שהוא מגלגל על הלשון בהנאה מופגנת, במבטא אמריקני. יוזמה חברתית של ארגון בינה, שסוטרת על פני כל הציניקנים ומזכירה שוב את הערכים שעדיין מבעבעים מתחת למילים שנדמה שכבר החלידו - "ציונות", "אכפתיות" ו"קהילה". העולם מתקלקל וזקוק לתיקונים, ולשם כך התגייסו ג'ד וחבריו.
מתנדבי "תיקון עולם" בשטח. כשליש נשארים בארץ. צילום: בינה
בארה"ב השאיר ג'ד (30) מקצוע יוקרתי ומכניס בעל אופק - עורך דין בחברה המתמחה בהגשת תביעות ייצוגיות. לאחרונה דן בתביעה שהגישו ותיקי מלחמות נגד ממשלת ארה"ב. הוא שומר על חסיון הפרטים, אבל מודה שהיה מדובר ב"כסף מצוין" ובעתיד מקצועי שהיה מעלה סומק של נחת על פני כל אמא יהודייה. ובכל זאת, ג'ד העדיף לנטוש את מסלול הקידום סטייל "פרקליטי אל.איי" ו"בוסטון ליגל" כדי לשיר מול להקת עיוורים מאוהבים ברחוב סירקין בתל אביב.
"התמיהה שלך מניחה שהכסף חשוב יותר מהכל", מגרד ג'ד מייד את שכבת הציניות, "אני מסרב להתכופף מול האקסיומה הזאת. כשזכיתי בתביעה משפטית קיבלתי בונוס. זה היה נחמד, אבל כאן, כשעיוור ניגש אלי עם חיוך על הפנים ואומר לי תודה על שעשיתי לו רטט בכל הגוף - כמה בונוסים זה שווה? כמה אפסים במשכורת? מבחינתי, אין בכלל שאלה".
ועדיין, רבים ירימו גבה על הבחירה.
"אני חוקר את המשפט ואת המוסר היהודיים כבר כמה שנים. העיוורון הפתאומי של אבא שלי תרם לזה. התחלתי לשאול שאלות והרגשתי שאני זקוק לתשובות. תמיד התעניינתי ביהדות. גדלתי כיהודי רפורמי וחיפשתי שינוי. בארץ ביקרתי פעמיים, אחת מהן במסגרת פרויקט תגלית, ואחר כך בטיול פרטי לפני ארבע שנים. כשחזרתי הביתה התחלתי לבדוק באינטרנט, וככה הגעתי ל'תיקון עולם'. הרגשתי שכאן יצוצו התשובות".
חלק מהחוויה החברתית
הישיבה החילונית של ארגון בינה ממוקמת ממש מול הכניסה המבולגנת, הגדושה באינספור מראות, צלילים וריחות, של התחנה המרכזית "החדשה" בתל אביב. וכאילו לא די בפרדוקס הטמון בצירוף המילים "ישיבה" ו"חילונית", באה השכונה הססגונית ומערבלת את כל הנחות היסוד. אריתריאים, סודאנים, גנאים, פיליפינים וסתם עמך ישראל זורמים מחוץ לשער הברזל במגוון צבעים סוריאליסטי. בפנים יושבים צעירים יהודים ולומדים רמב"ם, פרקי אבות ובבא מציעא ללא חיוב של כיפה על הראש, באווירה חופשית ופלורליסטית, מתחת לתמונתו של איש תנועת העבודה אריה לובה אליאב ז"ל.
מרכז בינה קם ב־1996, חודשים ספורים לאחר רצח רבין, ביוזמת אנשי רוח ומחנכים בתנועה הקיבוצית, כחלק מחשבון הנפש החברתי של אותם ימים ומתוך שאיפה לאחות את קרעי המשבר שאיים לנתק בין חילונים רבים לארון הספרים היהודי. פרויקט "תיקון עולם", אחת מתוכניות הדגל של בינה, הושק לפני תשע שנים והפך מאז לסמל של הצלחה ושל קירוב לבבות. הוא מאפשר לצעירי התפוצות, בני 29-22, להגיע ולהתנדב בקהילה בישראל, לצד לימודי יהדות במתכונת שיעורי ישיבה וחברותות. מאז השקתו הכשיר הפרויקט כ־250 מתנדבים מחו"ל, והשנה משתתפים בו 44 צעירים מארה"ב, הולנד, צ'ילה, צרפת, אוסטרליה, הונגריה וישראל. הנתונים המעודדים מוכיחים שכשליש מהבוגרים מחו"ל נשארים בסוף התקופה בארץ ומחליטים לעשות עלייה.
ג'ד ריץ' בעבודה עם עיוורים. "הם רואים דרך הצלילים" צילום: אלבום פרטי
הם שוהים כאן בין חמישה לעשרה חודשים, מתקיימים מכספי מלגות ומתגוררים בדירות משותפות עם צעירים מישראל. לצד לימודי היהדות, הם מתנדבים שלוש פעמים בשבוע בשלל תחומי הקהילה בדרום תל אביב וביפו: סילוק פסולת סביבתית, סיוע לקשישים, תמיכה בילדים לקויי למידה ובבעלי מוגבלויות, וכן מעורבות ועזרה בנקודות ההשקה הרגישות ביותר בחברה הישראלית העכשווית - טיפול באוכלוסיית זרים ומבקשי מקלט וסיוע לתלמידי שכונות מעורבות של יהודים וערבים.
"אנחנו מקפידים על ערבוב מכוון בין המתנדבים מחו"ל לחבר'ה הישראלים", מסביר ערן ברוך (47), מנכ"ל בינה, בעודו נשען על מדף התלמוד הבבלי, "הם נמצאים יחד, גרים יחד ופועלים במשותף. זאת, למעשה, ההתערות הכי טובה. מבחינתנו, מי שעובר את 'תיקון עולם' חייב לחדור בגוף ראשון לתוככי החברה הישראלית ולא להסתפק בטיולים חווייתיים של רכיבה על גמל או בביקור הכרחי בכותל".
לדברי ברוך, "תיקון עולם" פונה לצעירים יהודים משכילים, שניחנו ברגישות חברתית גבוהה וביצר מנהיגות, ושעל פי רוב נמצאים בצד הליברלי של המפה. ההגעה היא בעיקר במתכונת "חבר מביא חבר" ושמועות מפה לאוזן. ברוך מדגיש שבוגרי "תיקון עולם" מגלים את "ישראל הכי אמיתית" וכך הופכים לשותפים פעילים בעיצוב דרכה. "הם מבינים שישראל היא ארץ זבת חלב ודבש, כפי שקראו, אבל שיש בה גם עניים, פערים חברתיים, חסרי בית וקשישים ללא הגנה. זאת היכרות אינטימית, שהיא הרבה יותר משמעותית ומעצבת".
דן הרמן (29), יליד מילווקי, מנהל את "תיקון עולם" בשנה וחצי האחרונות, אחרי שהשתתף בעצמו בפרויקט לפני שבע שנים. במסגרת פעילותו התנדב בגן לילדים עם מוגבלויות בדרום תל אביב ובמועדונית לצעירים לקויי למידה ביפו. בהמשך התגייס לשירות צבאי, וכיום הוא מרגיש ישראלי, דובר צברית רהוטה ומתגורר באזור. "'תיקון עולם' הוא פרויקט של צדק חברתי, שמתכתב עם הערכים החשובים ביותר של היהדות, העזרה לזולת ו'אהבת לרעך'. אנחנו מחנכים לציונות ביקורתית, כי לתפיסתנו זו הדרך האמיתית לאכפתיות ולשינוי חברתי".
"תיקון עולם" עובד מול כ־30 עמותות, גופי רווחה וארגוני סיוע בתל אביב וביפו, ולדברי הרמן, לא חסרים מקומות המשוועים למתנדבים. "יש כאן שיתוף פעולה פורה ומספק לכל הצדדים, וזה פועל כמו קסם. רבים מהבוגרים שלנו חוזרים לקהילות הבית שלהם בחו"ל ומשתלבים שם בתפקידי מנהיגות. זה אפקט דומינו נפלא".
מה תאמר לציניקנים שיגידו שעבודה עם מבקשי מקלט היא לא מהות הציונות?
"אני אפגיש אותם עם אחד הבוגרים שלנו. אולי ממנו הם ילמדו את האמת על הארץ הזאת".
בלי דעות קדומות
התלמידים הרעשניים בבית הספר העירוני ביפו אוהבים מאוד את ג'זמין גרניס, וגם הם - כמו המבוגרים - נמסים מול החיוך העדין ושובה הלב שלה. במסגרת "תיקון עולם", גרניס (26) מתנדבת בארגון רופאים לזכויות אדם ומעבירה שיעורי העשרה באנגלית לילדים ערבים ביפו, וכן לילדים יהודים בדרום תל אביב שנפלטו ממסגרות חינוכיות אחרות. היא גדלה בעמק הסיליקון שבקליפורניה, בת לאב ישראלי לשעבר ולאם נוצרייה פרוטסטנטית. את תבשיל הזהות האישי ועתיר התבלינים שלה, שלעדותה יצר בה "רגישות גבוהה לבני כל הגזעים והדתות", היא מביאה איתה לפרויקט בינה.
מכירים את ארץ ישראל דרך הרגליים. מתנדבי "תיקון עולם" מפריחים את השממה. צילום: באדיבות בינה
גרניס משלימה תשעה חודשים ב"תיקון עולם" ומתגוררת ביפו עם בן זוג ישראלי, שלו היא מתכננת להינשא בקרוב. פניה זוהרות כשהיא נזכרת ברגע המשמעותי שבו גילו תלמידיה הערבים לראשונה שהיא נציגה של פרויקט ציוני. "זה קרה בערך חודשיים אחרי שהתחלתי את העבודה איתם. בהתחלה הם היו בהלם ולרגע השתתקו, אחר כך הם הקיפו אותי בשאלות: 'מה, את יהודייה?'. הם ילדים שמאוד מעורים בקונפליקט ומסתובבים בבית הספר עם דגל פלשתין ככיסוי לטלפון הנייד".
מה ענית להם? חששת שהם ייעשו עוינים?
"אמרתי להם שאני לא באה עם הגדרות, ושבני אדם יכולים לדאוג זה לזה גם בלי קשר לקליפות חיצוניות. מה שהכי הרשים אותי היה הקלות שבה הם עיכלו את הבשורה. הם עברו מהר מאוד לסדר היום והמשיכו להתייחס אלי כרגיל, בלי שום בעיות. הלוואי שלמבוגרים היו קבלה והכלה טבעית כזאת כמו שיש לילדים".
קיבלת הערות מהסביבה הישראלית על העבודה ביפו?
"הרבה ישראלים לא ממש מודעים לבעיות של המקום הזה, ויש המון דעות קדומות. אני לא שופטת אף אחד, כי גם אני לא מודעת לכל הבעיות באמריקה. אני רק יודעת שמסוכן להסתמך על תדמיות. כשמכירים את האוכלוסייה מקרוב, מגלים את כל הרבדים האמיתיים והמורכבים. זאת חוויה מאוד מעשירה".
איליי רודובסקי (19) הגיע לבינה מהאפר ווסט סייד במנהטן, ניו יורק, "המקום הכי יהודי־ליברלי בעולם אחרי ישראל". הוא משתתף כאן בתוכנית "מכינת בינה - Gap Year" - מכינה בסגנון "תיקון עולם", המיועדת לצעירים יותר שנמצאים בשנת המרווח שבין סיום התיכון לתחילת הלימודים בקולג'. במסגרת התנדבותו הוא מסייע לילדים של מבקשי מקלט בדרום תל אביב בשיעורי הבית שלהם, ומעביר גם שיעורי ספורט.
"אלה ילדים מתוקים מאוד. אני משתדל לתת להם תחושה של חום אנושי, והם יודעים להחזיר כשצריך. לא מזמן ילד סודאני בן 9 שמע אותי מדבר עם אמא שלי בשיחה טרנס־אטלנטית, והוא עצר אותי, ביקש לקבל את הטלפון ואז צעק בקול חמוד לאפרכסת: 'איליי אומר שאת סוויט, מאמא!'. כל כך צחקתי. זה היה שווה רק כדי שאמא שלי תשמע מילד אפריקני במרחק חצי עולם שאני, הבן שלה, אוהב אותה".
נעמי הינק־גמבל בהתנדבות עם ילדים. "קצת מפריע שבישראל הבירה בפאב יותר יקרה". צילום: אלבום פרטי
איליי, שלמרות גילו הצעיר מדבר באופן רהוט ושקול ("אולי אהיה פעם דיפלומט"), מרגיש "חיבור מאוד גדול לארץ", ולדבריו, ככל שהוא לומד יותר על ישראל, כך גובר בו החשק לחיות כאן. "אני מרגיש פה ביטחון גדול. השפה העברית, החגים היהודיים והתרבות הישראלית - כל אלה הם מרכיבים מאוד יסודיים בזהות שלי. אתה יודע מתי אני מרגיש הכי נפלא פה? כשמישהו מברך אותי ב'שבת שלום' רגע לפני כניסת שבת, אחרי שקניתי לעצמי מנה פלאפל".
היום הסושי נהיה יותר ישראלי.
"אני אשאר עם הפלאפל".
נעמי הינקל־גמבל (23), במקור ממינכן, השתתפה ב"תיקון עולם" במחזור 2011, ומייד עם סיומו עלתה רשמית לישראל. כיום היא מתגוררת בתל אביב ולומדת פסיכולוגיה, אחרי שהתנדבה בסיוע לילדי דרום תל אביב בפעילות העשרה אחרי הלימודים.
באת לכאן מגרמניה. בטח שמעת על האופנה ההפוכה לאחרונה: צעירים ישראלים עוזבים לברלין.
"שמעתי, ואני יודעת שזה מאוד אישיו עכשיו כאן. מצד אחד, אני יכולה להבין את הפיתוי, כי החיים בגרמניה באמת יותר נוחים, המשכורות יותר טובות וכל זה. מצד אחר, אני חושבת שיותר מוצדק להישאר ולהיאבק, לא להיכנע. זה תפקיד הצעירים להפוך את ישראל למקום טוב ונוח יותר. לקבל אחריות על המדינה, לא לנטוש אותה ברגע שנהיה קצת קשה".
נעמי היא דוברת העברית (הבסיסית) היחידה בחבורה ("וגם זה ככה ככה"). האחרים מכירים מילות סלנג הכרחיות, בראשן "סבבה" ו"אחי" הבלתי נלאות. את השפה הם רוכשים "לאט לאט" בלימודי אולפן. נעמי מתמוגגת מהמילה "אומללה", אף שהיא מודעת לניגוד בין פירושה לבין העליצות שמתקבלת בהגייתה. "זה נשמע כמו או־לה־לה", היא צוחקת, "אבל אני יודעת שזאת לא מילה שמחה".
אומרים אצלנו "עברית קשה שפה".
ג'ד: "וזה כל כך נכון. אני לומד במקביל גם לטינית, סינית וספרדית, והעברית הכי קשה. זאת הסיבה שאני מתפלא למה הישראלים לא סובלניים אלינו יותר בעניין הזה. הרי הם יודעים עד כמה העברית נתקעת בפה, ובכל זאת לא מקבלים יפה את מי שלא דובר עברית שוטפת".
ג'יי לנו ביקר כאן לפני שבועיים וגילה שהוא הכי התרשם מהתחושה שכל הישראלים ברחוב הם בני משפחה אחת, כאילו אחים ואחיות.
ג'ד: "אני לחלוטין מבין מה הוא התכוון. עשיתי לי כאן חברים בתוך יום, כמעט בן־רגע, וזה מדהים. היכולת של הישראלי להתחבר באופן מיידי, בלי שום עכבות, ולהכניס אותך לתוך העולם שלו, למעגל החברים הפרטי שלו, לכל המחשבות האינטימיות שלו, זה דבר שלא תמצא באמריקה. וזה מרגש, זה פותח את הלב".
נעמי: "אני נדהמת מזה שאתה יכול לנוסע כאן עם נהג מונית ועד סוף הנסיעה הוא כבר יזמין אותך למשפחה שלו לאכול איתה ארוחת שבת, או ייתן לך הנחה רק כי עשית עלייה".
ג'זמין: "בכל פעם שאני רואה אלף ישראלים עוצרים ברחוב לעזור למישהו, אני אומרת לעצמי: 'אוי, כמה שאני רוצה להיות ישראלית'. ברגעים האלה אני מרגישה את הקשר שלי לעם הזה".
טוב, עכשיו נשמע את התלונות שלכם על הצד הנעים פחות של הפתיחות הישראלית.
ג'ד: "לי מפריע שאנשים זרים לגמרי מרשים לעצמם להעביר עליך ביקורת כאילו היו ההורים שלך. שלשום עמדתי בתור לקופה בסופר והמתנתי לאישה מבוגרת שהתעכבה לפניי. פתאום אני שומע מאחוריי נזיפה מאישה אחרת: 'אתה יודע שאתה צריך לסדר בינתיים את השקיות שלך'. הסתכלתי עליה בהלם. הכי מצחיק זה שהיא לא הבינה למה אני נסער בתגובה. מבחינתה, זאת היתה הערה סתמית וטריוויאלית".
בין יהדות לישראליות
כל אחד מהם ביקר בעבר בישראל לפחות פעם אחת, וכולם מדברים על חיבור רגשי גבוה לישראל, שנבט עוד בילדות, בבית המשפחה. ג'זמין מתכננת לחזור עם בעלה לעתיד לקליפורניה ("הוא רוצה לנסות לגור קצת מחוץ לישראל"), ואילו ג'ד שוקל בחיוב להמשיך לגור כאן, "שנה או שנתיים". איליי רוצה לחזור ראשית לקולג', ואחר כך יחליט.
יוקר המחיה פה מעיק, הנדל"ן נוסק, קשה לגמור את החודש. לכאורה, לא נתונים מושכים.
ג'זמין: "אני לא יוצאת הרבה ומשתדלת לא לאכול בחוץ. ברור לי שקשה לנהל פה חיים נורמליים כשהכל יקר כל כך. המשכורות פה הן חצי ממה שצעיר באמריקה היה מקבל. אני יכולה להבין את התסכול, ולצערי אין לי הצעות לפתרון. כשחברים באים לבקר אותי מארה"ב, אני מסתובבת איתם בטיילת, אבל אומרת מראש שלא אוכל איתם כי אין לי כסף לבזבז".
איליי: "איבדתי לא מזמן את הדרכון שלי ואצטרך לשלם 500 שקלים על החידוש. אני מקווה שההורים שלי לא יתפלצו כשהם ישמעו את זה".
נעמי: "כדי לחיות פה צריך להתרגל למושגים כמו 'תכנון פיננסי' ו'סדרי עדיפויות'. אתה תמיד נדרש להחליט מה יותר חשוב לך - לגור בדירה טובה ובתמורה לצאת פחות לבלות, או דווקא לצאת יותר ואז לרדת ברמת החיים".
צעירים בגילכם מודאגים בעיקר מהמחירים המאמירים של הבירות בפאבים.
נעמי: "זה נורא! בגרמניה הבירה הכי זולה עולה פחות מבקבוק של מים מינרליים פה. בפאב במינכן אתה יכול להזמין בירה יקרה ותשלם עליה 16 שקלים. פה לוקחים ממך כפול על בירה מתוצרת מקומית".
נושא המתיחות הביטחונית והחשש מפיגועים לא עולה לאורך השיחה, עד שג'זמין נזכרת שסבלה לפני שבוע - בפעם הראשונה שלה בארץ - מסיוט לילה: "חלמתי שאני נמצאת עם עוד כמה אנשים במקלט, תחת הפצצה, וכולנו מסתכלים זה על זה בפחד, בטוחים שאנחנו עומדים למות". אחרי ניתוח קצר היא מספקת את הגורם לפרץ החרדה: "לפני שבועיים נסעתי עם הקבוצה שלי בבינה לבקר בשדרות וסיפרו לנו על הרקטות ועל אזעקות צבע אדום, אז בטח זה משם".
ההורים שלכם לא מודאגים?
נעמי: "ההורים שלי אומרים שהיו פיגועים גם בלונדון ובמדריד, כך שזה יכול לקרות בכל מקום בעולם ואין ביטוח. אם תשאל אותי, תקרית אחרת כאן הפחידה אותי יותר: אלמונים זרקו בקבוק תבערה לתוך גן של ילדי פליטים בדרום תל אביב. דווקא לי, כמי שבאה מגרמניה, זה העלה זיכרונות מאוד לא נעימים".
את בן זוגה הישראלי פגשה ג'זמין, שבמקצועה היא אשת שיווק, במסיבה בפסטיבל האתני זורבה, שנערך בשנה שעברה באשרם במדבר. גם איליי צמוד "כבר כמה חודשים" לחברה ישראלית בת גילו, שאליה התוודע במסדרונות בינה. לשאלה מה מייחד בעיניהם את הרומנטיקה הישראלית, הם מגיבים באותו חיוך מבויש אך רב־משמעות. "הבנות פה נהדרות", מנדב איליי, וג'זמין מוסיפה: "החבר שלי מתופף, ואני מרגישה איתו הכי נעים ונוח בעולם".
איך משפחתו מגיבה לעובדה שלמעשה את לא יהודייה על פי ההלכה?
"אין להם בעיה עם זה. אנחנו אוכלים יחד ארוחת שבת, ואבא של חבר שלי אומר קידוש. הבעיה היחידה היא שהם לא רוצים נכד שיגדל רחוק מהם, בארה"ב. עכשיו אנחנו מתווכחים בצחוק אם האוכל בחתונה יהיה כשר".
על גיור דיברתם?
"מבחינתי, אין מצב. אני לא צריכה להוכיח משהו אחר בתעודות. אף פעם לא הרגשתי שאני נדרשת לבחור מה אני, ולא היה עלי שום לחץ. אבא שלי רחוק מהדת ותמיד אומר שהוא יהודי רק בתעודת הזהות. לאמא שלי זה לא חשוב ורק רוצה שאהיה מאושרת".
ובכל זאת, בחרת להגיע לישיבה.
"בשיעורים בבינה מציגים את השאלה מה הזהות היהודית שלנו. זה גורם לי לחפור בעצמי ולחשוב אם יכולה בכלל להיות לי זהות יהודית. אחרי הכל, זה חצי ממני, מצד אבא שלי, וחשבתי שראוי לפחות לבדוק את זה. יש לי פה את המשפחה של אבא, כך שישראל יקרה לי, לא משנה מה".
לסיום, טלוויזיה אתם רואים כאן?
איליי: "קשה עם העברית, אבל הבנתי שריאליטי הוא קטע חזק גם כאן".
ג'זמין: "אולי שווה להזמין אותנו לבית 'האח הגדול'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו