בכהנו בתפקיד שר המדע טען הפרופסור דניאל הרשקוביץ כי הוא נמנה עם צאצאי דוד המלך. שניים מעמיתיו בטכניון לא רצו לפגוע בו, אבל הגיבו בעוקצנות שבחלוף הדורות כמעט לכל יהודי יש ייחוס משפחתי למלכות בית ישי. המתמטיקה והגנאלוגיה מוכיחות זאת.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
להבדיל, נזכרתי בחילופי ההערות למקרא רשימת החשודים העולה מפרשיות השחיתות האחרונות הנחקרות במשטרה. איכשהו כמעט כולם קשורים בכולם, מי שהיה בנמל הגיע לחצר הרב יאשיהו פינטו, ומי שקנה שירותים בממלכתו של אלון חסן על הרציף מימן בכך את קבוצת הכדורגל המקומית של ג'קי בן־זקן, יד כולם בכולם, יד כולם בכיס של כולם.
גבי אשכנזי מככב בפרשה הנושאת את שמו, אם כי יש מקום לחשש שיעדי החקירה מוגבלים, וככל שהם חשובים נותרו משניים. הוא גם נושא לחקירה באשר למערכת היחסים בין חברת "שמן" שעמד בראשה לבין הבורסה. שם פגש בג'קי בן־זקן, שנשלח למעצר בית לילי בפרשת השחיתות של אלון חסן, ואשכנזי שוב הגיע למשטרה - הפעם על תקן של עד בלבד (אתמול פרסם אבי בר־אלי ב"דה מרקר" מידע מדהים על קופון שגזר אשכנזי לאלון חסן בסך 7 מיליון שקלים). איך הם מגיעים כולם אל כולם? יודעים למצוא זה את זה, הזרזירים והעורבים? שאלה רטורית.
כולם חפים מפשע עד שיורשעו. אבל זה בתחום הפרט. בפועל אי אפשר היה להתבונן בנמל או בחבורת הולילנד שהתכנסה באולמו של השופט האמיץ דוד רוזן, ובהקשר אחר להאזין לקלטות מלשכת גבי אשכנזי, ולא לדעת שהתרחשו עבירות קולקטיביות. העובדה שהיחיד טרם הורשע לא יכלה להקהות את תחושת האמת הפנימית שכל החבורה - בכל פרשה משל עצמה - היא אם כל השחיתויות.
אלון חסן פעל לאור השמש, כאילו "אני ואפסי עוד" ואיש לא יוכל לפגוע בו, וגם אחרי התחקירים חזר לעמדת המפתח ואפילו העז להצטרף למפלגת העבודה רק כדי להפיל את שלי יחימוביץ'. אחר כך לליכוד כדי להפיל את שר התחבורה ישראל כ"ץ. שערורייה, ואיש לא בלם אותו עד שהגיעה השבוע המשטרה ושיגרה אותו לתא המעצר.
אהוד אולמרט פעל במחשכים. אבל האם באמת היה צורך בקלטת המוצפנת של שולה זקן כדי לדעת שקיבל כספים אסורים ממשה טלנסקי? לשמוע את הקלות הבלתי נסבלת שבה דיבר עם זקן, שלא תעיד במשפט נגדם? כלום זה לא היה ברור קודם לכן?
הזיהום צף על פני המים, וההגנה הצודקת של הפרט החשוד להיחשב חף מפשע כל עוד לא הורשע נוצלה גם כדי לעורר את הרושם שהקולקטיב - כל המעורבים - אינם תופעה עבריינית במהותה.
לא נורא. מתברר ששלטון החוק הישראלי עדיין נושך. יש עדיין דוד רוזן בשורותיו. אבל מכרסם גם החשד שמא פרשת אשכנזי תדעך, כפי שניסו היועץ המשפטי יהודה וינשטיין ואגף החקירות במשטרה להסירה מסדר היום בתחילת הדרך, ושהרב יאשיהו פינטו ייענש באורח קל כאילו לא חטא, ושאהוד אולמרט שוב ייצא בשלום מהמחוזי בירושלים ומהעליון המתמהמה, ושהתקוות לטיהור אשדוד לא יטבעו במים העמוקים ליד הרציף במין עסקת טיעון של כמעט לא־כלום.
המועדפים שלי
שישה התייצבו לקו הזינוק במרוץ אל משכן הנשיא. הכול תהו מה אירע לפוליטיקאי החד והשנון בנימין נתניהו, שקפץ לקרון לאחר שהרכבת של ראובן (רובי) ריבלין כבר יצאה מן התחנה. זה היה מרתק כדרמה אנושית ומעומעם מבחינת המשמעות הפוליטית של חלוקת הקולות בין המועמדים.
כל ששת המועמדים לגיטימיים. במהות הם נחלקים לשתי קבוצות. מועמדי־העל המועדפים הם דליה דורנר, ריבלין ודן שכטמן.
שבחיו של ריבלין ידועים ברבים. הוא אוהב הארץ ורחוק ממשוא פנים וניהל את הכנסת ביד רמה והוגנת.
דורנר הוכיחה עצמה כקשובה למצוקות חברתיות. היא מגן איתן לחופש הביטוי ולדמוקרטיה. שנותיה כיושבת ראש מועצת העיתונות הן המשך ישיר לתפקודה היעיל בבית המשפט העליון.
שכטמן מציע שני מרכיבים חשובים לזכותו: הוא אינו רק מדען דגול שזכה בפרס נובל, אלא גם מי שהעז לעמוד ולהילחם על האמת המדעית והמקצועית שלו נגד שועי עולם בתחומו - ויכול להם. הוא סבל מידה של נידוי או גינוי, אבל לא מש מעקרונותיו.
אם נגזר על הכנסת סיבוב שני בהצבעה - ראוי כי שני המועמדים, שיעלו להכרעה הסופית, ייצאו מן השלישייה הזאת.
בחזרה לפתרון הציוני
אש זרה של שנאה אימתנית הציתה השבוע את הבחירות לפרלמנט האירופי בשטרסבורג. היא העידה על זהותם הכמעט אחידה של הזוכים בארצות השונות - אנטישמים וניאו־נאצים ומזיקים אחרים.
היתה הפתעה ובהלת־מה, אבל מדוע? מאז המהפכה הצרפתית ב־1789 מסרבים יהודים רבים להבין כי אינם רצויים ביבשת הישנה. הציונות קמה בהסתמך על הנחה מוכחת, ששנאת היהודים מתקיימת גם בארצות שבהן אין יהודים. יותר משהם יצאו את הגולה - הגולה הקיאה אותם מקרבה.
אבל האומה הזאת מאוהבת בגולה. רוב העברים לא יצאו את מצרים בעקבות משה. "לבית הקברות, קבצנים"! לעג להם חיים נחמן ביאליק אחרי פרעות קישינב.
חבר ילדות החזיר אותי השבוע אל "כחום היום", שכתב שאול טשרניחובסקי לפני 110 שנים, אל הילד אשר סיפורי ארץ ישראל הציתו את דמיונו והלך אליה בכפור של אוקראינה עד לסופו המר. כבר אין כאלה באירופה.
ב־2014 לא זו בלבד שכשני מיליון יהודים מסרבים להיפרד מבית הקברות הגדול בהיסטוריה, אלא חוזרים אל מוקדי הרשע ובאים מן המכורה (כך כונתה פעם המולדת) להתחנן כקבצנים לבקש דרכון־של־קלון מטעם האיחוד האירופי.
הניאו־נאצים אינם רוצים להנפיק ליהודים ולזרים אחרים דרכונים כאלה, וכמותם גם רבים מכלל האירופים השומרים על מערכת הנמקות וחזות תרבותית, ומדוע?
נכון, כמדינת היהודים תפקידה של ישראל לפקוח עין, להתריע, למחות, להביע זעזוע נוכח אירועי הטרור, מהרצח בטולוז ובבריסל ועד להכאת מתפללים בפאריס. ישראל ערבים זה לזה גם בחו"ל. אך האקסיומה שהנחתה את הציונות מאז ומעולם היא שאין פתרון ממשי לבעיה היהודית אלא בארץ ישראל. "אין לי ארץ אחרת".
לפיכך, ישראל של אחרי מלחמת ששת הימים שוגה כשהיא מגמגמת ומנומסת ומתונה. בכל רגע נתון - גם באבל כבד בעקבות מתקפת טרור - עליה לומר לאחים היהודים באירופה "ברחל בתך הקטנה", כי זקיף בלגי ליד בית הכנסת וכוננות שגרתית של שוטר אוקראיני סמוך לבית הספר היהודי אינם תחליף לציפייה לראותם בנתב"ג עם כרטיס טיסה בכיוון אחד בלבד.
לפני יותר מ־75 שנים זעק זאב ז'בוטינסקי "אבקואציה" - פינוי היהודים מאירופה - אך לא אפשר היה. הבריטים והערבים סגרו את שערי הארץ.
אף על פי שהסכנה ב־2014 קטנה יותר, הגיעה העת לחזור לזעקת ה"אבקואציה!" - צאו עכשיו. חובה לריב איתם על כך. כדאי לריב איתם. אם מנהיגי ישראל אינם נוהגים כך הרי זה מפני שבעומק ליבם התערער במשהו האמון בפתרון הציוני.
אירופה בכיעורה
ההצבעה האירופית גורמת סלידה. אין בה חמלה וכבוד לזולת. יש בה דמגוגיה. רמת חייהם של הבוחרים לא תשתפר אם יגרשו מארצותיהם את הפועלים הרומנים או המוסלמים, הנוהרים מכל רחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה. מארי לה פן היא הפנים המכוערות של אירופה, כאביה מכחיש השואה.
גם סיבת ההתנגדות לאיחוד אירופה - שהקים מנגנון מפלצתי בהוצאותיו על חשבון עמי היבשת - אינה אחידה. לגרמניה ולבריטניה נמאס לממן את העצלים, מה לא סביר בכך? כאשר הלמוט קוהל נטל על עצמו למזג את מזרח גרמניה במערב העשיר - הוא עשה לאיחוד עמו. אבל מדוע צריכה אנגלה מרקל לשאת על גבה את העצלים מארצות אחרות, שאינם פורעים את חובם ואינם מתייצבים לעבודה?
אלה מניעים פסולים או שנויים במחלוקת לפירוק האיחוד. אך יש אחד שהוא דווקא לגיטימי: לכל עם יש זכות להגדרה עצמית. כך מימי וודרו וילסון בשלהי מלחמת העולם הראשונה. האירופאים רוצים לשמר את הייחוד הלאומי והתרבותי של עמיהם; לגונן על ריבונותם ולא לחלוק אותה ביניהם; לקיים את הגוונים המייחדים את צרפת ואת גרמניה ואת בריטניה, ולא להפוך את היבשת למגדל בבל חד־גוני.
וזה דווקא מניע סביר לגמרי.
לחקור - ומהר
חרטומי המשפט בצמרת פרקליטות המדינה חוככים בדעתם אם לחקור באזהרה את עמיתם הפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר) בדימוס אביחי מנדלבליט. דיון מיותר, בעקבות מה שעולה מהקלטות אשר העביר יורשו, הפצ"ר הנוכחי דני עפרוני, ליועץ המשפטי יהודה וינשטיין ולחוקרי המשטרה. אין מנוס ענייני מחקירה כזאת.
צו איסור הפרסום מונע מהציבור לדעת מה נאמר בקלטות. האיסור גורף ואינו מוגבל רק לשיחות העוסקות בענייני ביטחון. ניחא, אבל יש עובדות שנחשפו כבר בפרוץ הפרשה. אשכנזי הפיץ לכל עבר (גם לאהוד ברק) כי הישהה בידיו את המסמך המזויף, שהועבר מלשכתו לפרסום בערוץ 2, על דעת מנדלבליט.
זה היה מביך. מובן מאליו כי אילו התיר לאשכנזי השהיה כזאת היה עליו לפשוט מייד את מדיו. הוא הכחיש, אבל לא הוא אלא וינשטיין פירסם הודעת־סתם כי סוגיית ההשהיה לא נדונה כלל כאשר אשכנזי נחקר במשטרה על המסמך הכוזב. מה זה נוגע לעניין? עדיין סוגיית ההשהיה נותרה בלתי פתורה.
אי אפשר לפרסם לפי שעה במה מדובר, וזה סביר. אבל אפשר לדרוש מווינשטיין כי מנדלבליט ייחקר מייד, ללא דיחוי, מפני שהוא לא היה פרקליטו של אשכנזי אלא של צה"ל והשיחות ביניהם אינן חסויות; ממש כפי שאפשר לדרוש כי וינשטיין לא ייענה לפניית שמעון פרס לאסור את פרסום שיחותיו המוקלטות עם אשכנזי, אלא בעניינים הנוגעים לביטחון המדינה ולאינטרס הלאומי העליון. אך אם נאמרו שם דברים על בנימין נתניהו ועל ברק - אפילו רכילות - הרי שאלה נופלים בתחום זכות הציבור לדעת.
בפרקליטות סירבו להתייחס לעיכוב בחקירת מנדלבליט. במשטרה הסבירו כי היא פועלת על פי תוכנית חקירה מסודרת. כל מביני דבר סבורים כי מנדלבליט חייב להיחקר אף שהוא שולי לנושא המרכזי.
על וינשטיין להסכים לחקור את נסיבות כתיבת המסמך ולבחון את תוכן מכתבו של בועז הרפז ממאי 2012. אפשר שבו מצוי המפתח לפענוח הפרשייה החמורה (ולמי ששכח, הרפז הגיש תביעת דיבה אזרחית נגד ד"ר רונן ברגמן ונגדי בעקבות הספר "הבור"). חקירה בתחום השיבוש בלבד היא טיוח, ותסלול דרך לעתור לבג"ץ.
כינרת שלו
כינרת, בתם של שלומית ומנחם בן, שמה קץ לחייה בקפיצה מחלון דירתה בירושלים. יומנה, שרואה אור בספר "הוי, כינרת שלנו", מצמרר. כישרונות כה רבים בילדה שהגיעה לשירות לאומי, אך פעם אחר פעם ניסתה להתאבד. יומן שיש בו סתירה המצביעה עד כמה האובדן נחת עליה כגזירה משמיים, ועד כמה היא ככל האדם והכול יכול היה להסתיים אחרת, ובבגרותה היתה תורמת מכישרונה בתחומי תרבות רבים.
ההורים ידעו כי יש לה נטייה לפגוע בעצמה. הקורא למד אילו מחשבות מאיימות ומציקות ומענות פקדו אותה. הוריה טיפלו בניסיון הקודם ולא חשו ברוח הקודרת. כשקפצה מגובה רב עדיין שאלו בדרכם לבית החולים אם היא בחיים, אם מתה.
בן חש כי עליו להסביר מדוע נתן פומבי ליומניה הרגישים. לא רק עקב זיו הנעורים וחרדת הקיום העולים מן היומן, אלא "גם בגללי, משום שבלי זה אני חשוב כמת. בין השאר משום שאני לא יכול לכתוב על שום דבר אחר, וכמעט לא לעשות שום דבר אחר. בלי זה אין לי חיים". הוא הסתגר בטלוויזיה בשלהי חייה. הוא יחזור בקרוב. "הו כינרת שלנו" מלמד על החורבן שנושא האובדן לא רק למי שבוחר להיפרד מהחיים, אלא גם לאוהביו. כחובב מובהק של שירת נתן אלתרמן כלל בספר, כצפוי, את "שיר משמר". גם לאחר מותה יישאר רישומה של כינרת "כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב".
הזכות לפרטיות
"הארץ" הקדיש מאמר מערכת להחלטת העליון לאסור פרסום ספר, שבו תיאר אדם בדייקנות תיעודית את יחסיו האינטימיים עם בת זוגו לשעבר. בדין ישבו מבחינת הבכירות, מרים נאור, סלים ג'ובראן ונועם סולברג. אך "הארץ" הקדיש את עיקר ביקורתו לסולברג, שכתב בפועל את ההכרעה המשפטית, אבל מסקנותיה מחייבות את שלושתם במידה שווה.
למה? כי הוא חובש כיפה? כי הוא ציטט בפסק הדין מהמורשת העברית ולא מברטולט ברכט? "נדמה שהריחוק מהמורשת העברית הטריד במיוחד את מנוחתו, שכן לאורך הכרעת הדין שזר ציטוטים ומובאות מהמשפט העברי". שומו שמיים, ציטוטים מהמורשת העברית.
חופש הביטוי התחרה בזכות לפרטיות. איני יודע מה גובר. אילו, למשל, אדם צילם יחסים אינטימיים כאלה, ולאחר פרידתם הפיץ אותם ברבים בניגוד לרצונה, האם זה מותר? ומה באורח עקרוני ההבדל בין תיאור פיזי בכתובים לבין תצלום? איני יודע. מעניינת עמדת ארגוני הנשים. שווה שעה ארוכה ב"פגוש את העיתונות".
עוד באתר ישראל היום: אל תתעסקו עם חופש העיתונות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו