שמוליק לוי - הזוכה הלא מאושר

שמוליק לוי הוא כנראה כוכב הטלוויזיה הכי לא כוכב שיש לנו כאן. "ההוא מ'קצרים'", "זה שמשחק ב'אניגמה' וב'גאליס'", "תגיד ג'ק קבל צ'ק". מהשבוע הוא גם "המשוגע הזה שזכה בסידרה בלוטו ב־70 מיליון שקלים ומנסה להסתיר את הפרס מאשתו שרוצה להתגרש ממנו".

רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אבל יש גם אנשים שמקשרים בין הפנים לבין השם והעשייה. הנה, רק לפני שבוע קיבל לוי בפייסבוק הצעת חברות ממעריץ בן עשר שצופה בו ב"גאליס" וחולם להיות שחקן מפורסם.

מה כתבת לו?

"שאני מאוד מודה לו על הפנייה, אבל שאני בן 51, שזה ממש ממש זקן, ושאני לא חושב שזה יאה שנהיה חברים. איחלתי לו הרבה הצלחה, ושיגשים את החלום שלו להיות שחקן".

ומה הוא ענה לך?

"רגע, אני אצטט לך: 'אני יפתח לך את הצורה שלך, יא בן זונה. ענֶה לבקשה שלי, אם לא אני אצא עליך. תיזהר ממני. תאשר אותי!'

"אתה מבין שבאותה מידה הוא היה יכול להיות הרבה יותר אלגנטי, ופשוט ללכת להורים שלו ולטעון שהכנסתי את הבולבול שלי לטוסיק החמוד שלו. זה מפחיד.

"כתבתי לו בחזרה: 'אבא שלך יודע שאתה כזה חוצפן?' אז אחרי כמה שעות הוא כתב לי שהוא מצטער שהוא נסחף. תשמע, זה ממש מפחיד. הטכנולוגיה מכניסה את הקהל לתוך המחשב שלך ומאפשרת לך תקשורת ישירה. מספיקה מילה אחת לא במקום - והסתבכת. וזה קרה בתקופה האחרונה ללא מעט אמנים".

אל תגיד שהעובדה שפונים אליך לא עושה לך נעים בבטן. כל שחקן הרי רוצה שיעצרו אותו ברחוב ויבקשו ממנו חתימות.

"אתה מדבר על זה כאילו שאנחנו חיים באמריקה, שיש לי בבנק 260 מיליון דולר ושאני חי באיזו אחוזת פאר, מבודד מכל אדם, ולא בפרויקט המשתלה בתל אביב. אנשים מגיעים פה לפרמיירה באופניים, לבושים בג'ינס. אני לא מסתדר עם כל העניין הזה של כאילו־כוכבות ועם כל הדילים של 'בוא לאירוע שלנו, קבל שעון'. זה מגוחך בעיניי.

"מתקשרים אלי ממדור רכילות ומבקשים ממני לאשר שקרה ככה וככה על הסט, וכשאני אומר שאני לא רוצה להגיב, מאיימים שלא יכתבו עלי יותר ברכילות. אל תכתבו, יותר טוב. טוב לי מאוד ככה. אין לי עניין להיכנס לחדר מלא אנשים, עם פרצוף של 'התברכתם בנוכחותי'. כשאני רואה שחקנים שמתנהגים ככה, זה מצחיק אותי".

יש לו פרופיל תמונות באינסטגרם, אבל הוא סגור רק לחברים קרובים ומשפחה. ככה הם יכולים להתעדכן בתמונות האחרונות של אלון, בן השנתיים. "אנשים אמרו לי, 'מה אתה עושה כזה ביג דיל מעצמך? תפתח את הפרופיל לכולם'. פתחתי אותו, ותוך דקה וחצי היו לי מאתיים עוקבים שגילם לא עולה על 15, שכתבו לי 'עקוב אחריי'.

לוי עם נתי קלוגר בסידרה "70 מיליון סיבות לעושר"  // צילום: רונן אקרמן

"אם אני לא עוקב אחריהם אז הם נפגעים, ואם אני כן עוקב אחריהם אז יש בפרופיל שלהם מלא תמונות של כוכבי ילדים. בשביל זה אני צריך לעקוב אחריכם? לראות תמונות של כוכבי ילדים? תשמע, זה נהיה פסיכי, וזה פשוט מפחיד אותי ולא מתאים לי.

"להיות נערץ לא נועד לבני אדם. להיטלר זה התאים. לשמוליק לוי זה הרבה פחות מתאים. פעם עצר אותי ברחוב איזה איש מפחיד, תפס אותי ביד והתחיל לדבר איתי על 'קצרים'. אמרתי לו שהוא מכאיב לי ביד, אז הוא שאל אותי אם אני מתחצף אליו.

"בזמן שהוא החזיק לי את היד הוא אמר שיש דויד אחד שיודע לחקות אותי נהדר והתחיל לקרוא לדויד. אבל דויד לא הגיע, ואני מנסה להשתחרר ממנו. בסופו של דבר, התחלתי גם אני לקרוא לדויד, רק שיגיע כבר וייגמר הסיוט. בסוף הוא התייאש, ואני אמרתי: 'אני רואה שדויד מתמהמה, אז אני אלך לי'".

אז אתה לא משתגע על גילויי אמפתיה ברחוב.

"אני פשוט לא בנוי לזה נפשית, זה הכל. מספיק לי שאיזו זקנה מחייכת אלי ואומרת, 'אני נהנית ממך'. לא צריך יותר מזה".

מחוץ למסגרת

כבר לפחות 30 שנים לוי חי בסכסוך עם הדבר הזה שנקרא קדמת הבמה. בכל פעם שהוא דורך שם נדמה שהוא מייד לוקח עשרה צעדים אחורה וחוזר לשמש כותב, תסריטאי, מחזאי או מתרגם. הוא חתום, בין השאר, על פינת הפולניות ב"זהו זה", מערכונים רבים ב"קצרים" וטקסטים בתוכנית האירוח של יצפאן - שם גם הגיש עם יצפאן פינה משותפת, כץ ואבנר. "אני חייב לתת קרדיט לדניאל לפין, שפתח לי כמה וכמה דלתות משמעותיות בטלוויזיה", הוא אומר.

"אחרי שסיימתי לימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב הלך לי לא רע. ניסים אלוני לקח אותי למופע בידור בשם 'שפריץ', עם דבי ונולי. המופע לא תפס, אבל זאת היתה מהחוויות המעולות של חיי.

"אחר כך הגיע טלפון מחנוך לוין. הוא התקשר יום אחד ואמר לי, 'שלום, מדבר חנוך לוין, אני אשמח להיפגש איתך'. ואני אומר לו: 'כן? רגע, אני בקו השני עם רוברט דה נירו'. והוא אומר, 'שמוליק, אני רציני', ואני עונה: 'אני אתקשר אליך כשאסיים עם דה נירו'. בסוף הבנתי שזה באמת, הוא הזמין אותי לאודישן לתפקיד ראשי להצגה שלו בתיאטרון הקאמרי, בשם 'נכנע ומנוצח'. שתבין שעבור שחקן צעיר, זה כמו ששייקספיר יתקשר ויגיד, 'בוא נריץ יחד איזה מערכון'".

ועברת את האודישן?

"לא לתפקיד הזה, איבגי קיבל אותו בסוף. אבל קיבלתי תפקיד משני, והרגשתי שאני יכול למות בשקט, ועל הקבר שלי יהיה כתוב: 'שיחק אצל חנוך לוין'.

"אחר כך גם היה תפקיד ב'מקבת', שביים מיקי גורביץ' לקאמרי, ותפקיד ב'רעל ותחרה', שהיה שלאגר בהבימה. ואז באה הנפילה. קיבלתי תפקיד חסר משמעות באיזו הצגה שאני אפילו לא זוכר את שמה, ופתאום הרגשתי כמו גוזל בקן, שנותנים לו תולעת.

"הבנתי שכשחקן בתיאטרון, בעצם אין לי שליטה על החיים שלי. פעם אחת אני יכול לקבל תפקיד מאתגר, ופעם אחרת יש לי תפקידון חסר משמעות. חוסר היכולת לשלוט בקריירה שלי שיגע אותי. זה לקח ממני את כל ההנאה. גיליתי שאני גם סובל וגם לא מתפרנס, ולמעשה, אונסים אותי מכל הכיוונים".

ואז בחרת לנטוש.

"כן. מה שדחף אותי החוצה מהקאמרי, לדוגמה, היה שלכאורה רצו לקדם אותי ולתת לי תפקיד מרכזי בהצגה, אבל במקביל ביקשו להוריד לי את המשכורת. לא הסכמתי. אמרו לי, 'אנשים מחכים 15 שנים להזדמנות הזאת, ואתה כבר מציב תנאים'. אז קיללתי את ההנהלה ויצאתי. בסוף התנצלתי, אבל ההצגה לא עלתה, בלי קשר למקרה.

"ב־1994, כשהייתי בהבימה, תקעו לנו פתאום הצגה באמצע חופשת הקיץ. זה הרגיז אותי, כי החופשה נהרסה. אז אמרתי להם שזה ממש לא בסדר, ושיש לי כרטיס טיסה לתאילנד. הם ביקשו שאראה להם את הכרטיס, כדי להחזיר לי את הכסף שהוצאתי, ואני אמרתי שאני לא רוצה החזר, אני רוצה את החופשה שלי. בסופו של דבר נאלצתי לקנות כרטיס טיסה לתאילנד רק בשביל להוכיח להם את זה.

"תשמע, קשה לי עם עניין המסגרות והשליטה. אני מניח שבשואה לא הייתי מסתדר טוב. אפרופו שואה, בדיוק באותו זמן לפני הנסיעה לתאילנד, סטיבן שפילברג עשה אודישנים לשחקנים ישראלים שאמורים להיות ב'רשימת שינדלר'".

אז בסוף כן ביטלת את הנסיעה.

"נראה לך? הגעתי לחֶברה שצילמה את האודישנים ושאלתי אם אני יכול לצלם את עצמי בבית ולצרף את הקלטת למשלוח. אמרו לי שכן. ידעתי ששפילברג יקבל קלטת עם 500 אנשים ועוד קלטת אחת מאדם אחד ומכתב אישי שכתבתי.

"אחרי כמה זמן, כולם התחילו לקבל תשובות חיוביות, ורק אני לא. והיתה לי תחושת בטן שאני בפנים. סירבתי לקחת תפקיד בתיאטרון, כדי לא להיות כבול אליהם למקרה שאצטרך להיות בצילומים. התחיל עלי מכבש לחצים מהתיאטרון, והתחלתי לחשוב שבסוף אצא קירח מכאן ומכאן.

"ואז, יום אחד, הגיע טלפון מההפקה שרוצים שאגיע לפולין כדי להכין תבנית של הראש שלי, כי אמורה להיות סצנה שבה אני מת. ככה למעשה נודע לי שהתקבלתי לסרט. כל כך התרגשתי. אני כל כך מעריך את האיש הזה.

"כשנפגשנו על הסט, שפילברג לחץ לי את היד ושאל איך קוראים לי. קיבלתי בלקאאוט, לא ידעתי אם להגיד לו שמואל, סמואל או סם. ואז ביקשתי ממנו להתחיל מהתחלה, והצגתי את עצמי, והוא סיפר לי שהשם העברי שלו הוא שמואל, וכשהיה קטן היו קוראים 'שמואל, בוא לאכול', אבל הוא התעקש על סטיבן".

איך היה לעבוד עם אחד מגדולי הבמאים?

"שמעת על 72 הבתולות של המוסלמים? אני קיבלתי אותן. זה היה אדיר. לא נעים להגיד את זה, כי בכל זאת צילמנו סרט על השואה, אבל זאת היתה פשוט חוויה אדירה לשחקנים. היית צריך לראות את ההקרנה החגיגית שהיתה בארץ. בהפסקה כל הקהל בוכה ורוצה למות, ורק השחקנים מתלהבים לראות את עצמם על המסך".

הדביל שלומד מכניקה

הוריו לא אהבו את הרעיון שהבן שלהם יהיה שחקן. "לאבא שלי היו שלושה פחדים לגביי: שאהיה הומו, שאהיה אמן, ושאהיה לא נורמלי. רק באחד מהם הוא נכשל. עוד עשרים מעלות ימינה, והייתי גם חובב גברים.

"בערך בגיל 16 גיליתי שיש לי חוש הומור. חבר לקח אותי לפעילות של הנוער העובד והלומד והיינו צריכים לדבר, ופתאום קלטתי שיש לי הומור. שהבנים צוחקים מהדברים שאני אומר, ושהבנות מסתכלות עלי. עד אז, במשך שנים, הייתי ילד דחוי שגדל ביפו והיה חוטף מכות בשכונה. אחר כך, כשעברנו לגור בבת ים, הייתי סתם הדביל שלומד מכניקה.

"במשך שנים הרגשתי לא נורמלי, עד שגיליתי את היכולות הקומיות שלי. זו היתה הצלה של ממש" // צילום: מאיה באומל-בירגר

"הייתי ילד אידיוט, שכל המערכות רצו להקיא אותו. לא הסתדרתי עם כלום ולא הבנתי כלום. שנים אחר כך הבנתי שאני סובל מהפרעת קשב וריכוז, אבל באותה תקופה לא היתה מודעות לעניין ופשוט הייתי הילד הלא נורמלי שלא מצליח להשתלב במסגרות. אפילו לא בכיתה הטיפולית.

"במשך שנים הרגשתי לא נורמלי, עד שגיליתי את היכולות הקומיות שלי. זו היתה הצלה של ממש. נרשמתי לחוג דרמה בתל אביב, שסיפרו לי עליו, ויום אחד סיפרו לי שיש מודעה בעיתון על סרט ישראלי חדש ומחפשים אליו שחקנים צעירים. מצאתי את עצמי עושה אודישן מול זאב רווח לסרט 'פצעי בגרות'. הוא אמר לי: 'יש לי בעיה איתך. אתה לא סתם עובר מסך, אתה קורע את המסך. אנחנו צריכים לתקן אותו אחר כך'. לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר. לוהקתי לסרט עם דליה שימקו ושרון אלכסנדר, ובאותה נקודה התחילה הקריירה שלי".

אבא שלך היה מאוכזב?

"החלום של אבא שלי, שהוא היום בן 84, היה שאלך בדרכו באיזושהי צורה. הוא בעל בית מלאכה למשאבות מים, ואף פעם לא הבין את הצורך שלי לשחק. מבחינתו היתה תשובה אחת לחלום שלי: 'לא'. אף פעם לא שמעתי ממנו מילה טובה על העשייה שלי. בעצם, היתה פעם אחת, כשהייתי כבר בן שלושים ומשהו, והוא בא להצגה שעשיתי בחיפה ואמר לי: 'אני רואה שאתה יודע לכתוב ולביים'. אחר כך עשיתי את השטות ורציתי שהוא יחזור על המחמאה, אבל הוא אמר לי שהוא לא זוכר מה בדיוק הוא אמר שם.

"אבא שלי היה מאושר אם הייתי היום שיפוצניק או משהו כזה. הוא שייך לעידן אחר, שבו חייבים להביא פרנסה גם אם הפרנסה היא קטנה ומועטה ואתה מתוסכל וקונה מרלבורו ומוציא את כל הכסף שלך על סרטן ריאות. אמא שלי, סטלה, שהיתה טכנאית רנטגן ונפטרה לפני כמה שנים, תמכה בי יותר. חצי בסתר. בגלל זה, המוות שלה הפיל אותי. הוא הכניס אותי לדיכאון. רציתי למות".

עד כדי כך?

"אני זוכר את היום ההוא, בעונה הרביעית שצילמנו את 'קצרים', והיה לי מערכון שאני עומד על הגג ומאיים להתאבד. אני מדבר אל האנשים שלמטה, והם מתחילים למחוא לי כפיים ולצחוק מדברים שאני אומר, וכשאני מגלה שהם צוחקים אני הופך את זה לסוג של סטנד־אפ ובסוף אני אומר: 'קבלווווו את קרן'.

"בכל מקרה, אני עומד שם על הגג, מסתכל למטה, ואומר לקרן: 'בא לי לקפוץ עכשיו, אבל אני יודע שאני לא אמות, כי זה רק שלוש קומות'. ככה הייתי במשך כל העונה. חשבתי כל הזמן לשים קץ לחיי. אהבתי מאוד את אמא שלי, וכשהתחילה אצלה הדמנציה, הרופאים הבטיחו לנו 15 שנים בערך. הם אמרו, 'היא חולה ואתם תסבלו'. אבל זה היה הרבה יותר קצר.

"אני זוכר את הרגע הזה שאבא שלי התקשר ב־1:30 בלילה ואמר לי, 'שמוליק, אמא הלכה'. ואני אמרתי לו, 'לאן היא הלכה? היא בקושי יכולה לזוז'. והוא עונה לי, 'אתה לא מבין? היא הלכה. הלכה!' ואני ממשיך להתכחש למציאות. 'לאן היא הלכה? למעלית? למטה? לאן?' ואז הוא צרח עלי: 'אתה אידיוט! היא מתה, מתה, מתה'.

"קיבלתי פיק ברכיים ונפלתי על הברכיים שלי. פיזית. הגעתי אליהם הביתה והיא שכבה על המיטה מתה. מאותו הרגע נכנסתי לדיכאון של ארבע שנים".

למה המוות שלה השפיע עליך כל כך קשה?

"כי בחיים הסבוכים שלי, אמא שלי יותר האמינה בי ופחות הרביצה לי. אני זוכר שכשהייתי בקאמרי, היה יום אחד עם שתי הצגות, ובהפסקה ירדתי למטה לאכול פלאפל. פתאום אני רואה את אמא שלי. שאלתי אותה מה היא עושה שם, והיא אומרת: 'ראיתי שיש הצגה, אז באתי לראות את הבן שלי'. זה מין רגע כזה שאתה מרגיש שאוהבים אותך.

"חוץ מזה, אני מניח שבכל גיל אתה רוצה שתהיה לך אמא שלך לידך. זה לא סתם שאדם צועק 'אמא'לה' כשהוא נבהל. גם אבא שלי, שלפעמים מאבד קשר למציאות, מדבר אל אמא שלו.

"המוות של אמא שלי היה הרסני. זה ממש עירער אותי, ולא שלפני זה הייתי אישיות יציבה במיוחד. הרי כל אמן הוא קצת לא יציב".

איך הדיכאון בא לידי ביטוי?

"השמש היתה שוקעת, ואני איתה. לא הייתי עושה כלום, רק יושב מול הקיר ובוהה. הייתי מתקלח, וזהו בערך. לא ניקיתי את הבית, הוא נראה כמו בית של אספנים. ללכת בבית זה היה לעבור דרך מוצבים של זבל.

"אני חושב שאני אישיות דיכאונית מטבעי. הרבה קומיקאים הם כאלה. ההומור שלנו לא מגיע מתוך שמחת חיינו, אלא מתוך טרדה. נדמה לי שהקומיקאי היחיד שבאמת מבסוט מהחיים הוא סיינפלד, שעשה הרבה מאוד כסף והולך כל הזמן עם עניבות. אבל תסתכל על כל הקומיקאים והסטנדאפיסטים האחרים. הם אנשים כועסים וזועמים. אלה אנשים שאכלו כאפות מהחיים".

ומה הוציא אותך מהמצב הזה?

"ניסיתי מטפלים וניסיתי טיפול תרופתי, אבל התרופות שיגעו אותי. אני לא חושב שיש אדם שיכול להתמודד איתן. היו לי סיוטים, כמו בסרטים היפניים. הייתי חולם שאני מתעורר ושאני בעצם חולם ומתעורר, ומין לופים כאלו. הלכתי לרופא והתלוננתי, אז הוא אמר לי: 'כן, סיוטים הם תופעת לוואי מוכרת'. אז הפסקתי עם התרופות.

"אני בן אדם שכימיקלים לא מגיבים עליו טוב. זה כמו שהייתי לפני הרבה שנים בניו יורק, וכולם דיברו איתי על זה שאני חייב לנסות קוק. אז הסנפתי לנחיר אחד ונרדמתי ל־24 שעות, בזמן שהבת זוג שלי דאז היתה כולה בהיפר ואמרה לי, 'שמוליק, בוא נלך לסוהו', 'בוא נזדיין', 'בוא נרקוד'. אני, כימיקלים, תרופות וכדורים ממש לא הולכים יחד.

"בסופו של דבר, מי שחילצה אותי מהדיכאון היא חברה מאוד קרובה בשם ליאת עזר, שגם משחקת בסידרה החדשה את מרינה. היא עזרה לי לנקות את הבית ולצאת לחיים. החלטתי למצוא מישהי, לעשות ילד, לכתוב סידרה ולצאת אל החיים. לממש את ההבטחה שהבטחתי לעצמי כשהייתי צעיר".

תמונה על אגזוז של אוטובוס

ואז הגיעה הילה. היא מחזאית, צעירה ממנו בתשע שנים. הוא תסריטאי. נפגשו לפני שלוש שנים מחשב אל מחשב בבית קפה, דיברו על כתיבה, ובסופו של דבר מצאו את עצמם גרים יחד. אחרי שנה הגיע אלון, היום בן שנתיים וקצת. במקביל, באותה התקופה, גם נולד הרעיון לסידרה "70 מיליון סיבות לעושר" (מוצאי שבת, 22:30 בקשת).

"ישבתי אצל הסוכן שלי, שאמר לי שיש בתעשייה רעיון לסידרה, משהו לא לגמרי מפוצח, על בן אדם שזכה בהרבה מאוד כסף ולא מספר לאשתו. אמרתי לו שאשמח להיפגש עם המפיק של הסידרה העתידית. באתי עם מחברת של רעיונות וניסיתי לשווק את עצמי ככותב הסידרה.

"ההתחלה היתה מאוד שונה ממה שיהיה בטלוויזיה. בהתחלה הסיפור היה על נהג מונית בשלילה, שעובד בתור שומר אבטחה בקניון, והוא זוכה בפרס. אבל הרגשנו שהוא לוזר מדי.

עם הבן אלון. "כל יום אני מחכה שכבר תגיע השעה 16:00, שאוכל ללכת לאסוף אותו מהגן" // צילומים מהאינסטגרם

"ואז החלטנו שהוא יהיה שמאי רכב עם נישואים רקובים, ובדיוק בתקופה שאשתו (נתי קלוגר) רוצה להתגרש ממנו, הוא זוכה ב־70 מיליון שקלים. הוא מבין מחבר שלו (דב נבון), שבגירושים היא תקבל חצי מזה, אז הוא מחליט להסתיר ממנה את הזכייה.

"הלכנו עם זה לקשת, שאהבו את זה, צילמנו פיילוט, ובסופו של דבר כתבנו עונה של 13 פרקים. אבל אנחנו קוראים לפרק 13 פרק 14, בגלל עין הרע. זה היה תהליך ארוך, עבודה של שלוש שנים וחצי. היה חשוב לי לייצר סידרה קומית עם סיפור מתמשך, ולא פרקים שעומדים בפני עצמם. רציתי לעשות יצירה טלוויזיונית".

וזה השיא המקצועי שלך עד היום?

"הבטחתי לעצמי בעבר לעשות אחד משלושה: פיצ'ר, סידרה או ספר. כשהייתי בדיכאון אמרתי לעצמי, טוב שלא הבטחת גם לכבוש יבשת. כן, הסידרה יצאה אל הפועל. כבר 12 שנים אני עובד על ספר, שמביא סיפור של רוצח סדרתי שהוא בן למשפחת ניצולי שואה ומדבר בעצם על ההידרדרות המוסרית והחברתית מסביב. כשהגעתי לנקודה שבה הוא רוצח את אמא שלו הפסקתי, ומאז אני לא ממשיך".

אתה ממלא לוטו? טוטו?

"לא. ממש לא. אבל אם ייקחו אותי להגיש בטלוויזיה את המספרים שעלו בגורל, אני מבטיח לשלוח טפסים. זה מאוד נעים להיות פרזנטור של גוף מסחרי ושיש תמונה שלך על אגזוז של אוטובוס".

מה היית עושה לו זכית בלוטו?

"נוסע לטיול מסביב לעולם ברמה של שמונה כוכבים ומשקיע את השאר ביצירות מקוריות. אבל כסף אף פעם לא הניע אותי. כשחקן, לא היה לי כסף במשך שנים ארוכות. רק כשהתחלתי לכתוב וליצור התחלתי לקבל כסף. אני זוכר את הפעם הראשונה שהוצאתי תדפיס בכספומט, והיה כתוב לי 18,000 שקלים, ולא היה לידו את הקו הקטן של המינוס. זאת היתה הרגשה דמיונית. הכתיבה הוציאה אותי מהעוני. היא ייצרה לי פרנסה לא פעם".

שחקנים בגילך יכולים להתפרנס רק ממשחק בתיאטרון ובטלוויזיה? 

"יכולים, אבל צריך לעבוד בשביל זה מאוד קשה. אתה מחכה כמו אפרוח שיאכילו אותך בתפקיד חדש ויוצא בחמש אחר הצהריים למסע ברחבי המדינה, כדי להופיע באיזה אולם בצפון או בדרום. לפעמים צריך להצטלם בבוקר, לעשות חזרות אחר הצהריים, ולהופיע בערב. וזה במקרה שאתה מבוקש. יש תקופות שאין כלום, ואז זה סיוט של ממש.

"בגלל זה מאיצים בי לכתוב סטנד־אפ ולצאת למופע יחיד. אני משתעשע עם המחשבה של להחליף דמויות ולעשות משהו שלא כל כך עושים פה. אם הסידרה תצליח, אולי אעשה את זה. היתרון אצל קומיקאים שמופיעים בטלוויזיה הוא שיש להם 'מקדם הצחקה'. הם רק עולים לבמה, והקהל צוחק. אני אומר, 'ערב טוב, חבל שאני פה' - וכולם על הרצפה".

האבהות באה אצלו מאוחר, על סף גיל 50. בעצם, הוא אומר שהכל אצלו בא מאוחר. "הזקפה הראשונה שלי היתה בגיל 30. בתכלס, הכל אצלי התחיל לפרוח באזור גיל 43. האמת שחשבתי שכבר אין תקווה, ואמרתי לאמא שלי, שמאוד רצתה נכדים, שהיא צריכה להשלים עם העובדה שממני לא יהיו לה נכדים, וכל מיני ביטויים מליציים של 'הרכבת כבר עזבה את התחנה' וכאלה.

"אבל איכשהו זה קרה, וההורות היא הדבר הכי משמח שקרה לי. כשאני עם אלון, אני הכי מאושר שאפשר. כל יום אני מחכה שכבר תגיע השעה 16:00, שאוכל ללכת לאסוף אותו מהגן".

נשמע כמו תרופה טבעית למצבי הרוח.

"אני עדיין דיכאוני, מלבד כשאני איתו. כל לילה, כשאני הולך לישון, אני מסתכל על התמונות שלו בטלפון שלי. אוח, הידיים הקטנות האלה והפנים המתוקות. זה אושר בלתי נתפס. אני אשכרה לא מצליח לתפוס את האיש ההוא שזרק את הילדים שלו מקומה 11 ואחר כך התאבד, או את ההורים שהרגו את רוז והסתירו את הגופה שלה. אלימות כלפי ילדים מזעזעת אותי".

אתה חושב על זה שבגלל פער הגילאים העצום ביניכם לא תלווה אותו מרבית חייו?

"כל הזמן. בגלל זה כל דקה שלי איתו היא דקה מודעת. אני לא בן 35, ואני יודע את זה היטב. רק לאחרונה הציעו להיות סגור באיזה בית עם קבוצת מפורסמים שלא יודעת לבשל, וללמוד איתם לבשל. אמרתי להם שאין סיכוי שחודש שלם אני לא רואה את אלון. אז הם הציעו שהילה והוא יבואו לבקר אותי מדי פעם. אמרתי לא. אני איעלם לו לחודש מהחיים? ואז מה? אקנה לו אופניים ואגיד לו, 'הנה מתנה על זה שנעלמתי לך לחודש?' נוכח הגיל שלי והעובדה שאני מאבד את הראייה שלי, אני קנאי לכל רגע איתו".

מאבד את הראייה? החיים שלך נשמעים מרגע לרגע כמו טלנובלה.

"אני סובל ממחלה בעיניים. הרשתית שלי בעין ימין כבר נפרמה כמה וכמה פעמים, אני כמעט לא רואה בעין הזאת. גם בעין שמאל התחילו בעיות. עברתי כבר שישה ניתוחים. בגלל זה גם נדחו הצילומים של הפיילוט לסידרה.

"זה מצב מבאס, יש סיכוי סביר שאתעוור לגמרי. לכן אני בעצם כל כך קנאי לזמן שלי עם הילד. אבל מה יש לי לעשות עם זה, חוץ מלצחוק. לצחוק על זה שבלילה אני הולך לשירותים בחושך ונתקע עם הראש בדלת, או שאני מוזג קולה לתוך כוס וקולט שהכל נשפך על השולחן. אני גם מתבאס, כי אם אתעוור, לא אוכל עוד לראות פורנו. ולגברים, עיניים זה דבר חשוב מאוד בסקס. בזמן שנשים עוצמות את העיניים, גברים פותחים עוד זוג עיניים". 

yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו