הרוק לא מת (הוא רק מזדקן)

"הקריירה מלאה כניעות קטנות ומבישות", אומר יהלי סובול במבט חצי מתנצל. "אני כל הזמן עושה דברים שאני לא לגמרי שלם איתם. זאת העמדה שבחרתי לי בחיים בתור מוסיקאי שמתפרנס ממה שהוא עושה. כולנו בלהקה כאלה. אנחנו לא בעמדת האמן הטהור, שמוכן לרעוב ללחם ולהישאר נאמן לעצמו בכל מחיר".

רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

וזאת בערך הסיבה שלמרות עשרים שנות פעילות, למוניקה סקס יש בקושי חמישה אלבומים, ששניים מהם יצאו בשלוש השנים האחרונות. במקום לבנות את הלהקה כמותג פופולרי, יצאו חבריה פעם אחר פעם להרוויח את לחמם בשדות זרים. דווקא עכשיו משהו התחיל לדגדג להם בפנים - הרצון ליצור מוסיקה ביחד.

"אנחנו נהנים מכל רגע ביחד, ועדיין חשוב שתהיה סיבה להתכנס", מבהיר המתופף שחר אבן צור, "כי אנחנו לא להקה באוטומט, לא להקה של סרט נע. זה גם הקסם שלנו: אנחנו עושים את זה רק כשאנחנו מתמלאים ממש וצריך לפרוק. לכן עד לפני שלוש שנים היה לנו אותו מספר תקליטים כמו ללהקת 'שייגעצ', שהיתה קיימת בערך שנתיים.

"מבחינתנו הלהקה היא חוף מבטחים. עברו עשרים שנה, העולם השתנה, ואנחנו כמו הסיני הזקן שיושב באותו מקום וכל העולם חולף על פניו. אנחנו לא רצים עם טרנדים, לא בורחים לכיוון השני. אנחנו לא בדיוק להקה שממנפת דברים, ולא ממש משחקים את המשחק עד הסוף".

סובול: "אין ספק שהחלפנו הילוך בעבודה של הלהקה, ואנחנו מקווים שהעשור הקרוב יהיה אינטנסיבי יותר. הגענו לגיל שבו אנחנו מעריכים יותר את הדבר הזה שנקרא להקה. בגיל 20 אתה לוקח את זה כמובן מאליו, כי זה הדבר היחיד שאתה מכיר. אבל התנאי שזה ימשיך הוא שבאמת נצליח להיסגר על משהו שמגרה אותנו אמנותית.

"לכל אחד מאיתנו יש טעם קצת אחר, אבל אנחנו יודעים מהניסיון שעם הרבה סבלנות, בסוף כן נגיע למשהו שכולם אוהבים. יש לנו איזשהו מכנה משותף, וצריך למצוא אותו מחדש בכל שיר".

אבן צור: "היום כל אחד מבין מה הוא אוהב ועל מה שווה לו להתעקש. אנחנו מודעים יותר, ואת זה צריך לנצח. זו המשימה האמיתית שלנו במעמדנו היום: לנצח את המודע. להשתחרר ממנו".

ונחיה כמו גדולים

היא אמרה לי תראה, החיים די קלים / נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים / ונחיה מדקה לדקה / נמצא עבודה זמנית לא רצינית, וגם נחתום בלשכה / אולי גם תמצא איזה נושא לכתיבה / לא משהו עמוק, משהו מתוק, סיפור אהבה / עם המון מטאפורות, עם המון דימויים / הגיבור יהיה שיכור, כמו שאתה בחיים 

("מכה אפורה", מתוך "פצעים ונשיקות", 1995)

העבודה על האלבום החדש, "מקצועות חופשיים". "באולפן היה כיף טהור, אבל אז הגיעה שנה של עבודה לא קלה כי מתחילים ויכוחים וריבים", מודה סובול // צילום: גלעד קלוגר

יש המון הבדלים בין מוניקה סקס הבתולית למוניקה סקס הנוכחית, שהבאזז סביב אלבומה האחרון, שיצא לפני כחודשיים, התאדה בין שערוריה כלשהי של אייל גולן לבין כתבה על עוד פליט ריאליטי מזדמן. זה לא ממש מזיז לחברים, שבגירסת 2014 מסתכלים על העולם במבט מפוכח. סובול (41), שפעם כתב על גיבור שיכור שרוצה לחיות מדקה לדקה, חי היום כמו הגדולים, נשוי לשחקנית עדי גילת ("הבורר") ואבא לרונה (5) ולדוד (2). הגיטריסט פיטר רוט (39) התחתן עם השחקנית נטע גרטי ("הבורר"), ולהם שני ילדים - לני (6) ואריק בן השנה. אבן צור (42) נשוי לשלי פישר, מדענית שמתחילה בימים אלה דוקטורט באפידמיולוגיה, אבא לשירה (3), ויש גם בן בדרך.

יהלי ושחר גדלו יחד בתל אביב, ומכירים מכיתה ב'. את פיטר פגש שחר בגיל 12, אחרי שהאבות שלהם ניגנו יחדיו לאורך שנים. בתחילת שנות התשעים הם הקימו להקת רוק עם יוסי חממי. היה זה גיסו של סובול שסיפר לו על "קילר הלוהטת", להקת פאנק חיפאית, שלבסיסטית שלה קראו מוניקה סקס והשאר היסטוריה.

לפני שנתיים וחצי התווסף לחבורה הבסיסט ספי אפרתי (38), שהשתלב במהירות במעגל החברתי והחליף את אלדד גואטה (שהגיע במקומו של חממי).

פיטר: "אם מאיזשהי סיבה הלהקה תחליט לא לפעול יותר, עדיין נמשיך להיפגש כחברים. רק שתבין, הנשים שלנו חברות".

יהלי: "גם הילדים שלנו חברים".

אתם יוצאים לטיולי משפחות משותפים?

יהלי: "לפעמים מעבירים שבתות יחד".

פיטר: "מדי פעם אנחנו נפגשים עם הילדים בגינה. לא מזמן נסענו להופעה, והנשים שלנו נפגשו לבד, בלעדינו".

ספי: "דווקא בתור זה שלא הצמיח משפחה, יש לי איזשהו ניחוש שהעניין הזה של ילדים קטנים משפיע על הכתיבה, זה יוצר יותר מרחב נושאי".

שחר: "זה נותן לך יותר חופש אמנותי. אתה יותר מתפרע בלי לשים לב. כשיש לך תא משפחתי, אז דווקא ההתמסדות, ולקום בבוקר למקום של גן וילדים, זה מה שנותן לך מוטיבציה לבעוט יותר".

יהלי: "בעיניי, הדבר שמייחד את ז'אנר הרוק הוא עניין העדוּת. אתה מעיד על מה שאתה חווה בעולם, והאתגר הוא לקחת את מה שאתה חווה ולזקק ממנו סיפור מאוד קצר ומאוד בהיר - שיר רוק טוב. זה באמת לא משנה אם יש סביבך בר, ג'ימבורי או בית אבות".

שחר: "אם פעם בר הציף אצלנו את השירים, היום אני יכול לשבת בג'ימבורי ויתרוצצו לי שדים בראש".

יהלי: "'מקצועות חופשיים' זה שיר שהתחיל לי מאיזה אספן בן 70 שפגשתי בגלריה לאמנות והמשיך לי בשיחה עם חבר שהילדים שלו בגן של הילדה שלי. הגן פתח לי עולם שלם של אנשים שלא הכרתי קודם, כי חייתי רק בתוך המוסיקאים. אז נכון שזה משנה את היצירה באיזושהי צורה, אבל הרצון הבסיסי להעיד על העולם שבו אתה חי לא השתנה במילימטר".

הילדים שלכם בגיל שבו הם כבר מבינים את המילים. זה לא מגביל?

יהלי: "אני רוצה לחנך את הבת שלי להגיד את האמת, וכל זמן ששיר אומר משהו כן, אז אני לא מתבייש בו, גם לא כלפיה. השורה שהיא הכי אוהבת מהשירים שלי היא 'נושא תפילה על האסלה' מתוך 'סוס', ואני גאה בזה שהיא אוהבת אותה".

שחר: "אתה רוצה להעביר להם איזשהו מסר אמיתי, גם אם אתה רואה את הדברים בצורה קצת בוטה".

יהלי: "ברור שזה לא תמיד קורה. הרבה פעמים אתה גם קצת מזייף בכתיבה. אבל ככלל, אנחנו משתדלים להישאר אמיתיים".

לא בושה להפסיד לניו יורק

מוניקה סקס היתה חלק מגל נדיר של להקות רוק ששטף בתחילת שנות התשעים את המיינסטרים הישראלי - "איפה הילד", "כנסיית השכל", "מופע הארנבות של ד"ר קספר", "נקמת הטרקטור", "זקני צפת", "כרמלה גרוס ואגנר", ואחרות. רגע לפני שהמוסיקה האלקטרונית השתלטה על העולם ובימים שברדיו עוד התעלמו מהז'אנר המזרחי, כולם בארץ רצו להקים להקת רוק.

ב־1995, ארבע שנים לאחר היווסדה, שנה וחצי אחרי שהוחתמה בחברת תקליטים, הגיעה הלהקה לשיאה. אלבום הבכורה "פצעים ונשיקות", בהפקתו של ירמי קפלן, כלל כמות היסטרית של להיטים (שבהם "על הרצפה", "כל החבר'ה" ו"מכה אפורה" - שיר הנושא של הסידרה "פלורנטין"), ובן רגע הפכה הלהקה לדבר הכי חם במוסיקה הישראלית.

"הגשמנו את החלום הרטוב", נזכר אבן צור. "מצאנו את עצמנו במקום נינוח מאוד, היינו בכל תוכניות האירוח ובכל העיתונים, בני עשרים וקצת עם חשבון בנק יפה, מלא הופעות ומעריצים בכל הארץ. אבל במקום לעשות מה שכולם ציפו מאיתנו, רצינו לשמר את עצמנו. אז נטשנו. עזבנו לניו יורק. לא כדי להצליח שם, אלא כדי לא לשחזר את העשייה שקדמה לאלבום הראשון. אני לא מכיר הרבה להקות שעשו צעד כזה".

פיטר: "פחדנו לשקוע בגיל עשרים".

יהלי: "באמת האמנו שאנחנו יכולים להשתלב שם. זה דרש סוג של מגלומניה, מין יומרנות שהיתה לנו בזמנו. אבל אני חייב להגיד שמבחינתי, בהחלט גם היה פחד מהאלבום השני".

"הופעה זה בעצם השעתיים היחידות שאנחנו בלי הסלולר", מספר אבן צור

השלישייה יהלי־פיטר־שחר, עם בנות זוגם דאז, שכרה דירה בברוקלין. ארבעה חודשים אחרי שזכו באלבום זהב בישראל הם כבר עבדו כמלצרים במסעדה באייט סטריט.

"מאוד התפתחנו שם מוסיקלית", אומר אבן צור. "היינו מנגנים חמש־שש שעות ביום. זה היה מאוד אינטנסיבי, ולכן גם התפוצץ. כי כששלושה חבר'ה מגיעים לארה"ב כדי להתחיל מאפס, עם האנרגיות שאחרי הצלחה מאוד גדולה בישראל, זה לא פשוט. לא הייתי מחליף את החוויה הזאת בשום דבר, אפילו שהיתה קשה והשאירה צלקות על כולנו. עדיין, אלה צלקות שאתה הולך איתן כל החיים. הן אלו שבונות אותך".

ספי: "כשהם היו בניו יורק ירו ברבין, היה פה פסטיבל אבל נורא, והם החמיצו אותו. הדבר הזה לא נמצא בגנום של מוניקה סקס, הם לא חוו את כל הדכדוך הלאומי הזה, שנצרב עמוק בכל אמן ישראלי. ואצל שלושת אלה זה לא נמצא בכלל במערכת, זה דבר מדהים. לא חושב שהם בעצמם מפנימים עד כמה זה מדהים. באיזשהו מקום, הלהקה משמרת עד היום משהו מאוד חיובי שכן היה פה בתחילת שנות התשעים".

פיטר: "אין לנו בכלל ויז'ואל של הרגע הזה".

שחר: "ביום שהוא נרצח עוד לא היה לנו פקס, ואפילו לא הצלחנו להתקשר הביתה ולדבר עם אף אחד. רק יותר מאוחר פיטר קנה פקס, וככה היינו מתכתבים עם הבית".

שלושה שבועות אחרי הנחיתה בארה"ב כבר כתבו על מוניקה סקס ב"וילג' וויס", המקומון הפופולרי של ניו יורק, וחברי הלהקה החלו להופיע בקביעות במועדונים הנחשבים של העיר. הם הוזמנו להופיע בפסטיבל יוקרתי, הקליטו עם המפיק רולי מוסימן והחלו לקבל פניות מחברות תקליטים. ואז באה הנפילה.

יהלי: "התפרקנו על רקע אישי ועדתי".

שחר: "היינו באמצע שנות העשרים שלנו, זה גיל שבו אתה מתפוצץ על עצמך ועל העולם. כל אחד מחזיק באופי שלו כמו בקרנות המזבח. רבנו המון, על הכל - משערות באמבטיה ועד סוניק יות'. הכל היה מאוד אינטנסיבי, סיר לחץ מטורף. כשאני חושב על זה היום יש לי הערכה גדולה להעזה שהיתה לנו להגיע לניו יורק כמעט בלי כלום, ממש הרשלה בניו יורק.

"נזרקנו על החיים בצורה הכי מדליקה בעיניי. היה לנו בית גדול מאוד בברוקלין, עם חדר חזרות למטה, שמנו בו נשים וגברים בזוגיות, והיינו סגורים בווילה. בעצם המצאנו את 'האח הגדול', רק בלי מצלמות".

יהלי: "תמיד היו לנו אורחים, כל החבר'ה מהארץ שבאו לטייל בניו יורק הגיעו לישון אצלנו. זה אשכרה היה 'האח הגדול'. איך לא חשבנו על זה בתור פורמט טלוויזיוני, יא אללה".

שחר: "ובאמת בסוף הודחנו, הדחנו אחד את השני. חטפנו בומבות אחד מהשני, סטירות רציניות. זאת היתה התקופה הכי ארוכה שאני ויהלי לא דיברנו". 

כי בא לי לברוח

אחרי שנה וחצי בניו יורק מוניקה סקס התפוצצה לרסיסים והתפזרה בין שלוש יבשות. פיטר רוט חזר לישראל והחל לנגן עם ברי סחרוף, אביתר בנאי, מאור כהן ובלהקות "הזבובים" ו"מלכת הפלקט". יהלי סובול עבר ללונדון לשנה, חזר לארץ וב־1999 הוציא אלבום סולו ראשון. שחר אבן צור נשאר בניו יורק והקים הרכב רוק אלטרנטיבי.

בשנת 2000, כששחר הגיע לביקור בישראל והמשקעים ירדו, נפגשו השלושה בפאב תל־אביבי וקבעו לג'מג'ם קצת בחדר חזרות.

"ברגע שנכנסנו לחדר החזרות - הלהקה חזרה", משחזר סובול. "ההיסטוריה של הרוק מספיק ארוכה כדי לראות שלהקות תמיד מתפרקות ותמיד חוזרות, כי בבסיס, להקה היא בסך הכל חבורת אנשים שאוהבים לנגן ביחד".

יהלי סובול ועדי גילת. "אני רוצה לחנך את הבת שלי להגיד את האמת" // צילום: מאיר פרטוש

האיחוד בתחילת המילניום הוליד שני אלבומים, "יחסים פתוחים" ב־2001 ו"חיות מחמד" כעבור שנתיים, אבל מייד הם שוב הורידו הילוך. החברים ברחו לקריירות האישיות, והקפידו לקיים מדי פעם הופעות משותפות, כדי לשמר את הלהקה על אש קטנה.

וכך כנראה פיצחה מוניקה סקס את הסוד לתוחלת חיים ארוכה. כל אחד מחבריה מנהל במקביל קריירה אישית מצליחה: שחר אבן צור הוציא ארבעה אלבומי סולו מגוונים ועבד כמפיק מוסיקלי; יהלי סובול שיחרר שני אלבומי סולו, כתב טורים בעיתון, פירסם שלושה ספרים וכתב לאמנים רבים; פיטר רוט הפך לאחד המפיקים המוסיקליים המבוקשים בארץ, הקליט שני אלבומי סולו ואלבום משותף עם אריק איינשטיין וניגן עם אינספור אמנים.

גם לספי אפרתי יש אלבום סולו ברזומה, נגינה עם אביב גפן, חמי רודנר ונינט טייב, ואפילו התנסות במשחק דרמטי במיני־סידרה "תעשה לי ילד" ובסרטי סטודנטים.

שחר: "שוק המוסיקה הישראלי הוא כמו קוטל חרקים, כמעט כל להקה התפרקה בסוף. בחו"ל, כל הלהקות המצליחות מתפרקות בגלל עודף ממון או עודף שיכרון חושים; בארץ הסיבה בדרך כלל היא שאנשים מחפשים עוד אפיקים להתפרנס מהם, ואז יש פחות זמן ללהקה, וזה הורס אותה.

"עבדתי עם כמה הרכבים צעירים בעבר, ובשנייה שמשהו מתחיל לקרות, כולם כבר רוצים לנגן עם אחרים כדי להתפרנס, וזה מכניס חרא לתוך דבר שאמור להיות טהור והרמטי. קריירות הסולו שלנו נותנות מקום לכל הגחמות האישיות, ואיכשהו, כל אחד עושה עוד דברים שעוזרים לו להתפרנס, ככה שמוניקה לא נשענת רק על הדבר הכלכלי. זה מייצר תמימות.

"אני זוכר שבתקופה שחיפשנו מישהו שיחתים אותנו, נתקלנו באלנבי פינת שינקין באיציק ליכטנפלד, שהיה המנהל של משינה ושל אדם וגילה את זקני צפת. הוא אמר לנו אז בשיא הרצינות: 'חברים, תברחו. אל תיכנסו למקצוע הזה, זה חרא של מקצוע'".

פיטר: "הוא חזר בתשובה מאז, עזב את המקצוע".

שחר: "זה שוק שקשה למצוא דרך שפויה לשרוד אותו". 

ספי: "יש בזה גם יתרון, כי בניגוד ללהקות בחו"ל, שיוצאות לסיבוב הופעות של חודשיים, כל יום בעיר אחרת, בישראל אתה עושה את זה גג ארבעה ימים רצוף, מה שמפנה למוסיקאים זמן להיות מגוּונים בעיסוק והופך אותם בדרך כלל למוסיקאים טובים יותר. בלהקה הזאת הדבר ניכר, כי כל אחד באמת שולח את ידו להרבה מאוד כיוונים".

פיטר: "זה רק משחרר אותנו ומאפשר לנו לבוא בפול־פאוור לדבר הזה שנקרא מוניקה סקס".

רוט עסוק כרגע בהכנות לעונה החדשה של "דה וויס", שבה הוא משמש המנהל האמנותי. "לפני עשר שנים ריאליטי היתה מילת גנאי בקרב בני הדור שלנו", הוא מסביר, "אבל יש דור שלם שצמח לעולם הזה, ומבחינתו אין בזה שום פסול. זאת רק מקפצה. רוב המשתתפים בתוכנית מבינים שגם אם הם יזכו זה לא אומר שהם כוכבים, אלא שיש להם עוד דרך ארוכה לעבור.

"המינוס בריאליטי הזה הוא שיש פחות מקום להרכבים. זה פורמט ששם דגש על האינדיבידואל ותמיד בוחר להתייחס לצד היותר מיופייף. אבל זה מייצר להמון מוסיקאים בישראל עבודה בתחום - שירים, תמלוגים, כסף שמתפזר בתעשייה. כך שיש חלוקה מסוימת, הרבה אנשים אוכלים מהעוגה הזאת. נכון שלמעלה־למעלה־למעלה יש מישהו שחושב רק על כסף, אבל למטה יש אנשים שכן מנסים להשפיע. יגידו עצימת עין, אבל אני באמת משתדל לתרום אמנותית כמה שאני יכול. בשביל זה הביאו אותי".

שחר: "אני מאמין שבעוד עשר שנים נוכל לדבר על האפקט של הריאליטי במבט מפוכח יותר. לוקח זמן להבין תהליכים".

יהלי: "בעיניי החיבור בין רוק לריאליטי בעייתי כי מה שקורה שם זה שלוקחים את הקליפה של הרוק ומשתילים לה את הערכים של הריאליטי. כשזמרי פופ הולכים לשפוט בריאליטי זה נראה לי סבבה, אבל כשזמרי רוק עושים את זה - נותנים את הפנים שלהם ואת הפרסונה שלהם לריאליטי, כשהם יודעים שזה מה שהריאליטי עושה - זה בעייתי ועצוב".

שחר: "הרוק צמח ממשהו חופשי מאוד, שנתן ביטוי לאנשים מהשוליים. אז לראות אדם שבא מהמקום הזה כשהוא שופט אדם אחר, לא משנה על מה, יש בזה טעם לא נעים. אבל ככה העולם מתנהל היום".

שארית התום בארגזי קרטון

ב־2008 נסע סובול לפסטיבל מוסיקה בספרד ועבר חוויה מכוננת. "עמדתי שם, בין עשרות אלפי אנשים, וראיתי להקות דוגמת 'ארקייד פייר', 'LCD' ו'הפליימינג ליפס' מופיעות מולי. כשראיתי איך הם נהנים על הבמה, אמרתי לעצמי: בוא'נה, איזה מפגר אני. הרי יש לי להקה. למה אנחנו לא מייצרים את האפשרות להופיע יותר? 

"איך שחזרתי לארץ אמרתי, אנחנו חייבים לעשות אלבום. ובאמת, מאותו רגע אנחנו בפעילות רצופה, כל הזמן מופיעים. לפני הכל מוניקה סקס היא להקת הופעות. הדבר שאנחנו הכי אוהבים לעשות בחיים זה להופיע ביחד".

שחר: "זה גם מאריך לנו את תוחלת החיים, כי תחשוב שהופעה זה בעצם השעתיים היחידות שאנחנו בלי הסלולר. אז יש לזה עוד צדדים חיוביים".

מוניקה סקס גירסת 2014. "לקחנו הלוואה מהבנק כדי לעשות את האלבום הזה, זה רוקנרול בורגני?", מתרעם רוט // צילום: זיו קורן

ב־2011 הוציאו את אלבומם הרביעי, "מנגינה", עם הלהיט "השמלה ממדריד", ששהה חודש שלם בפיסגת המצעד של גלגלצ. את אלבומם החדש, "מקצועות חופשיים", הקליטו באולפן בקיבוץ העוגן בהפקת אחיו של שחר, אייל אבן צור. במשך שבועיים נסעו מדי בוקר לקיבוץ, ובערב חזרו הביתה.

פיטר: "אתה יוצא מחוץ לאולפן - ואתה לא בפלורנטין. יש אוויר וקרקור של צפרדעים, וזה משרה עליך אווירה מדהימה".

יהלי: "מי שיקשיב טוב, ישמע צפרדע מקרקרת באחד השירים. האולפן בנוי על נביעה של מעיין, ויש שם המון צפרדעים שלפעמים היו תופסות סשן קרקורים. היינו שומעים את זה באוזניות בטירוף".

שחר: "ההתנתקות חיונית מאוד לתהליך כזה. אוקיי, אז לא נסענו למדבר ולקחנו LSD, אבל גם בנסיעה לקיבוץ אפשר לקבל סוג של ריכוז".

יהלי: "תהליך האולפן היה כיף טהור, נהניתי מאוד. הבעיה היא שאחריו מגיעה תמיד עוד שנה של עבודה לא קלה, כי מתחילים ויכוחים וריבים וכל מיני תחושות כבדות. לכל אחד היו קשיים ועצבים, זה לא היה pure fun אלא בלאגן תמידי".

בסוף יצא לכם אלבום שמבקרי המוסיקה הגדירו כ"רוקנרול בורגני". 

שחר: "כנראה בורגני זה השורד החדש. אחרת, איך בכלל אפשר להגיד את זה עלינו?"

פיטר: "לקחנו הלוואה מהבנק כדי לעשות את האלבום הזה, זה רוקנרול בורגני?"

יהלי: "לאנשים כנראה אין מושג מה זו בורגנות. למילה הזאת יש מובנים מסוימים, היסטוריים, פוליטיים, לשוניים. חלק מהמוטיבים של הבורגנות אולי יושבים עלינו יפה, אבל חלק אחר - כמו, נגיד, רדיפה אחרי קריירה ורדיפה אחרי כסף - ממש לא מעניין אותנו".

פיטר: "הם מדברים על זה שאנחנו יושבים עכשיו בסלון בצפון תל אביב, בקומה הרביעית בדירה של המנהלת שלנו. ככה זה נתפס אצלם, אתה מבין?"

אולי קוראים לכם בורגנים כי הגעתם למעמד שבו אתם יכולים להרשות לעצמכם להפסיד קצת כסף.

שחר: "זהו, שאנחנו ממש לא יכולים. אבל יש דברים שחייבים לעשות, כמו להפסיד כסף על הופעה בצפון, כי אחרת לא נגיע לקהל שלנו. אולי יש לנו איזשהו טאץ' של אליטיזם תל־אביבי, עם זה אני מסכים. גדלנו בתל אביב, וזה מייצג אותנו. אבל זו לא בורגנות. אנשים מופתעים מכמות העממיות שאנחנו זורקים על הקהל בהופעות".

יהלי: "דווקא באליטה התל־אביבית מוניקה סקס לא נחשבת במיוחד. אוהבים להסתכל עלינו בזלזול כזה, למרות שחלק גדול מהם גדלו עלינו ובגיל 16 טחנו את הדיסק שלנו. כרגע יש פוזה תל־אביבית לא להתלהב ממוניקה סקס. אני מעדיף את זה ככה, לא הייתי רוצה להיות מהלהקות האלו שממש רובצות בתוך הברנז'ה העיתונאית. מוניקה סקס היא להקת רוק במלוא מובן המילה, ורוק בבסיסו הוא עממי, לא אליטיסטי". 

אפשר לומר שהקהל שלכם הוא מהסוג הסָחי?

שחר: "אצלנו לא תמצא את הקהל המגניב שהולך ל'בלוק'. אנחנו נוגעים באנשים שהם לא חלק מסצנה מסוימת".

יהלי: "אנחנו לא מוכרים פוזה. זה לא שאם תבוא להופעה שלנו תיחשב להיפסטר. אני רואה את השינוי לאורך 20 שנה, וברור לי לגמרי שכשנהיה קצת יותר זקנים ונביא פתאום איזה אלבום טוב, מישהו יחליטו שאנחנו הדבר הכי קול והכי נכון והכי מגניב, ופתאום יהיה לנו בהופעות עדר של היפסטרים לאיזה חצי שנה, ואז הם יעברו לדבר הבא. קהל בא וקהל הולך, הם אוהבים אותך ואז הם שונאים אותך, זה לא בשליטתך. בכלל, לשחר יש סטנדרטים אחרים לקהל. הוא תמיד יורד אחרי ההופעה ואומר לנו: 'מה זה הקהל הזה?'"

שחר: "יש לי ציפייה מהקהל, וזה נובע מהופעה אחת ספציפית במועדון 'הלילה ה־12' ברמת השרון לפני בערך 200 שנה, כשהיינו להקת רוקנרול מתלהבת, ואני קפצתי לתוך הקהל ובמקום לתפוס אותי, הקהל פשוט זז. התרסקתי על הרצפה ושכבתי שלושה ימים במיטה כשכל צד ימין משותק. מאז אני פשוט לא אוהב את הקהל. אני חושב שהוא לא עושה מספיק. הוא צריך ללמוד להיות קהל".

פיטר רוט ונטע גרטי // צילום: קוקו

הבאנו אותה בצורה אלגנטית

במשך השנים אימצה הלהקה מנהג שהיא מקפידה לקיים לפני כל הופעה. בזמן שהם מסתגרים בחדר האמנים וממתינים לקהל שמתאסף בחוץ, נפתח לו שולחן פוקר, החברים מוציאים כמה שקלים ומנהלים משחק סוער. ביום חמישי הם יופיעו בהאנגר בת"א ויארחו את מאור כהן והג'ירפות, יומיים למחרת יצפינו ל"אלפנט" בקריית חיים, וב־18 ביולי יופיעו בבארבי בת"א. ערכת הפוקר תהיה איתם בכל ההופעות.

שחר: "תמיד השתעממנו לפני הופעות, כי מדובר בשעות של המתנה, אז המצאנו משחקים. למשל, שמנו פח באמצע החדר וניסינו לקלוע לתוכו דברים. עשינו דברים הזויים כדי להעביר את הזמן. יום אחד, לפני הופעה בהר הרצל, פשוט לקחנו בקבוק וניסינו לקלוע לתוכו אבנים. כנראה בשביל יהלי זה היה משחק אחד יותר מדי, אז הוא הלך וקנה את ערכת הפוקר הראשונה שלנו".

יהלי: "זה מקצוע של המתנה. אנשים מתמודדים עם זה בכל מיני צורות מאוד לא ברורות".

שחר: "כל מיני שורות".

יהלי: "כל מיני סמים, שיעוותו לך את תחושת הזמן. גם פוקר מעוות לך את תחושת הזמן, פשוט זה זול יותר. ובכל פעם מישהו אחר מנצח".

פיטר: "ויוצא עם שקלים בודדים. זה אף פעם לא באמת על כסף אלא בשביל הרוקנרול".

יהלי: "הי, התשובה הזאת לא תואמת את התדמית הבורגנית שלנו".

שחר: "רגע, מתי מגיעה השאלה לגבי השאיפות האמנותיות לעתיד? בכל ראיון שואלים אותנו את זה, וכבר הכנתי תשובה מראש".

אז אם כבר שאלת, אולי גם תענה?

שחר: "השאיפה שלי עבור מוניקה היא שנצליח לעשות פעם אחת אלבום שההורים שלנו לא יוכלו להקשיב לו. שיהיה להם מאוד קשה לשמוע אותו". 

פיטר: "שינמיכו".

שחר: "לאו דווקא שינמיכו, אבל שיהיה להם קשה. שלא יבוא להם טוב". 

יהלי: "אני מת לשמוע מה השאיפות של פיטר".

פיטר: "זה באמת מעניין אתכם?"

יהלי ושחר: "כן".

פיטר: "שיהיה לנו את הרצון להתאסף ולעבוד, והתוצאה קודם כל תסבר את אוזנינו, ולא את אוזני המאזין, כי כולנו עושים פשרות בדרך לשם. אני רוצה בעיקר שנאתגר את עצמנו".

יהלי: "אני באמת שמח שאנשים מעריכים את העובדה שאנחנו עדיין משתדלים לעשות מוסיקה באמת, ושלא הפכנו לעסק כלכלי נטו, כמו חלק מהאמנים בני דורנו. מצד שני, אני שמח שלא הגענו למצב שאנחנו יכולים להופיע רק ב'לבונטין', כמו חלק אחר מהאמנים בני דורנו. מה שאנחנו עושים הוא המקום שאנחנו רוצים להיות בו גם בעוד עשרים שנה מעכשיו". 

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו