55 קילומטרים של כביש מהיר, חצי שעה של נסיעה, מפרידים בין חוף ימה של קאן שבריביירה הצרפתית לארמון בית המלוכה של מונקו. אבל בימים אלה מפרידים ביניהם מיליון שנות אור וסרט קולנוע אחד, שנוי במחלוקת, ששמו "גרייס ממונקו". בזמן שבקאן חגגו בקול תרועה את פתיחת פסטיבל הסרטים ה־67 עם הסרט שמציץ אל מאחורי הקלעים של עידן הנסיך רנייה השלישי וגרייס קלי המנוחה, במונקו השכנה בחרו להתעלם לחלוטין מהסרט שבית המלוכה וצאצאיה של קלי כבר הכתירו כ"קשקוש קולנועי". בצרפתית זה נשמע דרמטי יותר.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הסרט, שיוצא לאקרנים באירופה בסוף השבוע, מתמקד בשנות המלוכה הראשונות של קלי בתחילת שנות השישים. לצד תשוקתה הבוערת לחזור אל תעשיית הקולנוע, מתמודד בעלה, הנסיך רנייה (טים רות'), עם משבר דיפלומטי עם צרפת. זו, בהנהגתו של דה־גול, מנסה למנוע מהנסיכות את ייחודה כטריטוריה פטורה ממס. בשיא המשבר ורגע לפני הכרזת מלחמה, מחליטה קלי לנטוש סופית את תשוקתה למשחק, להתמסר לתפקידה כנסיכה ולהביא את השלום בין המדינות.
גרייס קלי נהרגה בשנת 1982 בתאונת דרכים, לאחר שחטפה אירוע מוחי במהלך הנהיגה. היא היתה בת 52. הסרט לא מגיע עד רגע מותה אלא מתמקד בתקופת המשבר ומנסה לצייר אותה כגיבורה לאומית. אבל משהו בתסריט מתפספס. בהקרנה החגיגית באולם הקולנוע עצום הממדים של קאן נשמעו פרצי צחוק ברגעים דרמטיים, ומבקרי הקולנוע ברחבי העולם מיהרו לחבוט בהפקה: "אופרת סבון צרפתית", "ניסיון להשטיח את המציאות", "סרט שאפילו הדי.וי.די שלכם ידחה", "פלסטי", "פרסומת לחיים היפים" ועוד ועוד.
מרבית המבקרים המליצו למפיצים האמריקניים לא למהר להוציא את הסרט בארה"ב, ולא לפנטז על מועמדות כלשהי לפרס האוסקר. השמועות מדברות על גירסה קולנועית שתהיה ערוכה אחרת לטובת הקהל האמריקני.
ניקול קידמן. "חייתי ברמות קיצוניות של חשיפה ופרסום, ויש לזה מחיר" // צילום: אי.פי.אי
הנחיתה של קידמן בקאן עוררה, כצפוי, עניין רב. פני החרסינה של הכוכבת נמרחו על שערי המגזינים בעיר, וגדודי מעריצים ומאות צלמי פפראצי המתינו שעות מחוץ לאולם ההקרנות המרכזי. החנויות המפוארות של מעצבי האופנה בטיילת הציבו בובות ראווה חנוטות בשמלות ערב מוגזמות, שהצדיעו לסטיילינג של קלי.
קידמן ואוליבייה דהאן, הבמאי שעומד מאחורי ההצלחה הקולנועית הצרפתית "אדית פיאף - החיים בוורוד", התייצבו מול התקשורת העולמית בקאן ועטו ארשת פנים רצינית (במקרה של קידמן גדושת הבוטוקס, לא בטוח כלל שהיא מסוגלת להניע את שרירי הפנים). אבל ניכר שהם נהנים מהבאזז העצום שיצר הסרט. כמתבקש באירופה, הם מיהרו להביע צער על כך שבדרך לשטיח האדום, הותירו מאחוריהם כמה גוויות מדממות ומשפחה כואבת.
"ברור שאני מרגישה עצובה", אמרה קידמן. "זה לא סרט ביוגרפי אלא דמיוני, שנשען על אירועים שקרו במציאות, ואין בו שום אצבע מאשימה כלפי התנהגותו של הנסיך רנייה או כלפי גרייס קלי. באופן טבעי, כיוצרי קולנוע שמבקשים לספר סיפור, לקחנו מרחק מסוים מהאירועים האמיתיים.
"אני מבינה את הכעס של הנסיך והנסיכה הנוכחיים. אחרי הכל, הם אוהבים את אמא שלהם ומרגישים צורך לגונן על הוריהם. חשוב לי לומר שיש לי הרבה מאוד כבוד כלפיהם, ואני רוצה שהם יידעו שהעבודה שלנו נעשתה עם המון אהבה והערכה. אם הם יראו את הסרט, אני מקווה שהם יבחינו בכך".
תשוקה לחיים
מהרגע שקידמן לוהקה לתפקיד, היו לה חמישה חודשים לצלול אל תוך חייה של גרייס. "זאת לא הפעם הראשונה שאני עובדת על דמות היסטורית, אבל הפעם, בניגוד לעבר, היה הרבה מאוד תיעוד שלה. צפיתי בסרטים שבהם היא השתתפה, קראתי עליה, ראיתי תמונות מחייה במונקו.
"בעלי מקצוע רבים נתנו לנו לראות צילומים, מכתבים וחומרים מקוריים. שיתפנו פעולה עם 'דיור', שתפרו לה את הבגדים, ועם 'קרטייה', שעיצבו לה תכשיטים, וזכינו לגישה לאנשים מקסימים, דוגמת בנו של הכובען שלה.
"במשך חצי שנה חייתי את החיים של גרייס, ממש נכנסתי לתוך עורה. ראיתי, למשל, את מסיבת העיתונאים שהיא קיימה על האונייה שהובילה אותה מארה"ב למונקו עם בעלי החיים שלה, וסרט שמתעד את קבלת הפנים שלה כשהגיעה למונקו. זה היה מרתק לגלות כמה החיים שלה, בסופו של דבר ולמרות המעמד, היו חיים רגילים.
"כבר שנים שלא יצא לי לעבוד כל כך לעומק על בניית דמות, כולל הפן החיצוני שלה, למרות שלא הרגשתי מחויבת לטון הדיבור שלה או למימיקה אלא למהות שלה. אני חושבת שהפעם האחרונה שעשיתי את זה הייתה בסרט 'מולאן רוז''".
איזה סוג של אישה הייתה גרייס?
"אישה חכמה מאוד, עם תשוקה לחיים ועם המון סקרנות. היא גם אהבה מאוד את בעלה, ולמדה לאהוב אותו עוד יותר, למרות המון קשיים. הם לא הכירו הרבה זמן לפני שהיא עברה לגור שם, והזוגיות שלהם היתה חשופה כל העת לעין הציבורית. אני חושבת שהסיפור של אישה שעוזבת את ביתה וארצה והולכת למציאות לא מוכרת הוא דבר מרתק".
הצלחת לגלות למה היא בחרה לוותר על מעמדה ככוכבת קולנוע הוליוודית ולהקדיש את עצמה לתפקיד הנסיכה?
"התשובה לכך פשוטה מאוד בעיניי: היא בחרה באהבה של אדם אחד על פני אהבה מצד רבים. והיא ויתרה עבורו על הרבה מאוד דברים. אחרי הכול, היא הייתה שחקנית גדולה בשנות החמישים, זכתה באוסקר בגיל צעיר על משחקה בסרט 'נערת הכפר', ועדיין אמרה לעצמה, 'אני אעזוב הכל כי אני רוצה משפחה ואהבה'. יש הרבה אנשים שעושים בחירות כאלו, ולא רק נשים.
בסרט "השעות" שעליו קיבלה את האוסקר. "שיא מקצועי" // צילום: The Picture Desk
"הסרט מתחיל כשש שנים אחרי שהיא כבר חיה במונקו ויש לה ילדים, ואז מגיעה ההצעה מהיצ'קוק לשחק בסרט חדש שלו. היצ'קוק התקשר אליה והציע לה תפקיד מאתגר והרבה כסף. היא החליטה, אחרי התלבטות לא קלה, לוותר על זה.
"בתסריט שלנו יש קטע שבו גרייס שוכבת במיטה שלה בארמון, קוראת את הטקסט של התסריט בקול רם ומנסה לבחון אם היא עדיין כשירה לשחק. זאת סיטואציה שמאוד מוכרת לי. לא פעם אני קוראת תסריט, אומרת אותו בקול רם, וחולפות לי מחשבות בראש כמו 'האם אני יכולה לשחק?', 'האם אני טובה?', 'האם אני עדיין מתאימה?'. לגמרי הזדהיתי עם השאלות שניקרו בראשה, למרות שאני לא התחתנתי עם נסיך. בעצם (צוחקת), אני כן התחתנתי עם נסיך - נסיך הקאנטרי (קידמן נישאה לפני כשמונה שנים לקית' אורבן, זמר קאנטרי אוסטרלי; י"א)".
את שקלת אי פעם לוותר על אמנות עבור אהבה?
"לשמחתי לא הייתי צריכה להיקרע בין העולמות, אבל אילו הייתי צריכה לבחור בין אהבה לאמנות, הייתי בוחרת גם אני באהבה, למרות שקשה לי לדמיין את עצמי לא משחקת. האהבה שלי למשחק זורמת לי בדם יותר מדי שנים, וכשאני קוראת תסריט מאתגר אני לא יכולה לסרב. אבל אני מניחה שאוכל למצוא דברים אחרים לעשות. זה כבר חלף לי בראש ברצינות כשהייתי בת 30 והרגשתי שהגעתי להרבה מאוד שיאים מקצועיים.
"בסופו של דבר, אהבה היא רגש הליבה שלנו, ואי אפשר לחיות בלעדיה. אחרי שזכיתי באוסקר על 'השעות', רגע השיא בחיים המקצועיים שלי, הלכתי הביתה, ולא היתה לי אהבה. זאת היתה התקופה הכי בודדה של חיי, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שזה מאוד מוזר לחוות את ההתרגשות הכי גדולה שיכולה להיות לשחקנית, ובו בזמן להיות במקום הכי נמוך מבחינה אישית.
"היו לי בחיים לא מעט תקופות של הצלחות ולא מעט תקופות של שפל, והכל תמיד התערבב. אני מקווה שיום אחד אזכה לחוות רגע מקצועי עילאי לצד רגע אישי מדהים. האמת היא שאני לא יודעת אם זה אפשרי.
"חוץ מזה, כשנולדים לך ילדים, נולד בך מנעד נוסף של רגשות שקשורים לילדים, ואתה תהיה מוכן למות עבורם ולוותר על הכל למען אושרם. אז אולי השאלה היא בכלל ילדים או אמנות".
הפריצה הגדולה
קידמן (46) יודעת דבר או שניים על אישה שעוזבת את ביתה וארצה והולכת למציאות לא מוכרת. אחרי הכל, זה בדיוק סיפור חייה, ואולי לא במקרה בחר בה דהאן לגלם את תפקיד הנסיכה ממונקו ("קיבלתי ממנו פנייה טלפונית, ואז ניהלנו כמה שיחות מרתקות בסקייפ, עד שהוא הודיע לי שהתפקיד שלי").
היא נולדה ביוני 1967 בהונולולו שבהוואי, כאזרחית אמריקנית, אבל בגיל 4 עקרה משפחתה לאוסטרליה. שם למדה קידמן בלט ומשחק, ובשנות העשרים של חייה, הרבה לפני שהתלתלים הג'ינג'יים שלה עברו החלקה מסיבית כדי להתאים לסטנדרט ההוליוודי הנוקשה, השתתפה בשלל סדרות אוסטרליות.
רגע הפריצה שלה הגיע בשנת 1990, בסרט "ימי הרעם", לצד נסיך הוליוודי בשם טום קרוז, שמבוגר ממנה בחמש שנים. הם התחתנו כבר בסוף אותה שנה והפכו במהירות לזוג החם והחזק של הוליווד. הקריירה שלו נסקה, הקריירה שלה רק נולדה.
קידמן והאוסקר מ־2002 // צילום: אי.אף.פי
רצף סרטים, שכלל את "הרחק מכאן", "פיתוי קטלני", "באטמן לנצח" ו"עיניים עצומות לרווחה" המדובר, שבו התאחדה עם קרוז ועם הבמאי סטנלי קובריק ("התפוז המכני"), מיצב את קידמן סופית באולימפוס ההוליוודי, עם שכר אסטרונומי של 20 מיליון דולר לסרט ומעמד של כוכבת. ב־2001 הגיע "מולאן רוז'" המוסיקלי, שחשף גם את יכולת השירה שלה, וב־2002 קטפה, כאמור, את האוסקר על "השעות", שבו גילמה את הסופרת וירג'יניה וולף.
האוסקר גרם לה לסטות הצידה מסרטי האולפנים הגדולים ולחפש אתגרים אמנותיים חדשים. היא צילמה, בין היתר, את "דוגוויל" של לארס פון טרייר, את "מחילת הארנב" ואת "העיתונאי" האלים. "גרייס ממונקו" היה אמור להחזיר אותה למירוץ האוסקר, אבל נראה שהביקורות הפושרות ("עם תסריט בעייתי כזה, אפילו שחקנית זוכת אוסקר לא יכולה להינצל", כתב המבקר של ה"אסקווייר") ובעיות ההפצה בארה"ב, ירחיקו ממנה את הפסלון המוזהב השני.
קידמן וקרוז נפרדו ב־2001, לאחר 11 שנות נישואים ושני ילדים מאומצים. בתקופת גירושיהם גילתה שהיא בהריון ועברה הפלה טבעית.
היא השתדלה תמיד להמעיט במילים באשר לגרוש שלה, למרות שהתקשורת ניסתה לחלץ ממנה לא פעם ציטוטים באשר לקשריו של קרוז לכת הסיינטולוגיה ובאשר לגירושיו האחרונים מקייטי הולמס. גם במפגש העיתונאים בקאן לא הוזכר שמו של קרוז, אף שברור כי דבריה על "תקופת הבדידות" בחייה מתייחסים לימים שאחרי הגירושים - ואולי אף לימים שבהם היו נשואים.
אשת משפחה
בראיון אינטימי נדיר, שהעניקה קידמן למגזין "ואניטי פייר" בשנה שעברה, היא סיפרה: "הייתי צעירה מאוד כשהתחתנתי, רק בת 23. בלי לפגוע בכבודו של טום, לא באמת ידעתי מה אני עושה. כשהכרתי את בן הזוג הנוכחי שלי, שהוא אהבה עצומה, לא ידעתי אם אני רוצה להיכנס לזה. לא שהיו לי ספקות לגבי האהבה שלי אליו; היו לי ספקות אם אני רוצה לעבור ממערכת יחסים אחת לשנייה. אחרי הכל, מגיל מאוד צעיר אני בקשרים זוגיים, ורציתי קצת זמן לעצמי".
לשאלה אם נישואיה לאחד השחקנים החמים בעולם והפיכתם לזוג עוצמתי לא היקשו על חייה, השיבה: "אפשר לומר שזה היקשה, ואפשר גם לומר שהיה בזה משהו מאוד רומנטי. באופן טבעי, הסיקור התקשורתי והעיסוק בנו חצו גבולות, וזה הכניס אותנו לתוך בועה, שבה חיינו רק אנחנו. יש בזה משהו מאוד מאוד מקרב.
"אני בטוחה שככה מרגישים גם בראד ואנג'לינה, עם כל מה שקורה סביבם. אחרי הכל, מי עוד יכול להבין בעולם את התחושה הזאת? רק מי שחי ככה.
"חייתי כמה שנים ברמות קיצוניות של חשיפה ופרסום, ויש לזה מחיר. זה נוכח באופן קבוע בחיים. אפשר לקיים חיי משפחה, אבל התעשייה מקיפה אותך יותר מדי".
בגיל 39, חמש שנים לאחר גירושיה, נישאה קידמן לקית' אורבן. יש להם שתי בנות - סנדיי רוז קידמן אורבן (7), שאותה ילדה קידמן, ופיית מרגרט אורבן קידמן (4), שנולדה באמצעות אם פונדקאית. הם מתגוררים בנאשוויל, בירת מדינת טנסי.
עם טום קרוז. "כמו בראד ואנג'לינה" // צילום: אי.פי
"החלטתי לקחת צעד אחד אחורה מהפרסום, כי לא מצאתי בפרסום שום דבר מספק", אמרה קידמן ל"ואניטי פייר". "אמרתי לעצמי, אוקיי, זה לא בשבילי. בשנים האחרונות הדברים נכנסו לפרופורציות. אני שמחה שאני כבר לא חיה בהוליווד. אני מעבירה את הזמן החופשי שלי בבית שלנו בנאשוויל או באוסטרליה המבודדת, וזה בהחלט משהו שמאפשר לחיות חיים יציבים ומשפחתיים. זו היתה פשוט ברכה למצוא גבר שיגיד לי, 'תהיי מוכנה לעבור לגור איתי בטנסי?'
"אני מעדיפה להיות מוקפת בדברים נוספים מלבד קריירה. העובדה שיש לנו שתי בנות איחדה אותנו עוד יותר והוסיפה לנו הרבה דברים חדשים ומשותפים לחיים שלנו. יש לנו חיי נישואים שקטים ושלווים, ואנחנו פשוט אוהבים אותם ככה.
"אני חייבת להודות שעדיין מפתיע אותי שבכל מקום אנשים מזהים אותי, והבנות שלי, שהן עדיין קטנות מכדי להבין את עוצמת הדברים, תמיד שואלות אותי: 'אמא, למה אנשים רוצים להצטלם איתך?'"
ההתרחקות של קידמן מהוליווד ניכרת בבחירת התפקידים שהיא עושה בשנים האחרונות: פחות סרטי אולפנים ויותר סרטים עצמאיים, דלי תקציב ושוליים. חלקם אפילו לא הגיעו לבתי הקולנוע ברחבי העולם אלא ישירות לדי.וי.די.
גם הנינוחות והפתיחות היחסית שאפפה אותה בקאן, למרות הלחץ התקשורתי והביקורות על סרטה החדש, מעידות על הפרק החדש והמתון יותר בחייה. "אני יכולה מאוד להתחבר לגרייס קלי שעזבה את הוליווד, אם כי היא עזבה למקום לא פחות רועש", היא אומרת.
למרות דבריה על "הורדת הילוך", צפויים לצאת בשנתיים הקרובות עוד שלושה סרטים, שקידמן כבר הספיקה לצלם: מותחן, סרט דרמה וסרט אנימציה, שבו נשמע רק קולה. עוד שלושה סרטים נמצאים בפיתוח או מצטלמים בימים אלו ממש. גרייס קלי אולי ויתרה על כתר המלוכה ההוליוודי, אבל לקידמן, בסופו של דבר, אין ממש כוונה לוותר.
* * *
גרייס קלי, סיפורה של נסיכה
מהמסך הגדול לארמון הגדול
כסף, מאכלי גורמה והחיים הטובים מעולם לא היו זרים לגרייס פטרישה קלי, בתו של אב מיליונר ממוצא אירי. היא נולדה בשנת 1929 בפילדלפיה למשפחת קתולית, וכבר מילדותה בלטה ביופייה וחלמה להיות דוגמנית ושחקנית. מייד לאחר סיום לימודיה בתיכון עברה לגור בניו יורק, למורת רוחם של הוריה השמרנים.
מהר מאוד החלה קלי להשתלב בהפקות אופנה ובתוכניות טלוויזיה זניחות. לאחר שצברה ניסיון עברה לגור בקליפורניה, כדי להיות קרובה להוליווד. בגיל 22 הפציעה לראשונה על המסך הגדול בתפקיד משני בסרט "14 שעות", וזה הוביל לתפקיד משני נוסף, בסרט "בצהרי היום" בכיכובו של קרי גרנט.
הצלחת הסרט גררה עניין רב בקלי. בסרטה השלישי, "מוגמבו", היא כבר היתה מועמדת לאוסקר. שמה הפך ללוהט, והיא סומנה על ידי הבמאים הגדולים ביותר.
אלפרד היצ'קוק ליהק אותה לתפקיד האישה הבלונדינית, הקרה והמסתורית בשלושה מסרטיו - "אליבי", "חלון אחורי" ו"לתפוס גנב" (שצולם במונקו).
ב־1955, ארבע שנים בלבד לאחר סרטה הראשון, היא כבר קטפה את האוסקר, על משחקה בסרט "נערת הכפר" לצד בינג קרוסבי.
עם בעלה קית' אורבן. מבחינתה הוא הנסיך // צילום: אי.פי
באירועי הגאלה של פסטיבל קאן, שאליו הגיעה קלי בשנת 1954, היא פגשה את הנסיך רנייה שהיה בן 32 וחיפש אז בת זוג שתלד את יורש העצר. הוא התאהב בה וחיזר אחריה במשך כמה חודשים באמצעות מכרים משותפים. לבסוף הציע לה להינשא לו, לא לפני שהתבקשה לעבור בדיקת פוריות. רנייה האמין כי החיבור לקלי הנוצצת יחזיר את הזוהר למונקו, שסבלה אז מתדמית אפורה ומנטישה של עשירים רבים לעבר קאן, ניס ואזור הריביירה הצרפתית.
מלבד תפקידיה הרבים בסדרות טלוויזיה, שיחקה גרייס קלי ב־11 סרטים בתוך ארבע שנים. ב־1956 נישאה לנסיך רנייה וויתרה סופית על קריירת הקולנוע. היא הפכה במהרה לדמות אהודה ומשפיעה במונקו, ומשכה למדינה הקטנה תיירים רבים ושועי עולם.
לבני הזוג נולדו שלושה ילדים: הנסיכה קרוליין (57), הנסיך אלבר השני (56) והנסיכה סטפני (49), שהיתה עם אמה ברכב בעת התאונה שהביאה למותה ב־1982. סטפני נפצעה קל.
הנסיך רנייה הלך לעולמו באפריל 2005, בגיל 82, אחרי 56 שנים כשליט מונקו. מאז מותו שולט במדינה בנו, הנסיך אלבר.
* * *
במונקו זועמים
"מבזים את כבודה של הנסיכה האהובה שלנו"
במונקו, למותר לציין, לא אהבו את הסרט החדש. בית המלוכה "ויתר על העונג לצפות בסרט", כפי שהצהירו דובריו. יורשיה של קלי עיינו בתסריט והסתפקו בשחרור הודעה לקונית, שלפיה, "אם מישהו רוצה לעשות סרט המבוסס על עובדות היסטוריות, עליו להיות נאמן לעובדות. הסרט הזה לא עושה חסד עם מונקו או עם הנסיך רנייה והנסיכה גרייס".
רוב התושבים שעימם שוחחנו בביקורנו בנסיכות הקטנטנה העדיפו להתעלם מ"החרפה הקולנועית, שמבזה את כבודה של הנסיכה האהובה שלנו", כפי שאמרה ניקול, בעלת דוכן גבינות בשוק המקורה של מונטה קרלו.
"הספיק לי לראות את הטריילר של הסרט ביו־טיוב על מנת להבין עד כמה זה סרט מגמתי. מה מראים שם? שהנסיך רנייה אוסר על גרייס לשחק? שהוא כולא אותה בארמון? הרי כולם יודעים שהיא ויתרה מרצונה על אמריקה והוליווד לטובת מונקו. למה יש תמיד מי שמרגיש צורך לשכתב את ההיסטוריה מחדש?"
קידמן בקאן. הציגה מראה הלום בוטוקס // צילום: אי.אף.פי
יש בין התושבים גם מי שמדברים על פתיחת תיבת פנדורה. לאוויר הופרחו בשבועות האחרונים תיאוריות קונספירציה, שלפיהן תאונת הדרכים נגרמה בזדון על ידי נציגי בית המלוכה, נוכח רצונה של הנסיכה לחזור להוליווד.
פייר, גבר כסוף שיער בן 80, בעל מסעדת גורמה ודור שלישי במונקו, זכה לראות לא פעם את הנסיכה קלי ("בכל זאת מדובר במדינה קטנה"). "זה זבל אמריקני, שנועד להתחנף להוליווד ולקהל של אמריקה! כולו עמוס בזריקת שמות ואירועים, שאפילו לא קרו במציאות.
"אלפרד היצ'קוק, שבסרט בא למונקו כדי לדבר עם גרייס, מעולם לא בא אלינו, אבל זה לא מנע מהבמאי של הסרט להמציא סצנה דמיונית. אין בסרט הזה אפילו פריים אחד של המדינה היפה שלנו. זה נראה לך ראוי? סרט שקוראים לו 'גרייס ממונקו', ואין בו אפילו צילום אחד של הנסיכות - חוץ מאיזה כביש או ים, שנראים בכלל כאילו הושתלו באיזה מחשב אמריקני".
yuvalab@israelhayom.co.ilעוד באתר ישראל היום: הרולינג סטונס יעלו לבמה רק בצאת החג
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו